משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: תביעה אינטרנט

2 בפברואר, 2012,

2 תגובות

הגבולות הפיזיים של ההליך השיפוטי באינטרנט

הגבולות הפיזיים של ההליך השיפוטי באינטרנט

טריטוריה היא אחד המונחים הבסיסיים בכל שיטת משפט, והיא גובלת את עצם תקפותו של החוק. ניתן להבחין בצורה גיאוגרפית בשיטות משפט שונות המשתרעות בין מדינות שונות, כך שהאטלס של כדור הארץ יוכל לתת לנו סדרי גודל ופרופורציות של השתרעות של כל שיטה ושיטה [1].

בעידן האינטרנט, המיקום הגיאוגרפי מתחיל לאבד מערכו, שכן האינטרנט, הינו מדיה בינלאומית והמיקום הפיזי, מאבד ממשמעותו הקלאסית. בעצם, ניתן לגרוס, כי נוצר עולם מקביל חדש, ה-Cyberspace. כמובן שכל משתמש (גולש באינטרנט), רוצה כי המערכת המשפטית של המדינה בה הוא מתגורר, תוכל להגן עליו בשעת הצורך. עולם ה-Cyberspace, יוצר מספר בעיות משפטיות, כגון למי נתונה סמכות השפיטה?, כיצד רוכש בית המשפט את סמכות השיפוט על נתבע?, האם מיקומו של המידע המועבר על הרשת משליך על סמכות השיפוט?

סמכות השיפוט מעגנת בתוכה את רעיון הריבונות הטריטוריאלית [2], בצורה שהגבולות הטריטוריאליים של מדינה משקפים את גבולות סמכות השיפוט של אותה מדינה. ניתן להדגים את הבעייתיות שיוצר האינטרנט, במבט אל הפסיקה בארה"ב. פס"ד בולט בתחום, הוא Petterson v. CompuServe  [3]. הנתבע, אזרח טקסס, ערך חוזה עם התובעת, אשר מרכז עסקיה מצוי באוהיו. מטרת החוזה הייתה הפצת תוכנות, שיצר הנתבע למנויי התובעת, דרך המחשבים שלה באוהיו. ברבות הימים, התגלעה מחלוקת בין התובעת לנתבע. התובעת הגישה בקשה בבית המשפט באוהיו והנתבע התנגד לסמכות השיפוט של בית המשפט באוהיו. בית המשפט, קבע כי ניתן להקנות לבית המשפט באוהיו סמכות שיפוט, על הנתבע, שכן לנתבע הייתה "זיקה מינימאלית" למדינת אוהיו. זיקה זו, התבססה בעיקר על מיקומה של מערכת המחשבים עמה התחבר הנתבע. בית המשפט קבע כי עסקיו של הנתבע נעשו באמצעות מערכת המחשבים הממוקמת במדינת אוהיו ועל כן ניתן להפעיל את סמכות השיפוט, של בתי המשפט באוהיו, על הנתבע. דוגמה זו, מביאה לידי ביטוי את הקושי הבסיסי שנוצר מהמפגש בין עולמינו ובין עולם האינטרנט.

קושי בסיסי זה, מעמעם את ההגדרות הבסיסיות ביותר של המשפט לגבי סמכות השיפוט. הניסיון לפתור קושי זה, מאלץ את בימה"ש, לעשות שיקול דעת חזק [4], אשר בבסיסו עומדת גישת הזיקה המינימאלית. מושג השסתום "זיקה מינימאלית", פורש בפס"ד BURGER KING CORP. v. RUDZEWICZ [5]. בפס"ד זה, נקבע כי על מנת שיוכל בית משפט בארה"ב להקנות סמכות שיפוט ספציפית בנתבע שאינו אזרח המדינה, יש צורך כי לנתבע תהיה "זיקה מינימאלית" למדינה, על מנת להקנות למדינה סמכות שיפוט. "הזיקה המינימאלית" צריכה להיות כזו שאינה פוגעת בכללי הצדק וההגינות. משמע, על הנתבע לעמוד בשלוש דרישות:

א. הנתבע באופן מכוון גרם לפעולה במדינה או לתוצאות פעולתו במדינה.

ב. הגורם לתובענה חייב לנבוע מפעילויות הנתבע במדינה.

ג. פעילויות הנתבע או תוצאותיהן בעלות זיקה מספקת למדינה, כך שהפעלת סמכות השיפוט של המדינה, על הנתבע, הינה סבירה.

פס"ד Zippo Manufacturing Co. v. Zippo Dot Com, Inc  [6], מציג גישה שונה ובה בית המשפט מציג שלוש קטגוריות, על פיהן ניתן לקבוע האם אפשר להפעיל סמכות שיפוט על נתבע באינטרנט:

א. כאשר נתבע, אזרח זר, מבצע עסקאות באמצעות האינטרנט, המשפיעות באופן ישיר וברור על אזרחים במדינה, למדינה מוקנית סמכות השיפוט.

ב. כאשר הנתבע, אזרח זר, מנהל אתר פסיבי, שמטרתו פרסום מידע והמידע נגיש לאזרחים במדינות זרות, אתר כזה הינו אתר פסיבי ואינו יכול להקנות סמכות שיפוט.

ג. כאשר הנתבע, אזרח זר, מנהל אתר אינטראקטיבי, דרכו יכול משתמש להחליף מידע. במקרים אלה הפעלת סמכות השיפוט תוכרע על ידי בחינת הגורם האינטראקטיבי והאופי המסחרי של החלפת המידע.

ניתן לראות בהתגבשות של מערכת המשפט בארה"ב, לכיוון הגישה שהוצגה בפס"ד Zippo. גישה זו, ברורה יותר מגישת הזיקה המינימאלית, ומאפשרת ניתוח סביר יותר, של סוגיות בנושא סמכות העולות מהמפגש בין העולם הישן והעולם החדש. בישראל, המקור הנורמטיבי להמצאת הזמנה לדין לנתבע הנמצא מחוץ לישראל, הוא תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי [7]. תקנה זו, מאפשרת במצבים מסוימים בלבד, ובהתאם לשיקול דעתו של בית משפט, להמציא הזמנה לדין. על מנת שלבית המשפט בישראל, תהא סמכות שיפוט על נתבע זר, נדרשת "זיקה מהותית בין התובענה לבין המדינה" [8]. המסגרת הקיימת של החוק הישראלי, מציבה בפני המשפטן מספר קשיים. לדוגמה, בתקנה 500(5) נקבע: "תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה – ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה – אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה" [9]. כיצד יוכל החוק הישן להתמודד עם עולם, שלא ניתן בדיוק לסרטט את גבולותיו. מהיכן מתחילה מדינת ישראל ומהיכן מתחיל עולם ה – ?Cyberspace, האם לישראל יש ריבונות וסמכות שיפוט כלפי שטחים בתחום העולם הווירטואלי?, וכמובן השאלה המתבקשת מתקנה 500(5), מה עם החוזה כולו נעשה במסגרת העולם הווירטואלי וגם תוצאותיו מתרחשות רק במסגרת העולם הווירטואלי, למי הסמכות? להבדיל מהמצב המשפטי בארה"ב, בישראל, המצב המשפטי בעניין סמכות השיפוט באינטרנט עדיין בחיתוליו, כאשר הניסיון להתמודד עם הבעייתיות שנוצרת מהמפגש האמור (שבין העולם הישן לעולם החדש) נפתרת במסגרת החוק והפסיקה הישנים. ניתן לראות בבירור, שכיום אין מדיניות משפטית אחידה, וקיים קושי בסיסי בישומם של כללי סמכות השיפוט הרגילים באינטרנט. האופי הגלובלי של רשת האינטרנט, מקשה על יישומן של הגישות הקלאסיות כגון גישת "הזיקה המינימאלית" הנהוגה בארה"ב או גישת "הזיקה המהותית" הנהוגה בישראל, בדבר סיווג סמכות שיפוט, ושופטים מתחילים ליצור חקיקה שיפוטית חדשה הפורצת את גבולות הקיים, בכדי לאפשר לחוק הקיים להכיל בקרבו אפשרויות נוספות שהמחוקק טרם צפה אותם [10]. הפתרון המרכזי שעומד כיום בבסיס הבעיה שהוצגה, הינו העברת החוק למישור הבינלאומי. משמע, יצירת הסכמים ואמנות בין מדינות בנוגע לכללים מהותיים שיחולו ברשת האינטרנט או בנוגע לסמכות שיפוט אחידים שיש להחיל באינטרנט [11].

צורך זה מתחזק לנוכח העובדה שהרכוש העיקרי של המאה העשרים ואחת, הוא הקניין הרוחני ובמסגרת הפגיעה המסיבית בקניין זה, תחת חסותו של האינטרנט, נוצר צורך בחוק ובאכיפה בינלאומיים שיוכלו להגן מפני עבירות הקניין הרוחני המתבצעות באינטרנט [12].

 

 

[1] בג"צ 279/51 ו-178 אח' נ' שר האוצר פ"ד כרך ו' (2) 945, עמ' 964. 
[2] Collins , L. (1993). Dicey & Morris The Conflict of Laws (12th Edition). p. 270-271 
[3] http://laws.findlaw.com/6th/960228p.html 
[4]  Dworkin, R. (1967). "The Model of Rules,I" 35 Univ.Chi.L.Rev. 14.
[5] BURGER KING CORP. v. RUDZEWICZ, 471 U.S. 462 (1985) 
[6] Zippo Manufacturing Co. v. Zippo Dot Com, Inc., 952 F. Supp. 1119 (E.D. Penn., Jan. 16, 1997). 
[7] תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. 
[8] בג"צ 852/86 - ח"כ שולמית אלוני ו-6 אח' נ' שר המשפטים . פ"ד מא(2), 1 ,עמ' 70-71. 
[9] תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. 
[10] Digital Equipment Corp. v. Altavista Technology, Inc., 960 F. Supp. 456 (D. Mass. 1997). 
[11] טננבוים, א. (2000). ההליך השיפוטי בעידן האינטרנט.
[12] Biegel, S. (2001). A Call for Realism. From Beyond Our Control? Confronting the Limits of Our Legal System in the Age of Cyberspace. MIT Press.
 

28 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

שאיבת נתונים מאתר בניגוד לתקנון האתר – הטעיית הצרכן בפרסום

בית המשפט המחוזי מרכז, השופט אברהם יעקב  (הפ (מרכז) 11359-03-09) – 28.12.2010

תחום: שאיבת נתונים מאתר בניגוד לתקנון האתר – הטעיית הצרכן בפרסום באינטרנט

נושאים: הטעיית הצרכן והוכחת נזק, האם השימוש במונח "כל" מהווה מצג כוזב?, תקנון האתר והאיסור לשאוב נתונים, זכויות יוצרים במאגר נתונים, האם ניתן להגביל בתקנון מה שלא מוגן בחוק זכות יוצרים

עובדות:

התובעת (ג'וב מאסטר) מבקשת מבית המשפט ליתן צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה (אול יו ניד) להציג או לפרסם את השירותים המסופקים על ידה ככאלו המתיימרים לכלול את "כל" הצעות העבודה, המהווים לטענתה הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן ותיאור כוזב לפי חוק עוולות מסחריות.

וכן מבקשת התובעת מבית המשפט ליתן צו נוסף שעניינו לאסור על המשיבה להעתיק מידע מכל סוג שהוא מאתר המבקשת וליתן צו הצהרתי לפיו המשיבה הפרה את הסכם תנאי השימוש באתר.

נפסק:

התביעה נדחית. בית המשפט דחה את טענות המבקשות הן לעניין סכנת ההטעיה והן לעניין הפרת ההסכם.

המבקשות תשאנה בהוצאות המבקשת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪ כל אחת, ובסה"כ – 200,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

הטעיה הצרכן והוכחת נזק

לכאורה, מנוסחו של סעיף 2(א) בחוק הגנת הצרכן, די בכך שפרסום "עלול להטעות צרכן" על מנת להקים עילת תביעה כנגד העוסק המטעה ואין הכרח בקיומה של הטעיה בפועל.

ואולם שילובם של סעיף 2 וסעיף 31(א) בחוק הגנת הצרכן מעורר שאלה בדבר הסתפקות בהטעיה פוטנציאלית בלבד לצורך הענקת סעד של פיצוי.

סעיף 31(א) בחוק הגנת הצרכן קובע כי הטעיית הצרכן היא עוולה נזיקית ומכוחו, לכאורה, מוחלים על הוראת סעיף 2(א) עיקרי היסוד והדוקטרינות שבפקודת הנזיקין, לרבות קיומו של נזק והוכחת קשר סיבתי בין מעשה העוולה לבין אותו נזק. כך שעל מנת לזכות בסעד בשל עוולת ההטעיה על התובע להראות קיומו של נזק.

כך שלפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן האוסר לעשות דבר העלול להטעות את הצרכן, ולכאורה אין דרישה להטעיה בפועל, אולם הסנקציה בגין פעולה כזו יכולה להיות רק במישור המנהלי והעונשי. אם בפועל לא היתה הטעיה ולא נגרם נזק, לא ניתן לקבל פיצויים.

ככל שמבוקש מבית המשפט סעד של ציווי (ולא פיצוי), שעניינו הפסקת הפעילות העלולה להטעות צרכן, כבענייננו, ניתן להסתפק בקיומה של הטעיה פוטנציאלית בלבד ואין צורך בהוכחת הטעיה בפועל.

האם השימוש במונח "כל" מהווה מצג כוזב?

המשיבה מפרסמת עם הסלוגן "כל המשרות בישראל – רק למנויי ALL JOBS!".

בית המשפט פסק כי אתר המשיבה אינו מכיל את כל מודעות הדרושים המפורסמות בישראל. ואולם בית המשפט קבע שהשימוש שעושה המשיבה במונח "כל" בפרסומיה אינו שימוש המהווה מצג כוזב או כזה העלול להטעות צרכן.

במבחני "הצרכן הסביר", ברור כי בשימוש במונח "כל" בהקשרים הללו אין הכוונה למונח כפשוטו, אלא להיותו של אותו מאגר מידע מלא ומקיף, וכך גם בעניינה של המשיבה.

מעצם טיבה, פרסומת אינה מכילה, ואף אינה יכולה להכיל, את מלוא המידע הרלבנטי למוצר. מטרתה של פרסומת, ככלל, הינה לגרום לצרכן הפוטנציאלי להתעניין במוצר המפורסם. כתוצאה מהתעניינות זו יכול הצרכן לאסוף מידע נוסף אודות המוצר, לערוך ברורים לגביו ולגבי תכונותיו. בסיומו של התהליך יחליט האם לרכוש את המוצר אם לאו.

תקנון האתר והאיסור לשאוב נתונים

אין מחלוקת על כך שבכניסה לאתר המבקשת מתבקש הגולש לאשר כי קרא והינו מסכים לתנאי השימוש באתר ופשיטא שגם המשיבה התבקשה לעשות כן.

כותבת המבקשת בתקנון כי המידע המפורסם באתר הינו רכושה הבלעדי והיא בעלת מלוא זכויות הקניין בו. בהמשך, בין יתר התנאים, אוסרת המבקשת לעשות שימוש במידע אותו היא מפרסמת, שאינו שימוש לצרכים אישיים של חיפוש עבודה.

המבקשת טוענת כי בהעתקת מודעות הדרושים מאתר המבקשת לאתר המשיבה, המשיבה מפרה את תנאי השימוש באתר והיא אף מתעשרת שלא כדין על חשבונה.

זכויות יוצרים במאגר נתונים

נפסק כי, גם כאשר עומד מאגר הנתונים במבחן היצירתיות לפי חוק זכות יוצרים, תחול ההגנה על הסיווג, הארגון ואופן ההצגה של המידע, אך לא על המידע עצמו. מחבר של מאגר אחר רשאי להשתמש במידע זה בעצמו.

המסקנה כי המידע הגולמי הכלול במודעות פרסום אינו מוגן מכוח דיני זכויות יוצרים, מתחייבת מהרציונל של דיני הקניין הרוחני בכלל  ודיני זכויות יוצרים בפרט. מודעות הדרושים כוללות פרטים טכניים, ללא מידה כלשהי של יצירתיות. פרטים אלו אינם מצויים כלל תחת הגנת דיני זכויות היוצרים.

בענייננו, נפסק כי המודעות אותן מפרסמת המבקשת כוללות נתונים ועובדות הנמסרים לה מידי המעסיקים לצורך פרסום, פרסום שתמורתו היא מקבלת תשלום. במודעות הללו אין כל מידה של יצירתיות, למצער, לא יצירתיות מצד המבקשת. לאור הוראות חוק זכות יוצרים והפסיקה שלעיל ברור אם כן, כי המידע הכלול במודעות הללו אינו מוגן מכוח דיני זכויות יוצרים, הוא אף מוחרג מהם באופן מפורש.

האם ניתן להגביל בתקנון מה שלא מוגן בחוק זכות יוצרים

קביעה מפורשת כי מידע מסוג מסוים מוחרג מתחולתו של חוק זכות יוצרים, משמעה כי יש להעדיף את אינטרס הציבור לעשות שימוש באותו מידע ללא מגבלה על פני אינטרסים אחרים. הטלת מגבלה על השימוש הלגיטימי במידע השייך לכלל, באמצעות הסכם שהינו למעשה חוזה אחיד, אינה יכולה לעמוד.

19 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפצת דואר זבל

גיא מור נ' אוניברסיטת תל אביב

בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, השופט רונן אילן (ת"ק 36975-03-10) -  19.8.2010

תחום: דואר זבל והתיקון לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.

נושאים: פיצויים ללא הוכחת נזק, סעיף 30א (ד) לחוק, הודעת הפרסום הראשונה – הצהרת השימוש בתיבת הדואר האלקטרוני, סעיף 30א (ב) לחוק, הגדרת "דבר פרסומת" בחוק והתיקון מיום 27.5.08, סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.

עובדות:

הנתבעת הינה מוסד לימוד השולח לתלמידיו בין היתר הודעות על שירותים בתשלום, לתיבת הדואר האלקטרוני שסופקה על ידה. התובע הינו תלמיד אשר ביקש שלא לקבל הודעות מסוג זה.

נפסק:

התביעה התקבלה:  בית המשפט קבע כי  החוק מקנה לתובע זכות להימלך בדעתו ולחזור בו מהסכמתו לקבל דברי פרסומת (סעיף 30א (ד) לחוק) ופסק לטובת התובע 2000 ₪ פיצויים ו300 ₪ הוצאות משפט.

נקודות מרכזיות

התיקון מיום 27.5.08, סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק")

בית המשפט מזכיר כי במסגרת התיקון הוסף לחוק סעיף 30א.

בסעיף זה נאסר שיגורו של "דבר פרסומת", בין היתר באמצעות דואר אלקטרוני, ללא קבלת הסכמה מפורשת מראש ובכתב של הנמען. הפרת הוראה זו עלולה להיחשב הן כעבירה פלילית והן כעוולה אזרחית, בגינה מוסמך בית המשפט אף לחייב המפרסם בפיצוי לדוגמא בסך של עד 1,000 ₪ בגין כל הודעה ובלא צורך בהוכחת נזק.

בית המשפט קובע כי תיקון זה לחוק נועד להתמודדות עם תופעת הפצתם ההמונית של הודעות פרסומת (spam) באמצעות רשתות התקשורת, תופעה שהגיעה כדי מטרד ציבורי. בית המשפט מוסיף ומזכיר כי מידת חשיבותו של התיקון לחוק לשם הגנה על הציבור מאותו מטרד גובר ברורה בעליל וכי מאז התיקון לחוק ניתנו פסקי דין לרוב לחיוב מפרסמים אשר פעלו בניגוד לו.

הגדרת "דבר פרסומת" בחוק

בית המשפט מזכיר כי דבר פרסומת מוגדר בחוק כך: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".

סעיף 30א (ב) לחוק

בית המשפט מזכיר כי סעיף זה קובע כי לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות הודעה אלקטרונית "בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען".

הודעת הפרסום הראשונה – הצהרת השימוש בתיבת הדואר האלקטרוני

בית המשפט מזכיר כי מושכלות יסוד של דיני החוזים המה, כי חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, כאשר אומד דעת זה הינו המטרות, היעדים, האינטרסים והתכניות אשר בקשו הצדדים במשותף להגשים. על אומד הדעת ניתן ללמוד מלשון החוזה ונסיבות כריתתו.

בית המשפט קובע כי הצהרת השימוש כמוה כחוזה אשר נכרת בין התובע לנתבעת, חוזה אשר מסדיר את השימוש במשאבי המחשב אשר הוקצו לתובע על ידי הנתבעת. ככל חוזה איפה, יש לפרש את ההצהרה בהתחקות אחר אומד דעתם של התובע והנתבעת. עוד קובע בית המשפט כי אמנם אין בהצהרה התייחסות מפורשת לביטוי "דבר פרסומת" אך מאידך, יש ויש בה הסכמה לפרסום שמו של הסטודנט ברשימות התפוצה הפומביות של הנתבעת (סעיף 5 בהצהרה). טענת התובע לפיה יועדה תיבת הדואר לשימושיו האישיים של התובע במסגרת לימודיו בלבד, איננה מתיישבת עם ההסכמה הכתובה בהצהרה. מכאן, בית המשפט קובע כי אין לתובע זכות להלין על ההודעה הראשונה שקיבל.

סעיף 30א (ד) לחוק

סעיף 30א (ד) לחוק קובע:

"הסכים הנמען לקבל דברי פרסומת לפי הוראות סעיף קטן (ב) או לא הודיע על סירובו לקבלם לפי הוראות סעיף קטן (ג), רשאי הוא, בכל עת, להודיע למפרסם על סירובו לקבל דברי פרסומת, דרך כלל או מסוג מסוים, ולחזור בו מהסכמתו, ככל שניתנה (בסעיף זה – הודעת סירוב); הודעת הסירוב לא תהיה כרוכה בתשלום, למעט עלות משלוח ההודעה; הודעת הסירוב תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען"

בית המשפט קובע כי "לשון החוק בעניין זה ברורה, חדה ואיננה משתמעת לשני פנים. הסכמת אדם לקבל דברי דואר איננה מעשה בלתי הפיך ואיננה כובלת אותו בנישואים קתולים. יכול ויכול אדם להסכים ולקבל דברי פרסום ולאחר מכן להימלך בדעתו ולהתחרט. וכשם שיכול כל אדם לחזור בו מהסכמתו, כך גם הסטודנטים הלומדים אצל הנתבעת וכך גם התובע".

בית המשפט מוסיף וקובע כי הוראות התיקון לחוק נראות על פניהם כחלק ממכלול החקיקה המיועדת להגנה על הצרכן ולפיכך הוראות התיקון קוגנטיות, כך שלא ניתן להתנות עליהן כלל.

פיצויים ללא הוכחת נזק

סעיף 30א (י) בחוק, מקנה לבית המשפט סמכות לפסוק בגין הפרת הוראותיו פיצויים שאינם תלויים בנזק, בסכום שלא יעלה על 1,000 ₪, "בשל כל דבר פרסומת שקבל הנמען בניגוד להוראות סעיף זה".

 

16 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בפרסום מאמר באינטרנט

בית משפט השלום בתל אביב יפו, השופט דן מור (ת"א 26386-09-09) –  16.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים.

נושאים: פיצוי ללא הוכחת נזק והזכות המוסרית.

עובדות:

בבעלות הנתבע אתר אינטרנט בו פורסם מאמר של התובע (אשר פורסם קודם לכן באתר אחר) ללא קבלת אישורו או הסכמתו של התובע או של בעלי האתר בו פורסם המאמר.

נפסק:

התביעה התקבלה:  נפסק כי התובע הוכיח את זכותו והוכיח כי אכן הייתה הפרה מצד הנתבע, נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 30,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪, שכ"ט עורך דין בסך של 10,000 ₪ ושכר מומחה.

נקודות מרכזיות

פיצוי ללא הוכחת נזק

בית המשפט מזכיר כי בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, תשמ"ח -2007 (להלן: "החוק") מונה המחוקק את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בקביעת הפיצוי כאמור – (1) היקף ההפרה, (2) משך זמן ההפרה, (3) חומרת ההפרה, (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט, (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט, (6) מאפייני פעולתו של הנתבע, (7) טיב היחסים שבין התובע והנתבע, (8) תום לבו של הנתבע.

עוד מוסיף בית המשפט כי עליו לשים לנגד עיניו את המגמה העיקרית שבדיני זכויות יוצרים – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ראה ע"א שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 266).

לעניין הזכות המוסרית

בית המשפט מזכיר כי "זכות מוסרית" (סעיף 45 לחוק) היא זכותו של היוצר כי שמו יקרא על יצירתו ושלא יוטל פגם או סילוף ביצירה. בית המשפט קובע כי למרות שנעשה הפרה של הזכות החומרית, לא נעשה הפרה של הזכות המוסרית והתובע לא זכאי לפיצוי בגינה.

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

פסקי דין בעולם הווירטואלי

כעניין שבחוק, פסקי דין ניתנים בכתב ונחתמים בידי השופטים. בישראל, לדוגמה, מורה תקנה 190(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי "בתום הדיון בכל הליך, או לאחר מכן, בהקדם ככל האפשר לפי הנסיבות, ייתן בית המשפט פסק דין או החלטה אחרת, לפי העניין; ההחלטה תהיה בכתב ותיחתם בידי השופטים שישבו לדין".

השפעת עידן האינטרנט הובילה לדרכים נוספות אשר מנסות לייעל את ההליך, ואשר בשלב זה אינן מעוגנות בחוק, ולפיכך יש ללוות אותן בפסק דין מחייב, כתוב וחתום. להלן דוגמה המובאת מתוך מאמרו של עו"ד חיים רביה: השופט דיוויד א. בייקר, מבית המשפט באורלנדו, פלורידה[i],[ii], היה החלוץ. הוא מסר לצדדים פסק דין על גבי דיסקט של מחשב והציגו באינטרנט, כאשר בהצגתו וכתיבתו של פסק הדין נעשה שימוש ביכולות המובנות של עולם האינטרנט ומעבדי התמלילים. בכך, הוא אפשר דרך נוספת של פרסום לפסק הדין של בית המשפט. שימוש בטכנולוגיה זו, מקל על הקורא של פסק הדין, למצוא את פסק הדין ולהתמצא בתוכו ע"י יכולות החיפוש הבסיסיות של הדפדפן ושל מעבד התמלילים. בימנו ניתן אף לתרגם את פסק הדין באמצעות תוכנות שונות, ללא מאמץ רב. היתרון והנוחות ברורים מאליהם, שכן אין צורך לטרוח בדפדוף בכרכי אסמכתאות אחדים בעת קריאת פסק הדין.

יש לציין כי אין חדש תחת השמש, אתרים רבים ותוכנות שונות המאפשרים יכולות דומות, קיימים מזה שנים. החידוש, טמון בפתיחות שמגלה ביהמ"ש כלפי הטכנולוגיה. לחליפין, מעצם כך שמזה זמן רב קיימים מאגרי מידע של פסקי דין באינטרנט, סיפור זה מצביע על כך שבית המשפט צועד מספר צעדים מאחורי ההתקדמות הטכנולוגית, שהאינטרנט מביא עמו.

פסק הדין הוצב באתר של שופטי השלום (Magistrate Judges) בארצות הברית[iii], ושם ניתן לעיין בו. בראש העמוד מובלטת העובדה כי לראשונה נעשה שימוש בהיפרטקסט בהחלטה משפטית, והקוראים מוזמנים לשלוח את תגובותיהם בדואר אלקטרוני לכבוד השופט בייקר. הערת השוליים הראשונה מבהירה כי ההחלטה ניתנה סימולטאנית הן על גבי נייר והן באמצעים אלקטרוניים. וכמובן ניתנה גם גרסה החתומה והיא הגרסה הרשמית היחידה של ההחלטה. הגרסה האלקטרונית נמסרת כדי לתת עומק נוסף לאסמכתאות, וכאב טיפוס להחלטות אלקטרוניות עתידיות. עותק מן ההחלטה יוצב גם ברשת התקשורת הדיגיטאלית של המערכת המשפטית בארה"ב.

[1] Casio, Inc., v. C.L.I.C. Electronics International, Inc

[2] http://www.law.co.il/text/courts_txt.htm

[3] http://www.fedjudge.org

8 במאי, 2010,

0 תגובות

חשיבות תקנון האתר

תקנון אתר הוא בדרך כלל מסמך המוגן בזכויות יוצרים (למרות שניתן לוותר על הגנה זו), אשר נועד לעגן את תנאי השימוש באתר ואת מדיניות היקף האחריות של בעל האתר.

התקנון מהווה למעשה הסכם בין בעלי האתר לבין המשתמשים באתר והוא ממצה את כל ה"מוסכם" בין הצדדים (בכפוף לסייגים שונים הנובעים בין היתר ממגבלות חוזה אחיד).

התקנון הינו מסמך משפטי לכל דבר ועניין ויש להתייחס אליו בכובד ראש ורצוי שיערך ויבחן על ידי עורך דין.

יצוין כי בישראל טרם נבחן התוקף ההסכמי של תקנון אתר והתניות הפטור המצויות בו על ידי בית המשפט העליון.

בתי המשפט השלום בישראל פסקו מספר פסיקות סותרות ביחס לתוקף של תקנון האתר, כך למשל בעניין גבאי נ' נטוויז'ן הכיר בית המשפט אמנם בתוקף התקנון של אתרי האינטרנט אך בתנאים מסויגים. בעניין זה חייב בית המשפט לתביעות קטנות את חברת נטוויז'ן לפצות תובע בגין מערכת סלון שרכש באתר 'נטאקשן' – חרף זאת שבית המשפט הכיר בכך שהתובע אישר את תקנון האתר שלפיו חברת נטוויז'ן אינה מספקת את המוצרים באתר ואינה צד למכירה.

גישה הפוכה נקבעה בעניין שלום גל נ' חב' אטרקטיבי ביג טרייד אלקטרוניקה ובתיק דינקין אולגה נ' סקאל און ליין (אס.או.אל) 1999 בע"מ.

מכל מקום, בהתאם לפסיקה של בתי המשפט השלום, תוכנו של תקנון האתר אמור לעמוד במבחני הסבירות, הנובעים ממאפייניו כחוזה אחיד.

ברשת מצויים מספר דוגמאות לתקנוני אתרים, אך מומלץ כי עורך דין יהא הגורם אשר יבחן דוגמאות אלו ויברור את המוץ מן התבן.

כך למשל, ברשת מצויות דוגמאות רבות של הסכמים למכירת דירה וכפי שאין זה סביר לעשות בהם שימוש בלבדי, כך גם אין זה סביר לעשות שימוש (כפי שהוא) בדוגמאות התקנונים המצויות ברשת.

מומלץ ללמוד (להבדיל מלהעתיק) מאותן דוגמאות ומתקנונים אשר נעשה בהם שימוש באתרים מובילים ו/או באתרים בעלי אופי דומה לאתר בו אתה מעוניין להשתמש בתקנון.

פרה רולינג לתקנון

תקנון כמו כל חוזה, נועד להסדיר את היחסים בין הצדדים. במידה ולצד כלשהו יש טענות כנגד הפרה של צד אחר, הערכאה שדנה בטענות אלו היא בדרך כלל בית המשפט.

לכן כל חוזה בכלל ותקנון בפרט תוקפם יקבע (בדרך כלל) על ידי בית המשפט.

לגבי פרה רולינג (משמע ערכאה אשר תוכל להכשיר את החוזה טרם השימוש בו), כפי שציינתי תקנון אתר הוא בעל מאפיינים של חוזה אחיד.

ס' 2 לחוק חוזים אחידים מגדיר חוזה אחיד בדברים הבאים:

"נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם".

ס' 12 לחוק חוזים אחידים קובע מנגנון לאישור חוזה אחיד וכמאמרו:

"(א) ספק רשאי לבקש מבית הדין (בית הדין לחוזים אחידים) לאשר שאין תנאי מקפח בחוזה אחיד שהוא מתקשר או מתכוון להתקשר על פיו עם לקוחות.

(ב) המשיבים לבקשת אישור יהיו היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, מי שנקבעו כמשיבים בתקנות, וכן מי שבית הדין מצא לנכון להזמין כמשיב".

ס' 13 לחוק חוזים אחידים קובע את סמכות בית הדין לחוזים אחידים וכמאמרו:

"בית הדין רשאי לתת את האישור לחוזה אחיד או לסרב לתתו מחמת תנאי מקפח שיפרט; תנאי שבית הדין מצא מקפח דינו כדין תנאי שבית הדין ביטל".

ס' 14 לחוק חוזים אחידים קובע את כוחו של אישור בית הדין לחוזים אחידים וכמאמרו:

" (א) תקופת תקפו של אישור לחוזה אחיד היא חמש שנים מיום מתן האישור או תקופה קצרה יותר שקבע בית הדין.

(ב) בתקופת תקפו של אישור לא תישמע בבית הדין טענה שיש בחוזה האחיד תנאי מקפח, ולא תישמע טענה כזאת בבית משפט לגבי חוזה שנכרת לפי אותו חוזה אחיד, אף אם נכרת לפני מתן האישור.

(ג) על אף האמור בסעיף קטן (ב), רשאי בית הדין, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, לבטל תנאי בחוזה אחיד שניתן עליו אישור, אף בתוך תקופת תקפו של האישור, אם מצא שקיימות סיבות מיוחדות המצדיקות ביטול זה".

כעולה לעיל, קיים מנגנון לאישור חוזה אחיד ואולם, מומלץ לעשות שימוש במנגנון זה רק במקרים חריגים ובדרך כלל ניתן להסתפק בחוו"ד של עורך דין באשר לתוקף התקנון.

19 בינואר, 2010,

0 תגובות

חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק

חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק

בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט אברהם אברהם (ברע (נצ') 213/09) – 19.1.10

תחום: חשיפת פרטי גולש בשל טוקבק (לשון הרע בטוקבק)

נושאים: מבחנים לחשיפת פרטי גולש, לשון הרע באינטרנט, האנונימיות באינטרנט

עובדות

המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה כי יכפה על המשיבה ליתן בידו את כתובת ה-IP של כותבי טוקבקים, שלטענתו הוציאו את דיבתו רעה. בית משפט קמא דחה את הבקשה. מכאן בקשת הרשות לערער.

נפסק

בקשת רשות הערעור נדחית, אין לחשוף את פרטי הגולשים.

אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

מבחנים לחשיפת פרטי גולש

שאלת חשיפתו של מפרסם אנונימי טרם הוסדרה בידי המחוקק. עם זאת נתנו שופטי שלום ומחוזי את דעתם בסוגיה, והדיעות חלוקות, וניתן לאפיינן בשלוש גישות:

הגישה האחת (גישתה של כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, ה"פ (מחוזי ת"א) 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט NRG), [פורסם בנבו], 2008) גורסת, כי לעובדת היות הפרסום ברשת האינטרנט דווקא, אין כדי להשליך על ההכרעה בשאלת החשיפה, ואם אדם פרסם פרסום פוגע, עליו לשאת באחריות, ולכן יש לחשוף את זהותו, אם עולה בידי התובע לשכנע בקיומה לכאורה של עוולה נזיקית העולה מן הפרסום.

הגישה השנייה, העומדת בקוטב הנגדי (בה אוחזת כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, בש"א (שלום י-ם) 4995/05 פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ, [פורסם בנבו], 2006), לפיה משום מאפייניה הייחודיים של הרשת – רק אם מגיע הפרסום כדי מעשה פלילי – יש מקום לחשיפת זהותו של המפרסם.

הגישה השלישית, גישת הביניים (המיוצגת מפיו של כב' השופט יצחק עמית (בר"ע (מח'-חי') 840/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET – מערכת הפורומים, [פורסם בנבו], 2007) גורסת, כי בשל מאפייניה של הרשת, וחשיבותה של האנונימיות שבגלישה, יש להוסיף על המבחן עליו הצביעה כב' השופטת אגמון-גונן "דבר מה נוסף".

בית המשפט מקבל את הגישה השלישית, גישת הביניים, לבחינת יסוד "דבר מה נוסף" לפי גישה זו, יש לבחון, בין היתר, את עוצמת הביטוי הפוגע (מבחינת תוכנו), היות הפרסום חד-פעמי או שמא חוזר ושיטתי, טיבו ומידת חשיבותו של האתר המפרסם, מאפייני הביטוי (פוליטי, מסחרי, פרטי), זיהויו של נשוא הפרסום כאיש ציבור או אדם פרטי, הרצינות שגולש סביר עשוי לייחס לביטוי (בשל מאפייניו של הפרסום, סוג האתר וכד'), ועוד כיוצא באלה סימנים, מהם ניתן יהיה לקבוע את האיזון הנכון שבין ההגנה על שמו הטוב של אדם, לעומת חופש הביטוי, ובהתחשב בחשיבותה של האנונימיות שבגלישה ברשת.

בית המשפט קובע כי הפרסומים אכן מהווים לשון הרע (כנגד דעת בית המשפט השלום).

ואולם בית המשפט קובע שאין מקום לחשוף את כתובת ה-IP של המגיב, מכיוון שהטוקבקים על תוכנם ועל השפה העילגת המאפיינת אותם, מלמדים על פגיעה אפשרית פחותה מאוד במבקש, הקורא הסביר איננו עשוי לראותן ברצינות רבה. ועל רקע החשיבות של האנונימיות לגלישה ברשת, בית המשפט איננו רואה מקום לחשיפת זהותם של המגיבים.

לשון הרע באינטרנט

בהכרעה בתביעת לשון הרע מתחרים, כידוע, זה בזה אינטרסים וזכויות אחדים, ובהם חופש הביטוי, זכותו של אדם לשמו הטוב, הזכות לפרטיות ועוד. עם זאת, לפי טעמי, משוואת האיזון שבין אינטרסים/זכויות אלו יש לבחון בתוך המסגרת המיוחדת בה אנו עוסקים, משמע רשת האינטרנט, משום מאפייניה הייחודיים, בהשוואה לעולם החומר שידענו עד היום.

בבואנו לעשות שימוש בכלי המשפט להם אנו מורגלים, עלינו להיות ערים למאפיינים הייחודיים  של האינטרנט. האינטרנט הוא שיח דינמי, מקוון, מבוזר, אינטראקטיבי והיפר-טקסטואלי. תחת כנפי המרחב הממוחשב חוסים אתרי עיתונות ותוכן, אתרים אישיים ומסחריים, פורומים, יומני רשת (בלוגים) לוחות מודעות מקוונים, קבוצות דיון וחדרי צ'טים, ולצידם של אלו צומחים ומשגשגים, לעיתים עד כדי גידולי פרא, התגוביות (טוקבק).

מקורות המידע, התכנים המגוונים של רשת האינטרנט והזמינות שלה לכל גולש, בבחינת  "הייד פארק" וירטואלי, הפכו את הרשת לגורם מכונן במדינות דמוקרטיות. הרשת היא "אוטסטרדת מידע" חובקת עולם שמקדמת את חזון "הכפר הגלובלי" והיא נחשבת למודל משודרג של "ככר העיר". האינטרנט הוא ספריית ענק שניתן למצוא בה הכל. ההנחה היא, שמדובר בתופעה חיובית, שיש לחברה אינטרס לקדמה ולהגן עליה.

האנונימיות באינטרנט

האנונימיות מקדמת את הדמוקרטיה אך גם את האנרכיה ברשת האינטרנט, יש לה יתרונות לצד חסרונות. נימוקי המצדדים ונימוקי המתנגדים לאנונימיות, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. בית המשפט סבור כי, יתרונותיה של האנונימיות ברשת עולים על חסרונותיה ויש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי ושל הזכות לפרטיות.

1 בדצמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים במאגר נתונים

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו, כבוד השופט אבי זמיר (בשא (ת"א) 11667/09) - 13.9.09

בית המשפט העליון, כבוד השופט א' גרוניס (רעא 8304/09) - 1.12.09

תחום: זכויות יוצרים במאגר נתונים בסעד זמני

נושאים: שיקולים להענקת סעד זמני, זכויות יוצרים במאגר נתונים, העתקת נתונים מאתר באמצעות רובוט, מאזן הנוחות, שוק חופשי ותחרות

עובדות

דפי זהב "שאבה" נתוני 144 מן אתר בזק והיא עושה בהם שימוש באתר מתחרה, המופעל על ידה. בזק טוענת כי מדובר בהתנהלות אשר מהווה עבירה לפי חוק המחשבים, תשנ"ה – 1995, הפרה של חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007, הפרת התחייבות חוזית ועשיית עושר ולא במשפט, כמו גם פגיעה בפרטיותם של המנויים.

לטענתה, המידע "נשאב" בדרך טכנולוגית, באמצעות שליחת מספר עצום של שאילתות סדרתיות ורצופות לאתר של בזק, תוך פריצה של מנגנון הגנה אשר נועד להגביל את מספר השאילתות.

דפי זהב כופרת בטענות אלה. לשיטתה, אין לבזק זכות יוצרים או כל זכות אחרת במידע הגולמי של פרטי המנויים, ופרסומו על ידה אינו מהווה הפרה של הסכם או דין כלשהם ואינו פוגע בפרטיות המנויים.

נפסק

לא הוכחה זכות לכאורה לקבלת הסעד ומאזן הנוחות נוטה לטובת דפי זהב.

הוצאות הבקשה, ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

הבקשה נדחית

בקשת רשות ערעור

גם בקשת רשות הערעור עך החלטה זו נדחתה,  תוך פסיקת הוצאות בסך של 30,000 ש"ח.

נפסק כי אף אם יש הבדלים מסוימים בין המקרה שנדון בעניין רע"א 2516/05 מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת אול יו ניד בע"מ  לבין המקרה דנא, אין בכוחם של הבדלים אלו כדי לשנות מן המסקנה לפיה אין להכריע בשאלות המשפטיות הלא פשוטות המתעוררות בענייננו בגדר בקשה לסעד זמני. באשר לטענות בעניין זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט, הרי קיים דמיון גדול ביניהן לבין אלו שנבחנו בעניין מעריב. ההבדלים עליהם הצביעה המבקשת אינם משמעותיים דיים כדי להצדיק הכרעה בשאלות אלו בשלב הנוכחי. גם באשר ליתר העילות עליהן מסתמכת המבקשת, תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אין להכריע בהן בגדר בקשה לסעד זמני. מדובר בשאלות מורכבות וקשה להעריך בשלב זה לאן תיטה הכף. במצב דברים זה, על ההכרעה בבקשה לסעד זמני ליפול לפי מאזן הנוחות. מסכים אני עם בית משפט קמא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה וכי נזקיה של המבקשת יוכלו למצוא מענה הולם בפיצוי כספי.

נקודות מרכזיות

תנאים לקבלת סעד זמני

על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לעמוד בשני תנאים מצטברים:

א. התנאי הראשון הוא קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד. במילים אחרות, על המבקש להוכיח כי סיכוייו לזכות בהליך העיקרי טובים. הערכת סיכוייה של התביעה במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני היא לכאורית בלבד ותלויה בחומר העומד בפני בית המשפט במועד הדיון. הערכה זו אפשר ותשתנה לאחר שיוצג בפני בית המשפט מלוא חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי.

ב. התנאי השני הוא הוכחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. במסגרת עריכת מאזן הנוחות, על בית המשפט לבחון את הנזקים שייגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מהענקתו או אי-הענקתו של הסעד המבוקש.

בין התנאים מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית כוחות" - ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עמו בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך. עם זאת, על המבקש לעמוד ברף מינימאלי, בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני.

שיקול מרכזי נוסף הוא השאלה האם קיימת זהות בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד הקבוע המבוקש בהליך העיקרי, כך שמתן הסעד הזמני עלול, במידה רבה, לייתר את המשך הדיון בהליך העיקרי. אמנם, בעובדה זו אין כשלעצמה כדי לשלול מתן סעד זמני כשזה נדרש, אך שיקול זה מצטרף לשיקולים נוספים שיילקחו בחשבון במסגרת ההחלטה בבקשה.

תחרות חופשית

בעריכת "מאזן נוחות" יש לקחת בחשבון גם אינטרסים ציבוריים של שוק חופשי ותחרות (הוגנת). בדרך כלל, יטו עקרונות של פלורליזם ושוק חופשי את הכף כנגד הגבלת עיסוקו של "שחקן חדש", אשר מבקש להצטרף למערכה של אספקת שירות מסוים, תוך שמירה כמובן על כללים של תחרות הוגנת.

ראוי לציין כי תחרות חופשית – הנגזרת, בין השאר, מעקרון חופש העיסוק – היא מדיניות ראויה ורצויה, כל עוד אינה פוגעת שלא כדין בערכים מוגנים אחרים: 'קיומה של תחרות חופשית הוא אינטרס ציבורי. שיטתנו החברתית והכלכלית מכירה בערכה של תחרות חופשית... תחרות חופשית עשויה להביא להורדת מחירים, לשיפור איכותו של המוצר ולשיפור השירות אשר ניתן אגב מכירתו. תחרות חופשית עשויה אף לעודד פיתוחו של המשק בדרך של יוזמות לגיטימיות לסוגיהן. הישגים אלו, אשר התחרות החופשית עשויה להשיג, אנו מבקשים לעודד'.

זכויות יוצרים במאגר 144

ספק רב אם לבזק זכות יוצרים במאגר המידע של 144. לפי הוראת סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, לא משתרעת הזכות על "עובדה או נתון". דפי זהב עושה שימוש, כך נראה, רק בנתונים הגולמיים, לא ב"פלטפורמה". יתרה מכך, בזק לא הראתה כי במאגר מושקעת יצירתיות; במאמץ אין די, וספק בעיניי אפילו אם ניתן לראות באותן שאלות בודדות המופנות ללקוח בזק שיוצר קשר עם השירות באופן אקראי וקבלת פרטיו העדכניים, משום "מאמץ" כלשהו.

פגיעה בפרטיות

ספק רב גם אם ישנה פגיעה של ממש בפרטיותם של מנויי בזק. כל מנוי, אשר לא מבקש לחסות את פרטיו, לוקח בחשבון כי אלו נגישים לכלל הציבור.

כב' השופט גבריאל בך: "כתובת ומספר הטלפון של אדם נכללים, לשיטתי, בין ענייניו הפרטיים. אך אם הוא מוסר פרטים אלה לחברת הטלפונים לצורכי פירסום, או מסכים הוא בשתיקה לפירסומם בספר הטלפונים, הרי הוא ללא ספק נותן את הסכמתו, לפחות מכללא, לשימוש החופשי בפרטים אלה על-ידי כולי עלמא, ועל-כן אין בשימוש בפרטים אלה ובהפצתם משום פגיעה אסורה בפרטיות. לעומת זאת, אם עומד אדם על החזקת טלפון "במספר חסוי", אזי נשללת הסכמתו להפצת המספר ברבים, ובמקרה כזה פירסום המספר לגורם בלתי מוסמך עלול להוות פגיעה בפרטיות, אם הוא תואם את אחת הקטיגוריות המנויות בסעיף 2 לחוק".

חוק המחשבים ושאיבת נתונים באמצעות רובוט

אכן, הדעת אינה נוחה מהדרך שבה "נשאבו" הנתונים מאתר בזק. השאלה, אם הדבר מהווה הפרה של חוק המחשבים תבחן בתיק העיקרי. על פני הדברים אין לפסול על הסף את טענת ההגנה, שלפיה אם אכן לא מדובר בקניין של בזק, אלא מידע שנגיש לכל הציבור, אזי אין כל פסול בכלי טכני, שנועד אך לחסוך זמן בהעתקת הנתונים.

מאזן הנוחות

בכל הנוגע למאזן הנוחות. האינטרס הציבורי, כאמור לעיל, הוא של פתיחת שוק ועידוד תחרות, בדרך של אי-פגיעה יתר על המידה בחופש עיסוקה של המשיבה. אם יינתן הצו הזמני, לא יתאפשר למשיבה להפעיל על-אתר את האתר ולתת את השירות שאותו היא מבקשת לתת לציבור.

אם לא יינתן הצו הזמני והמבקשת תזכה בתביעה העיקרית, תוכל להיפרע כספית מהמשיבה, ככל שתוכיח נזקים באותה תקופה ביניים של פעילות האתר. אעיר, בהקשר זה, שלא הוצגה בפניי תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענת בזק, כאילו מצויה דפי זהב בקשיים כלכליים כאלה, שימנעו את האפשרות להיפרע ממנה בעתיד.

11 באוקטובר, 2009,

0 תגובות

הגנת הפרטיות בתמונה המפורסמת ברשת

בית משפט השלום בתל אביב – יפו, השופטת  חנה ינון (תא (ת"א) 41066-07) – 11.10.09

תחום: הגנת הפרטיות בתמונה המפורסמת ברשת

נושא: הגנת הפרטיות בתמונה המפורסמת ברשת, השתהות בהגשת תובענה

עובדות

תובענה על סך של 100,000 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי בגין טענה להפרת הזכות לפרטיות של התובע.

נטען כי הנתבע העלה לאתר האינטרנט, את תמונתו של התובע, אשר צולמה ללא ידיעתו של התובע וללא רשותו, תוך הפרה בוטה של זכותו לפרטיות, ובכך התעשר הנתבע שלא כדין על חשבונו.

נפסק

דין התביעה להדחות, כל צד בהוצאותיו

נקודות מרכזיות

בתמונה נשוא התביעה אין משום ביזוי או השפלה, כלשון סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, שכן מדובר בתמונה אשר צולמה במקום ציבורי, בחנותו של הנתבע, כאשר מדובר בחנות קטנת ממדים, אשר ניתן להבחין בשהות בה בנקל באם מכוונת לעבר אדם מצלמה.

על פי ההלכה, על התובע להוכיח העדר הסכמה לפגיעה בפרטיותו והתובע לא הוכיח בפני כי לא היה מודע לעובדה כי מצלמים אותו.

התובע בחר להמתין שנה שלמה בטרם פנה לנתבע בדרישה להסיר את התמונה, דבר המעיד על כך כי לא נגרמה לו כל עוגמת נפש בעקבות פרסום התמונה.

הלכה היא כי סעיף 2(6) לחוק אוסר פרסום צילום של הפרט לצורך הפקת רווח כספי. סעיף זה נועד להגן על הפרט בפני שימוש בשמו, בכינויו, בקולו או בתמונתו לשם הפקת רווח מסחרי. לא היה לנתבע כל צורך דווקא בפרסום תמונתו של התובע על מנת להפיק רווח כלשהו.

2 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים באינטרנט - העברת שידור ספורט בטכנולוגיית streaming

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו, כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן (בשא (ת"א) 11646/08) - 2.9.09

תחום: זכויות יוצרים באינטרנט

נושאים: סמכות בינלאומית באינטרנט, זכויות ביצירה שטרם נוצרה, הפרה באמצעות streaming, היקף הגנת שימוש הוגן באינטרנט

העובדות

אתר livefooty, אותו מנהל פלוני (להלן: "המשיב"), מעביר ברשת האינטרנט, באמצעות תוכנה לשיתוף קבצים (בטכנולוגיה הנקראת streaming), אירועי ספורט בשידור חי. המבקשת - הפרמייר ליג פנתה לבית המשפט בבקשה לגלות את זהותו של בעל האתר או מפעיל האתר כדי שתוכל לתבוע ממנו הפסקת העברת המשחקים.

נפסק

הפרמייר ליג, לא הרימה את הנטל הנדרש לחשיפת זהותו של המשיב.

ראשית, ספק אם לבית המשפט סמכות בינלאומית והאם מהווה בית משפט בישראל פורום נאות לעניין זה.

שנית, ספק אם ניתן לבקש צו מניעה להפרת יצירה שטרם נוצרה.

שלישית, המבקשת לא הראתה כי מעשיו של המשיב מהווים הפרה של זכות מזכויותיה ואין המדובר בהעתקה ו/או בהעמדה לרשות הציבור ו/או בשידור – כהגדרתם בחוק זכויות יוצרים.

גם אם נניח כי בכל אלו יהיה מי שיחשוב אחרת, למשיב עומדת זכותו להמשיך ולהעביר את המשחקים באתר כמימוש זכותו לשימוש הוגן.

המדובר בשימוש עם מטרות חברתיות חשובות, הנוגע ליצירה שאינה מצויה בליבת דיני זכויות היוצרים. באיזון בין זכויות המבקשת, שספק אם הופרו, לבין זכויות המשיב הכף נוטה לטובת המשיב כחלק מציבור המשמשים בעידן הדיגיטלי אינטרנטי.

המשיב יישאר באלמוניותו ואם ירצה בכך, ימשיך להגשים את משאלתו להעביר, באותה מתכונת, משחקי ספורט לאוהדים ברחבי העולם חינם.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

הנקודות המרכזיות

הסמכות ליתן צו לגילוי פרטיו של מפעיל אתר

בקשה לגילוי פרטיו של מפעיל אתר, אינה מוסדרת בחקיקה. על כן הדיון בבקשה יערך ככל בקשה למתן צו הנתון לשיקול דעת בית המשפט, מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט.

זכויות יוצרים ביצירה שטרם נוצרה

הפרה צפויה של יצירה שטרם באה לעולם כמוה כמעט כסתירה פנימית, כיצד יתכנו זכויות יוצרים ביצירה שטרם באה לעולם? עם זאת, כיון שהמשיב הודיע כי בכוונתו להמשיך לשדר, וברור כי בכוונת המבקשת להמשיך ולפעול כליגה לכדורגל, ועל כן ניתן לקבוע כי מדובר ביצירה צפויה ובהפרתה הצפויה של אותה יצירה.

שאלת ההתייצבות האנונימית באמצעות בא כוח

סוגיה זאת אינה מוסדרת בחקיקה, בית המשפט סבור כי יש לאפשר התייצבות כזו, שאחרת, לא ניתן יהיה לבחון את האיזון והשיקולים למתן צו שיחשוף את שמו של מפעיל האתר.

סמכות שיפוט בינלאומית

הרשת נעדרת גבולות. לאור זאת מתעוררות שאלות מורכבות של סמכות בינלאומית, כאשר פעמים רבות כל אחד מהשחקנים ברשת נמצא במקום פיסי אחר, שלעיתים נבחר במטרה שלא להיחשף.

נראה כי על פי המבחנים המקובלים לבית משפט בישראל תהיה סמכות לדון בהפרת זכויות יוצרים ברשת כאשר הפעילות או התכנים מכוונים ומיועדים לישראל (מעבר לאפשרות הצפייה של גולשים מישראל, כמו כל גולש אחר בעולם). בנוסף, יש לשקול אם ישראל הינה הפורום הנאות בהתחשב במקום מושבם של הצדדים והעדים.

במקרה זה מדובר באתר הכתוב באנגלית, ואין בו כל סממן ממנו ניתן ללמוד כי הוא מיועד במיוחד לגולשים מישראל. לא ברור גם היכן מצויים הצדדים, והעדים שיצטרכו להופיע, ועל כן לא ברור אם בית משפט בישראל הוא הפורום הנאות וקיימת גם בעיה הנוגעת לאפשרויות האכיפה. ספק אם יש מקום לקנות סמכות, שבשלב מאוחר יותר לא ניתן יהיה לאוכפה.

בנסיבות אלה קיים ספק באשר לסמכות הבינלאומית ונאותות הפורום.

השיקולים במתן צו לחשיפת בעל האתר או מפעיל האתר

יש לקבוע נטל גבוה על המבקש חשיפת זהות. על מי שטוען להפרת זכות יוצרים לעמוד בשני תנאים:

הראשון, להציג ראיות לכאורה להפרה שיביאו, ברמת הסתברות גבוהה להוכחת ההפרה.

שנית, כי ההפרות הנטענות יהיו הפרות חמורות במיוחד. עוולות המתבצעות בנסיבות חמורות.

ככלל, ניתן יהיה לחשוף רק כשמדובר בעוולות בנסיבות חמורות. בדרך כלל יהיה מדובר בשימוש מסחרי.

אם מי שמבקשים חשיפת זהותו אינו מתייצב (ולו באמצעות בא כוח), והמבקש יעמוד בשני התנאים האמורים, יורה בית המשפט על חשיפת זהות המשיב.

אם, לעומת זאת, המשיב מתייצב, וטוען לזכותו להמשיך להציג באינטרנט את האתר או התוכן שנטען שמהווה עוולה, אז יבחן בית המשפט את הראיות והטענות של המשיב. אם המשיב הציג ראיות וטענות ממשיות, הסותרות את טענות המבקש, או מבססות את זכותו להשאיר את האתר או התוכן ברשת, אז לא יורה בית המשפט על חשיפת זהותו.

האם הופרו: הזכות לשידור ו/או הזכות להעמדה לרשות הציבור

העמדה לרשות הציבור באינטרנט מחייבת כי מי שרוצה לצפות ביצירה יוכל לעשות כן במקום ובזמן שיבחר. בענייננו ניתן לצפות במשחקים רק כאשר הם מועברים בשידור חי, כך, שמימד הזמן אינו מתקיים. על-כן, הזכות להעמדה לרשות הציבור אינה מופרת.

העברת נתונים בטכניקת streaming באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים אינו מהווה שידור, ועל כן האתר אינו מפר את זכויות היוצרים של המבקשת.

שימוש הוגן - כללי

זכויות היוצרים נועדו כדי לעודד יצירה לתועלת הציבור. לצורך עידוד היצירה, מאפשרים ליוצר ליהנות, הנאה בלעדית, לתקופה מסוימת מפירות יצירתו. לכאורה, הנאה בלעדית כזו מחייבת איסור על כל שימוש אחר ביצירה. אולם, יד ביד עם דיני זכויות יוצרים, נקבעו זכויות מסוימות למשתמשים, המאפשרות שימוש מסוים ביצירות, גם ללא נטילת רשות מבעלי הזכויות. הצורך באיזון נובע מכך שמתן זכות יוצרים ביצירה, מטיל מגבלות על חופש הביטוי, הזכויות התרבותיות, חופש היצירה וחופש המידע. השימושים המותרים, ובראשם השימוש ההוגן מדגישים את האינטרס הציבורי בשימוש חופשי ביצירות התרבות ובהנגשתם לציבור רחב ככל האפשר.

שימוש ההוגן כזכות

השימוש ההוגן הינו זכות. השימושים המותרים מהווים חלק מזכויות המשתמשים או זכויות הציבור. למרות שחוק זכויות יוצרים, מצמיד את התיבה "זכות" רק לזכויות היוצרים. החוק אינו כולל פרק של זכויות משתמשים, אלא פרק על שימושים מותרים. גם השימוש ההוגן אינו מוגדר כזכות. אף על פי כן, בית המשפט סבור כי מדובר בזכות בעלת חשיבות מכרעת למשטר דמוקרטי. זכות שיש למשתמשים לעשות שימוש ביצירה ללא נטילת רשות.

שימוש הוגן – המחוקק, בתי המשפט והשחקנים ברשת

החוק החדש הרחיב את השימוש ההוגן והשאיר שיקול דעת לבית המשפט לבחון במקרים שיבואו לפניו, האם מדובר בשימוש הוגן. כאשר מפרשים את הסעיף ועורכים את האיזון בין זכויות יוצרים לזכויות משתמשים, יש לקחת בחשבון את העובדה שכמעט כל אחד בחיי היום יום יושפע מאיזון זה, ולדאוג שכל אותם אנשים לא יפגעו מפרשנות צרה מידי של זכויות המשתמשים, ובמרכזן הזכות לשימוש הוגן. יש להזהר לא להפוך אומה שלמה למפרה.

מהו שימוש הוגן

חוק זכות יוצרים החדש חולל שינוי מהותי בסוגית השימושים המותרים. סעיף 19 לחוק שינה את הגדרת השימוש ההוגן מיסודה, ובכך שינה את האיזון, בין הזכויות המוגנות לזכויות הציבור ונחלת הכלל.

שימוש הוגן יש לבחון לאור 4 יסודות:

(1) מטרת השימוש ואופיו

(2) אופי היצירה הנדונה

(3) היקף השימוש מבחינת האיכות והכמות

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

(1) מטרת השימוש ואופיו

סעיף 19 (ב) (1) קובע את מבחן מטרת השימוש ואופיו כמבחן הראשון לבחינת הוגנות השימוש ביצירה. מטרת השימוש ואופיו כוללים שני גורמים עיקריים. הראשון, אופיו של השימוש מבחינה מסחרית, האם הוא שימוש למטרת רווח או שלא למטרת רווח. והשני, תרומתו של השימוש לקידום ערכים אחרים החשובים לחברה.

אופי השימוש (מסחריות השימוש) - אם השימוש אינו בעל אופי מסחרי ניתן יהיה לטעון ביתר קלות כי מדובר בשימוש הוגן. אולם, גם אם מדובר בשימוש מסחרי, עדיין יכול שימוש להוות שימוש הוגן אם יש לו תועלת חברתית ממשית. המחוקק נמנע במכוון מקביעת המבחן הכלכלי-מסחרי כמבחן העומד בפני עצמו. עם זאת, מקובל לחשוב כי במסגרת מטרת השימוש ואופיו יש לבחון האם השימוש ביצירה מביא לניצולה לתועלתו הכלכלית של המשתמש.

במקרה שלנו האתר אינו מאפשר צפייה בפרסומות ואינו גובה כל תשלום בעבור הכניסה לאתר או הצפייה במשחקי הספורט השונים. כך, שעל פני הדברים אין למפעיל האתר יתרון כלכלי.

מטרת השימוש - המבחן השני לעניין זה הוא מטרת השימוש, האם יש חשיבות חברתית בשימוש שאת התרתו מבקשים.

חשיבות הצפייה באירועי הספורט - לתרבות הספורט תרומה חברתית חשובה, ויש לאפשר לרבים לצפות במשחקי ספורט לאומיים וגלובליים.

הוזלת הצפייה – מטרתו של בעל האתר לאפשר צפייה במשחקי ספורט ללא עלות. השאלה אם שימוש כזה עונה על התנאים של שימוש הוגן. קיים חשש, שהועלה לגבי משחקי המונדיאל, כי החיוב בתשלום בגין צפייה במשדרי הספורט תהפוך את הצפייה במשחקי ספורט, ובעיקר החשובים שבהם, לצפייה לבעלי אמצעים בלבד.

בית המשפט פסק כי המשיב עמד במבחן הראשון לשימוש הוגן – אופי ומטרת השימוש תומכים בכך שמדובר בשימוש הוגן.

(2) אופי היצירה הנדונה

שיקול זה לבחינת הוגנות היצירה נוגע באופייה של היצירה המקורית, עד כמה מדובר ביצירה שהיא בלב ליבם של דיני זכויות יוצרים. במסגרת שיקול זה על בית המשפט להתרשם מאופיה של היצירה. נראה כי ברור כי שיר, ספר, מחזה, סימפוניה, סרט או צילום אמנותי הם בלב דיני זכויות היוצרים, בעוד שצילום אירועי חדשות וספורט, המצויים בשוליים, שכן עיקר העניין של הציבור הוא במידע ולא בזויות הצילום.

בית המשפט פסק כי המשיב השכיל להראות כי גם במבחן אופי היצירה צילום משחק ספורט נמצא בהיקפו של מעגל דיני זכויות יוצרים ולא במרכזו. ביחס ליצירות מסוג זה יש להעניק ביתר קלות את הזכות לשימוש הוגן.

(3) היקף השימוש מבחינת האיכות והכמות

באתר המשיב הועברו משחקי הכדורגל של הפרמייר ליג במלואם. המשיב טען כי המדובר בשידורים המועברים באמצעות תוכנות שיתוף קבצים, אשר איכותן נמוכה בצורה משמעותית מאיכותן של שידורי הטלוויזיה; הצפיה אפשרית מול מסך המחשב ולא מול מסך הטלוויזיה; ניתוקים ובעיות העברה הינן דבר שבשגרה. לאור זאת טוען המשיב כי אין מדובר באותו קהל פוטנציאלי, וכי מרבית הצופים שידם משגת יעדיפו לצפות בנוחות בטלוויזיה. לטענתו, ע"י הגדלת כמות הצופים, תביא לכך שניתן יהיה לגבות יותר עבור פרסומות המשודרות או מוצבות במגרש.

בית המשפט פסק כי כיוון שלא הובאו ראיות אין מקום לקבוע ממצאים לעניין האיכות. עם זאת, בהחלט ניתן לומר כי מי שאין ידו משגת, או אינו מעונין בספורט מספיק בכדי לשלם, ויצפה במשחקים באינטרנט, הוא אינו צופה פוטנציאלי שהיה משלם עבור צפייה בטלוויזיה. ומכל מקום הערך החברתי של הנגשת משחקי הספורט לציבור גובר, מבלי שהוכחה פגיעה משמעותית במבקשת.

על-כן גם מבחן זה מטה את הכף לכיוון השימוש ההוגן.

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

ככלל ניתן לומר כי השימוש משפיע על ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה כאשר השימוש שנעשה ביצירה פונה לאותו שוק אליו פונה היצירה המקורית. עם זאת, שיקול זה יש לפרש בזהירות הראויה. בעל זכות היוצרים לכאורה, זכאי לתת רישיון לכל שימוש שייעשה ביצירתו. על כן פרשנות הקובעת כי כל שימוש מפחית, מבחינה זו, את ערכה של היצירה והשימוש הפוטנציאלי בה, ימנע כליל שימושים הוגנים. על כן יש לפרש מבחן זה בצמצום, ולא להחילו מקום שמתקיימים המבחנים האחרים לשימוש הוגן, אלא אם אותו שימוש פוגע באופן ישיר, מרכזי ומהותי בערך השוק של היצירה.

בחינה של האפקט המצטבר של השימושים ההוגנים פוגעת בזכות המשתמשים לעשות שימוש הוגן ביצירה. אם השימוש הוא שימוש הוגן, אין להטיל סייג נוסף, של השפעה מצטברת.

בית המשפט פסק כי פגיעה כזו לא הוכיחה המבקשת ולו בראשית ראיה וכי המשיב עמד גם במבחן הרביעי של שימוש הוגן.

11 במאי, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת רות רונן (תא (ת"א) 1188/08) – 05.11.2009

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

נושא: הפרת זכויות יוצרים בתוכנה, פיצוי סטטוטורי, זכויות יוצרים בתוכנת דמו, מספר הפרות

עובדות

התובעת טענה כי על המחשב של הנתבע הותקנו תוכנות שלה. עוד טוענת התובעת כי הנתבע העתיק ומכר תוכנות פרוצות שלה. בעשותו כן ללא רישיון של התובעת, הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת. התובעת תבעה פיצוי בסך של 255,000 ₪ וכן צו מניעה קבוע להפסקת ההפרות.

נפסק

התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 150,000 ש"ח.

ניתן צו מניעה כמבוקש בתביעה.

בנוסף יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

בית המשפט קבע כי התובעת הוכיחה כי הנתבע העתיק את התוכנות שלה ללא שניתן לו רישיון לכך ממנה, ולכן הוא הפר את זכויות היוצרים שלה, הן לפי הדין הישן והן לפי החוק החדש. בנוסף, הנתבע הפר את זכויות התובעת גם בכך שמכר את התקליטור עליו היו צרובות תוכנות שלתובעת יש בהן זכות יוצרים.

העתקה של תוכנה היא הפרה של זכות היוצרים לפי הדין הישן, והיא מהווה הפרה גם לפי החוק החדש. לכן, ניתן לקבוע כי הנתבע שהעתיק את התוכנות של התובעת לתקליטור הפר את זכויות היוצרים של התובעת.

עותק התקליטור שהיה בידי הנתבע היה "עותק מפר" – שכן לתובעת היו זכויות יוצרים בתוכנות שהיו צרובות עליו, והעותק לא נעשה ברשותה של התובעת. הנתבע מסר את העותק המפר לחוקרים לצורכי מסחר ומכר להם אותו תמורת תשלום. לכן, יש לקבוע כי פעולתו של הנתבע מהווה הפרה של זכות יוצרים הן לפי הדין הישן והן לפי הוראות החוק החדש.

הטענה באשר להיות התוכנה תוכנת דמו

בית המשפט פסק כי אף לו היה הנתבע מוכיח כי הוא העתיק תוכנות דמו בלבד, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. גם תוכנות דמו הן תוכנות שלתובעת יש זכויות יוצרים בהן. לכן, בלא רישיון מתאים אסור היה לנתבע להעתיק את התוכנה, ואסור היה לו גם להשכיר או למכור אותה. תוכנת הדמו היא תוכנה שנועדה לצרכי שיווק של התובעת, ולא נועדה לכך שמי שאינו בעל רישיון מהתובעת יעשה בה שימוש מסחרי על ידי העתקתה.

הטענה באשר לכך שהתקליטור שנמכר פגום

בית המשפט פסק כי גם אם הנתבע העתיק את תוכנות התובעת על גבי תקליטור פגום, מדובר עדיין בהעתקה המהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת. אם הנתבע מכר לחוקרים דיסק פגום, מדובר עדיין בעסקה של מכירה אסורה של תוכנה שזכות היוצרים בה שייכת לתובעת.

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים

בית המשפט פסק כי התובעת הוכיחה כי נגרם לה נזק בסך 55,752 ₪. והוא שוויין של התוכנות אותן הנתבע העתיק.

ואולם מאחר והתובעת תבעה כתביעה חלופית כאמור פיצוי ללא הוכחת נזק, יכול התובע, אשר הוכיח הפרת זכותו, לבחור תמיד, במקום פיצוי על סמך הראיות שבפני בית המשפט, בפיצוי הסטטוטורי, וזאת ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי.

ולכן, סבר בית המשפט כי התובעת זכאית לפיצוי הסטטוטורי, וכי שיעורו ייבחן ללא קשר לנזקים הממשיים שהוכחו על ידיה.

מספר ההפרות

לטענת התובעת, לתקליטור הצרוב הועתקו 15 תוכנות שלה, ולכן יש לפסוק לזכותה פיצוי סטטוטורי נפרד עבור כל תוכנה ותוכנה, שיש לראות בכול אחת מהן יצירה עצמאית בפני עצמה.

בית המשפט פסק כי כל תוכנה מהווה יצירה בפני עצמה. יצירה נפרדת הראויה להגנה היא יצירה שיש לה ערך כלכלי עצמאי, והיא חיה מכוח עצמה. לכן, במקרה של מספר תקליטורים המהווים תוכנה אחת, אין חשיבות למספר התקליטורים.גם במקרה של מודולים המהווים מרכיבים של התוכנה, אין חשיבות למספר המודולים שהועתקו כאשר מדובר בתוכנה אחת. בענייננו, מאחר שהוכח כי התוכנות הן נפרדות, הן מבחינת מספרן הסידורי והם מבחינת תוכנן והפונקציות שלהן, סבר בית המשפט כי יש מקום לקבוע כי העתקה של כל תוכנה מהווה הפרה.

11 במאי, 2009,

0 תגובות

סקירת פסיקה - "חוק הספאם" - אוק' 2009

ביום 1.12.08 נכנס לתוקפו תיקון 40 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 הידוע בשם "חוק הספאם" (להלן: "החוק"), אשר נועד להילחם במגיפת דואר הזבל הפרסומי באימייל וב-SMS. בסקירה פסיקתית זו נסקור את כלל פסקי הדין (נכון לאוק' 2009) שפורסמו בעילה לפי חוק זה.

מבחינה של פסקי הדין שיצאו מלפני בתי המשפט השונים עולות מספר מסקנות:

א. עד עתה רק בתי המשפט לתביעות קטנות דנו ופסקו פסקי דין בעילות הקבועות בחוק.

ב. תשלום הפיצויים הגבוה ביותר שנפסק הוא 6,000 ₪.

ג. נפסקו פסקי דין אך ורק ביחס להודעות דוא"ל. לא נפסקו פסקי דין כלשהם ביחס להודעות SMS.

 

להלן תמצות פסקי הדין:

פסטרנק נ' P1000

ביום 2 אפריל 2009 יצא פסק דין מלפני כב' השופט גדעון ברק במסגרת תק (רח') 2378/08 פסטרנק נ' P1000, להלן עיקריו:

העובדות:

התובע תבע פיצויים בגין 60 הודעות ספאם שהתקבלו בכתובת המייל שלו, כאשר 2 הודעות ספאם התקבלו לאחר כניסת החוק לתוקפו. למרות פניות חוזרות ונשנות של התובע לנתבעת, התובעת המשיכה במשלוח ההודעות.

נפסק:

היות והתובע המשיך לקבל הודעות גם לאחר שהודיע על היעדר הסכמה והיות ועסקינן בשתי הודעות בלבד (שלאחר כניסת החוק לתוקפו), כאמור לעיל, החליט בית המשפט לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כספי של 1,000 ₪ עבור כל דבר פרסומת – סך כולל של 2,000 ₪. התביעה מתקבלת בחלקה.

מיכל ואקנין נ' גילה בויים - האגודה לפיתוח מודעות בע"מ

ביום 19 יולי 2009 יצא פסק דין מלפני כב' השופט מיכאל תמיר במסגרת תק (ת"א) 16423-02-09 מיכל ואקנין נ' גילה בויים - האגודה לפיתוח מודעות בע"מ (פורסם בנבו), להלן עיקריו:

העובדות:

הנתבעת שלחה לתובעת 17 הודעת דואר אלקטרוני ולמרות פניות של התובעת לנתבעת בדרישה לחדול משיגור הודעות במייל המשיכה הנתבעת לשלוח את ההודעות.

נפסק:

בית המשפט התרשם כי בעת שהנתבעת אכן הבינה כי יש לחדול משיגור מיילים לתובעת, אזי היא אכן פעלה והפסיקה את המיילים. התובעת לא עשתה שום פעולה על מנת להסיר את המיילים זמן רב טרם כניסת החוק אלא רק מספר ימים לפני כניסת החוק לתוקף. בנסיבות העניין, בית המשפט פסק סך של 10 ₪ בגין כל מייל שנשלח וחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 170 ₪ ובתוספת 170 ₪ אגרת בית משפט. התביעה מתקבלת.

נמרוד דרזנר נ' קלאב 50 - ארגון לבני 50 במספר פלוס בע"מ

ביום 19 יולי 2009 יצא פסק דין מלפני כב' השופט מרדכי בן-חיים במסגרת תק (ת"א) 1266-03-09 נמרוד דרזנר נ' קלאב 50 - ארגון לבני 50 במספר פלוס בע"מ (פורסם בנבו), להלן עיקריו:

העובדות:

התובע תבע פיצויים בגין 10 הודעות ספאם שהתקבלו בכתובת המייל שלו וזאת לאחר שדרש בכתב מן הנתבעים להימנע ממשלוח דואר אליו והנתבעים אף השיבו כי יימנעו לאלתר ממשלוח הדואר האמור. הנתבעים טענו כי המדובר בפרסום אינפורמטיבי ולא מסחרי וכי בשל תקלה משלוח ההודעות המשיך.

נפסק:

מעיון בתוכן דברי הדואר עולה כי יותר מאשר קידום מכירות ומוצרים יש בהודעות העברת מסרים ותכנים בדבר השתתפות בקורסים או בהרצאות שונות. מכאן, שאין עסקינן בחברה שמעוניינת להשיא רווחים ממכירת טובין או שירותים אלא חברה שמפיקה רווחים מפעולות אחרות ובכך מתמצה אחת המטרות ששיווה החוק לנגד עינו, דהיינו; מניעת עידוד להוצאת כספים באמצעות פרסום ספאם. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבעים הפרו את הוראות החוק וכי עליהם לנקוט את כל הצעדים הדרושים ובכלל זה הצעדים הטכניים על מנת להימנע מהפרת החוק. בנסיבות העניין ולאור הסכמת התובע פסק בי המשפט סך כולל של 1000 ₪. התביעה מתקבלת.

יעקב טלר נ' קו מנחה שירותי מידע ותקשורת

ביום 19 יולי 2009 יצא פסק דין מלפני כב' השופטת יעל אילני במסגרת תק (ת"א) 334-02-09 יעקב טלר נ' קו מנחה שירותי מידע ותקשורת, להלן עיקריו:

העובדות:

התובע נמנה על מנויי הנתבעת, שביקש לקבל ממנה דואר פרסומי ודיוורים מקצועיים החל משנת 2004 , ושקיבל שירות זה במשך שנים, על פי בקשתו. בכתב התביעה נטען שהנתבעת שלחה 93 הודעות דואר, אך במהלך הדיון צמצם התובע את תביעתו לכ-53 הודעות שנשלחו אליו בניגוד לחוק החל מהמועד בו ביקש מהנתבעת להסירו מרשימת התפוצה ועד למועד הגשת התביעה.

נפסק:

מייד לאחר הפניה הראשונה שקיבלה הנתבעת מהתובע ובה בקשה להסירו מרשימת התפוצה פעלה הנתבעת מיידית להסירו מהרשימה. ממכלול הנסיבות והראיות, בית המשפט הגיע למסקנה כי יש בהתנהלות התובע כלפי הנתבעת משום חוסר תום לב, לרבות בקיום החוק, ולא רצון אמיתי להיות מוסר מרשימת התפוצה. בית המשפט דחה את התביעה, וחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. התביעה נדחית.

בנימין רובין נ' פורקס פלייס בע"מ

ביום 20 יולי 2009 יצא פסק דין מלפני כב' השופטת חנה פלינר במסגרת תק (ת"א) 12371-01-09 בנימין רובין נ' פורקס פלייס בע"מ (פורסם בנבו), להלן עיקריו:

העובדות:

התובע היה בעבר לקוח של הנתבעת. היחסים בינהם הסתיימו ולטענת התובע, לאחר סיום היחסים הוא קיבל דבר פרסומת באמצעות הדוא"ל שיש בהם כדי הפרה של הוראות חוק הספאם ופגיעה בפרטיות.

נפסק:

נבדק האם מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 30.א.ג לחוק האמור ונפסק כי: א. התובע אישר קבלת הדיוורים. ב. התובע לא הוכיח כי המסרונים שקיבל היו פרסומת במובנם בחוק - המדובר במסרונים אינפורמטיביים בדבר שערי ריבית וכו', אשר ניתן לראות בהם כמידע המשווק ללקוח ולאו דווקא כדבר פרסום אסור. ג. ברגע שהבהיר התובע את רצונו שלא לקבל יותר מסרונים, פסקה הנתבעת מלעשות כן, למרות שלא עשה כן בכתב כאמור בדרישת החוק. ד. הודעה בכתב על רצונו של התובע להפסיק לשלוח מסרונים הייתה מספקת במקרה הנדון ולא היה מקום להגיש את התביעה. התביעה נדחית.

תמר בן יהודה נ' וואלה שופמיינד בע"מ

ביום 20 יולי 2009 יצא פסק דין מלפני כב' השופטת חנה פלינר במסגרת תק (ת"א) 2129-03-09 תמר בן יהודה נ' וואלה שופמיינד בע"מ (פורסם בנבו), להלן עיקריו:

העובדות:

התובעת רכשה בעבר ספר אצל הנתבעת. במסגרת ההרשמה והרכישה, הסכימה התובעת לקבל דיוור.

נפסק:

סעיף 30א(ג) לחוק כולל שלושה תנאים: א. התנאי הראשון מתקיים, היות שהתובעת מסרה את פרטיה. ב. התנאי השני מתקיים, היות שהתובעת לא ביקשה את הסרת פרטיה מהאתר. ג. התנאי השלישי מתקיים, אמנם התובעת קנתה ספר והפרסום שנשלח לתובעת כלל מוצרים שונים ומגוונים, דוגמת ספות וטלוויזיות, אולם, מדובר באתר שזה עיסוקו. לא ניתן לצפות, כי יוצעו לתובעת ספרים בלבד, אלא כל מוצר שהאתר מוכר. בטרם מפעילים את החוק ודורשים פיצוי בדמות קנס של 1,000 ₪, ניתן להקדים פנייה בכתב, שעלותה 0 ₪, ורק אם דבר זה לא עולה יפה - יש מקום להגיש תביעה משפטית. בהסכמת הנתבעות, התביעה נדחית ללא צו להוצאות. התביעה נדחית.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור