תביעה שהוגשה על ידי חברת צ'רלטון בע"מ כנגד שי בן-תורה. הנתבע הגיש בתיק הודעת צד שלישי כנגד הוט מערכות תקשורת בע"מ. התביעה הוגשה בבית המשפט השלום בחדרה ונדונה בפני השופטת קרן אניספלד. ביום 22.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה לתשלום פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך של 85,000 ₪, בעטיה של טענה להפרת זכות היוצרים של התובעת בעסקו של הנתבע – בכך שהנתבע הקרין בעסקו שידור ספורט בערוצי התובעת בהקרנה שאינה פרטית מבלי שרכש מהתובעת זכות להקרין את ערוציה באופן פומבי.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי התובעת תשלם לנתבע את הוצאות ההליך בסך 2,000 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 10,030 ₪. ההודעה לצד השלישי נדחתה ללא צו להוצאות.
בנוסף נקבע כי הנתבע ישלם לאוצר המדינה סך של 3,500 ₪ בשל צירוף ראיות לסיכומיו שלא כדין.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
זכות בלעדית לשדר ולהקרין
מן הפן המהותי, כדי להוכיח קיומה של זכות בלעדית לשדר ולהקרין את השידור המפר בהקרנה פומבית נדרשה התובעת להראות כי רכשה את זכות השידור של המשחק בישראל מבעל הזכויות בו בחו"ל, והשקיעה בהפקת השידור שהוקרן בישראל השקעה שבאה לידי ביטוי בתצורתו הסופית של השידור. מן הפן הפורמלי, היה עליה להראות שבמועד הקובע הייתה בעלת היתר שניתן לה על-ידי משרד התקשורת לשדר ולהקרין שידורים מסוג השידור המפר בערוציה.
התובעת כשלה בהוכחת כל אחד ואחד מן הנתונים הללו ולא הציגה ראיות מספקות בעניינים אלו.
ההסכם בין התובעת לבין בעלת הזכויות בחו"ל לא צורף. מדובר במסמך שבנסיבות העניין אין מהותי ממנו; הוא חוליה בשרשרת שעל התובעת להוכיח את כל מרכיביה על-מנת שתוכל להישמע בטענה כי היא בעלת זכות היוצרים הבלעדית בשידור המפר והיחידה שרשאית לשדרו בהקרנה פומבית.
למעלה מן הצורך יאמר כי אילו סברה התובעת שמתקיים טעם בדין שיתיר לה להימנע מהצגת ההסכם, כי אז היה עליה לטעון לקיומו ולהגיש בשלב קדם-המשפט בקשה מתאימה שתסלול את הדרך לאי-הצגתו, או למצער להצגתו לעיון של בית-המשפט בלבד [ר' למשל סע' 23 לחוק עוולות מסחריות והוראות שבו באשר לדרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי]. בקשה כזו לא הוגשה, וכאמור.
רישיון בלעדי וצירוף בעל הזכות לתביעה
טענתה של התובעת על-אודות רישיון בלעדי שניתן לה על-ידי בעלת הזכויות בחו"ל לשדר את משחקי הליגה האנגלית בישראל היא טענה לקיומו של רישיון יחודי בישראל כמשמעו בסעיף 37(ד) לחוק זכות יוצרים (להלן החוק). בהתקיים טענה כזו, היה על התובעת לנהוג על-פי סעיף 54 לחוק, לצרף את בעלת הזכויות בחו"ל שעמה כרתה את הסכם הרישיון כצד להליך דנן, או למצער לבקש מבית-המשפט פטור מלצרפה. זו לשונו של סעיף 54 הנ"ל:
(א) תובענה בשל הפרת זכות יוצרים רשאי להגיש בעל זכות היוצרים, ואם ניתן לגביה רשיון ייחודי כהגדרתו בסעיף 37(ד) – גם בעל הרשיון.
(ב) תובע המגיש תובענה כאמור בסעיף קטן (א), יצרף כבעל דין כל אדם שזכאי לתבוע לפי הוראות הסעיף הקטן האמור, ואולם רשאי בית המשפט, לבקשת התובע, לפטור מצירוף בעל דין כאמור.
לפי סעיף 54 לחוק אין צירופו של בעל הזכויות הנוסף טעון בקשה מצד הנתבע; התובע הוא שנדרש לנקוט מעשה ולהגיש בקשה על כך, וברי שיש לעשות כן בתחילת ההליך, בעת שנקבעת זהותם של הצדדים לתובענה – ולא בשלבים מאוחרים יותר של הבירור.
התובעת לא מילאה את חובתה לפי סעיף 54 הנ"ל, בין בצירוף בעל הרישיון בשידורי משחקים מן הליגה האנגלית כצד לתובענה ובין בהגשת בקשה לפטור אותה מחובה זו
בנוסף, התובעת כלל לא ביארה בראיותיה הראשיות מהו משחק הכדורגל שנצפה בשידור המפר, בגדרה של איזו ליגה הוא התקיים ומי הקבוצות שהתמודדו בו.
זכות יוצרים מתקיימת ב'יצירה' כהגדרתה בחוק. 'הזיהוי' היחיד באשר לטיב היצירה שלגביה יוחסה לנתבע הפרה בא מצד התובעת בהצגת הדיסק שעל-גביו תיעד החוקר את הקטע המתועד.
לשם הוכחת זכות יוצרים בשידור המפר היה על התובעת להוכיח ברחל-בתך-הקטנה באיזה משדר מדובר, מה התוכן שהוקרן בו – ובענייננו, מה פרטי המשחק שהוקרן, מי היו הצדדים לו ואיזו היא הליגה בה התקיים. עוד היה עליה לבאר באיזה מערוציה שודר המשחק ולהציג לוח שידורים למועד הקובע אשר יראה כי המשחק אכן הוקרן באותו יום בערוץ התובעת, בשידור 'חי'. דבר מכל אלה לא נעשה, מבלי שניתן לכך טעם והסבר. לא רק בתצהירי התובעת נפל חסר בעניין זה אלא גם בקטע המתועד – שכן איכותו ירודה ולא ניתן לזהות מתוך צפייה בו אם בכלל מדובר בערוץ של התובעת ואם עסקינן בשידור 'חי', אם לאו.