תג: השופט נעם סולברג

11 במאי, 2016,

0 תגובות

חישוב הפיצוי בגין הפרת פטנט

חישוב הפיצוי בגין הפרת פטנט
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.7.2013 בת"א 2260/08 ובת"א 1133-09-10. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני ההרכב: כבוד השופט ניל הנדל, כבוד השופט נעם סולברג וכבוד השופטת ענת ברון. פסק הדין בערעור ניתן ביום 6.10.2015.
 
העובדות: חברת טויטופלסט פיתחה שני מוצרים בתחום מיזוג האוויר:  האחד, "מחלק זרימת אוויר" (להלן: מרכזייה). פיתוח זה נרשם על ידי המשיבה כפטנט שמספרו 131198. המוצר השני, "מפיץ זרם אוויר מודולרי" (להלן: מפצל). המפצל נרשם אף הוא לזכות המשיבה כפטנט שמספרו 137728.
 
לאחר שמצאה כי המערערת 1, תביג-ישראל גרובר בע"מ, מייצרת ומשווקת מוצרים דומים, הגישה המשיבה לבית המשפט קמא את התביעות מושא ערעור זה. המשיבה טענה כי תביג "העתיקה" את המוצרים שפיתחה, וכי פעילות זו מפרה את הפטנטים שנרשמו לזכות המשיבה ואף מהווה גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. 
 
פסק הדין של בית המשפט קמא:  בפסק דינו קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיבה, וקבע כי המערערים הפרו את הפטנטים שנרשמו לזכותה כדין. 
 
בית המשפט המחוזי העניק, אפוא, צו מניעה שאסר על המערערים את המשך הייצור והשיווק של המוצרים שבהם שולבו הרכיבים המפרים. אשר לסוגיית הפיצויים, נקבע כי לא הוכחה עוולת גניבת העין, וכי בהעדר אפשרות לאמוד את הרווחים שצמחו לתביג בעקבות שילוב הרכיבים המפרים, אין להורות על השבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. אף בפסיקת פיצויים על פי סעיף 183 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, מצא בית המשפט קמא קושי לא מבוטל, הואיל ולא הוכחו בפניו קיום מוניטין למוצרי המשיבה, או היקף המכירות של מוצרים אלה לפני ואחרי ההפרה. זאת ועוד, לדידו, גם את רווחי תביג לא ניתן לאמוד הואיל ולא ברורה תרומת הרכיב המפר לסך המכירות שלה. בנסיבות אלה, הקריטריונים הקבועים בסעיף 183(ב) לפסיקת הפיצוי אינם ישימים. משכך, פנה בית המשפט קמא לדרך אחרת וקבע כי אף שסעד זה אינו מופיע במפורש בחוק, בסמכותו לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בגין הפרת פטנטים. בית המשפט נעזר בהסדרים סטטוטוריים מענפים אחרים של דיני הקניין הרוחני – חוק זכויות יוצרים, וחוק עוולות מסחריות – והעמיד את שיעור הפיצוי בגין כל מוצר מפר על 100,000 ₪.
 
לפסק הדין בבית המשפט המחוזי ראו מאמר זה.
 
תוצאות הערעור: הערעור התקבל. נפסק כי יש להחזיר את ההליך לערכאה הדיונית לשם חישוב מחודש של הפיצויים, כך שישקף ככל האפשר את הנזק הממשי שנגרם, אם נגרם, בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו. 
בית המשפט העליון הוסיף כי ראוי כי בית המשפט המחוזי ישקול מחדש, לאחר שמיעת הצדדים בנקודה זו, אם יש מקום להורות על מתן חשבונות. 
 
הערת DWO: גישת כבוד השופטת ענת ברון לפיה לא ניתן לעשות שימוש בכלי של פיצוי ללא הוכחת נזק מקום שאין הוראה מפורשת לכך בחוק הרלוונטי, הינה גישה ראויה ועקבית אשר באה לידי ביטוי גם בפסקי דין קודמים שניתנו על ידה בבית המשפט המחוזי וראו למשל פסק דין בעניין אדידס נ' בטש שם נקבעו דברים דומים ביחס לתחום סימני המסחר. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור: 
 

אין הגבלה על בית המשפט ביחס לשיקולים לחישוב הפיצוי

נפסק כי לא נפל פגם בקביעתו העקרונית של בית המשפט קמא באשר לאפשרות לפסוק לזכות המשיבה פיצויים בהתאם לשיקולים שאינם מנויים בסעיף 183(ב) לחוק הפטנטים. 
 

אומדן לנזק שנגרם מהפרת פטנט

בשל הקושי האינהרנטי הכרוך בכימות הנזק שנגרם כתוצאה מפגיעה בזכויות הקשורות בקניין רוחני, לרבות הפרת פטנטים, נפסק כי –
 "פסיקת פיצויים על דרך של אומדן – או 'אומדן גלובאלי' – בתביעה בגין הפרת פטנט, במקרים הראויים לכך, עולה בקנה אחד עם לשון החוק וגם עם תכליתו [...] משנמצא כי הנתבע אחראי להפרת הפטנט, והוכח כי נגרם נזק – ואף באותם מקרים שבהם לא הוכח שיעור הנזק או לא ניתן להגיע למימצאים ברורים וחד משמעיים – יפסוק בית המשפט פיצוי הולם, ואם אין בידיו להגיע לחישוב אריתמטי, ייזקק לדרך של אומדן" (ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 505 (2005), מפי השופט י' טירקל).
 
ואולם נפסק כי על בית המשפט לבסס את האומדנה על מכלול הנתונים המצביעים על היקף הפגיעה, לרבות –
 "היקף ההפרה (מצומצם או רחב); תקופת ההפרה (משך התקופה, מתי החלה ואם נמשכה גם אחרי שנקבע כי הייתה הפרה); סוג המוצר המוגן (אם נמכר כיחידה נפרדת ועצמאית או עם מוצרים נלווים); מידת ההצלחה המסחרית שזכו לה המוצרים המפרים; מידת ההצלחה שבה היו זוכים המוצרים המוגנים אלמלא ההפרה; מידת החיקוי של המוצרים המפרים; מידת ההשפעה של המוצרים המפרים על השוק ועל מחירם של המוצרים המוגנים [...] עוגמת הנפש והצער שנגרמו לבעל הזכויות בפטנט" (עניין רובינשטיין, בעמ' 505-506).
 
בית המשפט העליון הוסיף כי האפשרות לפסוק פיצויים על פי אומדנה מרחיבה מאד את שיקול הדעת של בית המשפט, ומקלה על פסיקת פיצויים במצבים של אי בהירות ראייתית מסוימת. בה בעת, אין בה כדי לטשטש את תכליתו הנזיקית של הסדר הפיצויים הקבוע בחוק הפטנטים – העמדת הנפגע במקום בו היה אלמלא התרחשה ההפרה, ותו לא. 
 

שיקולי ענישה בקביעת שיעור הפיצויים

נפסק כי רק לעיתים רחוקות ניתן יהיה להתחשב בשיקולי ענישה בקביעת שיעור הפיצויים (שם, בעמ' 502; ע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, פסקאות 24 ו-47 (6.1.2011)).
 

אומדן ללא התייחסות לנסיבות הקונקרטיות

נפסק בית המשפט קמא שגה באופן שבו ערך את האומדנה. ראשית, קריאת פסק הדין מלמדת כי בית המשפט בהנמקתו לא התייחס ישירות לנסיבות הקונקרטיות של ההפרות שלפנינו, ונמנע מיישום הקריטריונים שהותוו בפרשת רובינשטיין, אף שיש בהם כדי לסייע בגיבוש אומדנה עניינית. 
 
בעניין טומשובר נפסק כי: "מוטב כי בית המשפט יפרט את אמות המידה העיקריות שהנחו אותו בעריכת האומדנא. אמות מידה אלו צריכות להיות מבוססות על היגיון מעשי, ולהתיישב עם נסיבותיו הפרטניות של התיק. יש להימנע ממצב בו אומדנא תביא לתוצאה "קלוטה מהאוויר", מעין פשרה ללא הסכמה שאיננה מעוגנת היטב בנסיבות התיק ובגדרי המחלוקת בין הצדדים" (עמ' 5).
 
נפסק כי אכן, בית המשפט קמא הצביע על הקשיים בכימות רווחי המערערים או נזקי המשיבה, ואולם אין בקשיים אלה כדי להתיר קביעה שרירותית של פיצויים. אדרבה, בהעדר נתונים מדויקים, על בית המשפט להיעזר באינדיקטורים המספקים אמות מידה חלופיות, גם אם חלקיות, להערכת נזקי הנפגע. כך, למשל, הימנעותו של בית המשפט קמא מבירור היקף המכירות של מוצרי המערערים מעוררת תהיות. אמנם, אין במידע זה כדי לספק נתונים מדויקים באשר לנזקי המשיבה, הואיל ולא ברורה תרומת הרכיב המפר לסך המכירות הכללי, אך הוא בוודאי עשוי לשמש כאינדיקציה לתקרת הנזק – וממילא, להשפיע על שיעור הפיצוי. 
 

פיצוי ללא הוכחת נזק בעילה של הפרת פטנט 

בית המשפט קמא הסתמך על חקיקה המטילה פיצוי ללא הוכחת נזק – אלא שמדובר בחקיקה שונה מזו שעומדת בבסיס חיוב הפיצוי בענייננו. דהיינו, בנמקו את שיעור הפיצויים נעזר בית המשפט המחוזי בהיקש להסדרי חוק עוולות מסחריות וחוק זכויות היוצרים, המעמידים את תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק על 100,000 ₪. דא עקא, שני קשיים בעמדה זו. ראשית, במישור הפורמאלי. חוק עוולות מסחריות וחוק זכויות היוצרים אכן קובעים פיצוי ללא הוכחת נזק, אך באותה מידה חוק הפטנטים אינו מטיל פיצוי דומה. נדמה כי כאשר עסקינן בכלי מיוחד של הטלת פיצוי ללא הוכחת נזק, שהוא בגדר יוצא מן הכלל, העדר הוראה מפורשת של המחוקק מקים משוכה גבוהה ומכובדת. שנית, מבחינה תכליתית, התכלית הנזיקית העומדת, כאמור, בבסיס הסדרי הפיצוי בדיני הפטנטים, שונה מן התכליות העומדות בבסיס ההסדרים אליהם הפנה בית המשפט קמא, אשר מעניקות משקל מרכזי להיבט ההרתעה (ראו, בהתאמה, ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 903 (2004); ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 265 (1992)). משכך, הרלוונטיות של היקש זה מוטלת בספק רב, ואינה משכנעת אף כשלעצמה. ההישענות על הסדרים חקיקתיים רחוקים מבליטה את אשר חסר בתיק זה, והוא העדר קביעת אומדנה על סמך בחינת נתוני התיק.
 
בנסיבות אלה, נפסק כי יש להחזיר את ההליך לערכאה הדיונית לשם חישוב מחודש של הפיצויים, כך שישקף ככל האפשר את הנזק הממשי שנגרם, אם נגרם, בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו. 
 
בית המשפט העליון הוסיף כי כדי לקדם את יכולתו של בית המשפט לקבוע אומדנה באמצעות כלי עזר, ובהתאם לאמור לעיל, ראוי כי ישקול מחדש, לאחר שמיעת הצדדים בנקודה זו, אם יש מקום להורות על מתן חשבונות. בהליך קמא, בית משפט דחה אפשרות זו לנוכח דרך החישוב שבה בחר. עתה, נכון יהיה כי בית המשפט המחוזי ייתן את דעתו מחדש על העניין, גם לאור דבריו בפסק הדין המקורי שם ציין כי החשבונות עשויים לשפוך אור על "היקף המכירות של תביג את מוצרים אלו", אף אם לא יהיה בהם כדי להבהיר את ההיקף הכספי של ההנאה מהשימוש ברכיבים המפרים.
 

20 באפריל, 2016,

0 תגובות

הפרת סימן המסחר BIG בהליך לסעד זמני

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי בריל אאוטלט אילת בע"מ ורוני זנגי כנגד ביג מרכזים מסחריים שותפות מוגבלת וביג מרכזי קניות בע"מ. ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני השופט נעם סולברג. ביום 11.4.2016 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פ' אקסלרד) מיום 18.2.2016 בת"א 46409-01-16, [פורסם בנבו] בגדרה התקבלה בקשת המשיבים 1-2 למתן צו מניעה זמני נגד המבקשים, להימנע מלעשות שימוש בסימן המסחרBIG , ובמילה זו בעברית ובאנגלית לבד או בצירוף מילים נוספות, ביחס לחנות או מרכז קניות.
 
המשיבות מפעילה מרכזים מסחריים. מרכזים אלו מזוהים עם המילה BIG. הסימן "BIG" נרשם כסימן מסחרי בבעלות המשיבה 2, תחת סיווג מרכזים מסחריים. 
 
המבקשת 1 מפעילה חנות גדולה באילת בשם "BIG OUTLET". עד ליום 1.8.2015 הופעלה החנות תחת השם "Super Brands", ובאותו מועד החלה המבקשת להפעילה בשמה הנוכחי. על-פי הנטען בבקשה, השקיעה המבקשת סך של כ-1,200,000 ₪ בפעילויות פרסום ושיווק של המותג החדש, ובכלל זה פרסום בשלטי חוצות, על גבי אוטובוסים, אביזרים רבים ומתן חסות לקבוצת הכדורסל העירונית. לטענת המבקשת, השם החדש שנבחר בא לתאר את הרעיון העסקי של חנות אאוטלט גדולה, המשווקת מותגים יוקרתיים במחיר זול. 
 
ביום 24.1.2016 הגישו המשיבות תביעה נגד המבקשים בטענה לגניבת עין והפרת סימני מסחר, וכן בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יורה למבקשים להימנע מלעשות שימוש בסימן המסחר ובמילה "BIG" לגבי חנות, מרכזי קניות או מתחם קניות. 
מנגד טענו המבקשים, כי המילים "BIG" ו-"OUTLET" הם שמות גנריים, אשר זוכים להגנה קניינית חלשה ביותר, וכי אין להסכים לניסיון המשיבות לנכסם לעצמן לצורך פעילות מסחרית וקמעונאית. 
 
ההליכים בבית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לסעד זמני. אשר לקיומה של עילת תביעה, קבע בית המשפט כי לדידו קיים חשש סביר כי ציבור הלקוחות יוטעה לחשוב שעסקם של המבקשים קשור באופן כלשהו לזה של המשיבות. 
 
עוד מצא בית המשפט המחוזי, כי לאור הדמיון המשמעותי בין השמות של עסקי הצדדים, יש בשימוש שעושים המבקשים בפרסומיהם משום הפרה של סימני המסחר הרשומים של המשיבות, בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר. 
 
גם באשר למאזן הנוחות קבע בית המשפט המחוזי כי הוא נוטה לזכות המשיבות. 
 
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, והוציא את הצו המבוקש, וזאת בכפוף לחתימת המשיבות על התחייבות עצמית וכן הפקדת סך של 100,000 ₪ בקופת בית המשפט להבטחת נזקי המבקשים. 
 
תוצאות ההליך: הבקשה נדחתה. נפסק כי המשיבות יפקידו סכום נוסף של 150,000 ₪ בתוך 14 יום, שאם לא כן יבוטל הצו. בנוסף נפסק כי המבקשים ישלמו את הוצאות המשיבות בבקשה זו, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, בסך של 10,000 ₪. 
נפסק כי לא נפל פגם בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי, הן לעניין סיכויי התביעה, הן לעניין מאזן הנוחות. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

תנאים להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה ביחס למתן סעד זמני

נפסק כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במצבים חריגים. הלכה זו שרירה וקיימת גם מקום שבו מדובר בסעדים זמניים שעניינם בהגנה על קניין רוחני. נפסק כי מקרה זה אינו בא בגדר אותם מצבים חריגים המצדיקים התערבות. 
 

מטרת  עילות גניבת עין והפרת סימן מסחר

תכליתן של עילות אלה היא כפולה: הגנה על הציבור מפני הטעיה, מחד גיסא, והגנה על היחיד מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שרכש, מאידך גיסא. 
 

מבחן ההטעיה  - המבחן המשולש

על מנת לבחון את השאלה שלפנינו נזקק בית המשפט המחוזי למבחן המכונה בפסיקה כ"מבחן המשולש", אשר נועד לבחון את קיומו של דמיון מטעה. מבחן זה כולל את מבחן המראה והצליל, כפי שאלו נקבעים בזכרונו של הצרכן הממוצע (עניין טעם טבע, 450-451); מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, ומבחן יתר נסיבות העניין. עוד מקובל גם להעזר, במקרים המתאימים, ב"מבחן השכל" המתייחס למסר הקונספטואלי שבבסיס שני הסימנים (שם, 453). בענייננו בחן בית המשפט המחוזי את הראיות שהוצגו לפניו באופן מדוקדק, ובמסגרת זו אף שמע והתרשם מהמצהירים מטעם הצדדים. על בסיס הבירור העובדתי האמור, הגיע למסקנה כי בשלב ראשוני זה הוכח ברמה מספקת חשש ממשי להטעיית ציבור הצרכנים ולביצוע עוולת גניבת עין. 
בית המשפט העליון לעניין זה פסק כי מבלי להיכנס בעובי הקורה ולכל טענה וטענה שהועלתה, הרי שקביעות עובדתיות לכאוריות אלה בוססו כדין, לא נמצא עילה להתערב בהן.
 

משמעות הטענה כי גורמים אחרים עושים שימוש במותג

בהקשר זה ציין בית המשפט כי לא ראה לקבל את טענות המבקשים לפיה עובדת קיומם של בעלי עסקים נוספים הכוללים בשמם את המילה BIG, מונעת מהמשיבות לפעול נגד המבקשים. מעבר לכך שהמשיבות רשאיות להחליט מול איזה איום הן פועלות, הרי שמקומה של טענה זו, אם בכלל, בדיון העיקרי. לענייננו ולצורך ההחלטה על מתן סעד זמני, די בכך שבוסס החשש לפגיעה בעסקן של המשיבות. 
 

שיקול מאזן הנוחות

נפסק כי עוצמתו של החשש האמור וסיכויי התביעה הלכאוריים משפיעים גם על בחינת השיקול המרכזי השני בענייננו, הוא שיקול מאזן הנוחות, וזאת נוכח העיקרון המקובל של "מקבילית הכוחות" בין השניים. ביחס לשיקול זה טענו שני הצדדים לפגיעה קשה שתיגרם להם כתוצאה ממתן הצו או מאי-מתן הצו, בכל הנוגע להשפעות השליליות על המוניטין העסקי שבנו בהשקעה כספית רבה. 
מכל מקום, נפסק כי כאשר בעל דין מעוניין לבסס טענה בדבר "פגיעה במוניטין", עליו לעשות כן באמצעות הבאת תשתית עובדתית הולמת. 
כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני, לעיתים ניתן להסתפק גם בהוכחת פוטנציאל פגיעה ולא בפגיעה בפועל, ואולם גם מסקנה עובדתית זו יש לעגן בראיות מתאימות. 
גם כאן סבר בית המשפט כי הכף נוטה לטובתן של המשיבות. 
 
מן הראיות שהובאו בשלב זה, ובהתחשב בהכרעה הלכאורית בדבר סיכויי התביעה, הרי שמבלי לקבוע מסמרות, ענייננו במשיבות אשר בבעלותן מותג שהשקיעו בבנייתו, בשיווקו ובפרסומו, במשך שנים רבות. על פני הדברים, השקעה זו נשאה פרי, עד שעלה בידי המשיבות לרשום את המותג כסימן מסחר, וזאת לאחר שהוכיחו להנחת דעתו של רשם סימני המסחר כי הלה רכש אופי מבחין. 
 
כמו כן, מן הראיות נלמד כי ההשקעה של המשיבות בפרסום מרכז הקניות באילת בשנה אחת בלבד, עולה על זו שהשקיעו המבקשים אף לשיטתם. לכאורה, עומד מוניטין זה בסכנה ממשית לפגיעה כתוצאה מפרסומי המבקשים – פגיעה אשר קשה יהיה לכמתה. מנגד, המבקשים לא הראו ראיות ממשיות בנוגע למוניטין שאותו הצליחו לבנות במשך החודשים המועטים מאז שהשיקו את המותג החדש, או בקשר לפגיעה שתיגרם להם ככל שיצטרכו להחליף את המילה BIG בשם העסק למילה אחרת. גם אם אכן תהיינה לצו המניעה השפעות מרחיקות לכת מבחינת מיתוג עסקם של המבקשים, על כן נפסק כי צדק בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין קשה לבסס את המסקנה כי כתוצאה ממתן הצו תרד השקעתם של המבקשים כולה לטמיון, בחינת "וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה" (בראשית מא, כא). את הפגיעה הנטענת במבקשים ניתן יהיה לפצות יחסית על נקלה בדרך של פיצוי כספי, ככל שתידחה התובענה.
 

סעד זמני החופף במידת מה לסעד הסופי הנדרש

בית המשפט היה ער לקושי הקיים במתן סעד זמני החופף במידת מה לסעד הסופי הנדרש בתובענה. סעד כזה איננו ניתן כדבר שבשגרה, מאחר שבדרך כלל מגמתו של צו מניעה זמני היא לשמר את מצב הדברים הקיים ולמנוע את המשך הפגיעה במבקש, עד לקביעת זכויות הצדדים בתובענה העיקרית. אף על-פי כן, במצב הדברים שבו אנו מצויים, בהתחשב בסיכויי התביעה ובמאזן הנוחות, נפסק כי אין מנוס ממתן הצו המבוקש, באופן שיאפשר לבעל הזכות הקניינית להגן על קניינו. 
 

גובה הערובה בהליך לסעד זמני

נפסק כי התנאי שהציב בית המשפט המחוזי לקיומו של הצו הקל יתר על המידה עם המשיבות. שעה ששני הצדדים הביאו ראיות להשקעות בסכומי כסף נטענים של מעל מיליון ₪, ובהתחשב בהשלכותיו של הצו על עסקי המבקשים, דומה שהפקדת סכום של 100,000 ₪ איננה מספקת בנסיבות העניין. לאור האמור, נפסק כי יש מקום להורות על הפקדה נוספת בסך 150,000 ₪, באופן שסך העירבון הכספי המופקד יעמוד על 250,000 ₪ להבטחת נזקי המבקשים, ככל שתידחה התביעה. 
 
 

3 ביוני, 2015,

0 תגובות

פגיעה במוניטין באמצעות פרסומת מתחרה

פגיעה במוניטין באמצעות פרסומת מתחרה
המבקשות חברת Societe des Produits Nestle, חברת Nestle Nespresso S.A וחברת נספרסו ישראל בע"מ כנגד המשיבה חברת אספרסו קלאב בע"מ. התיק נדון בבית המשפט העליון, בפני השופט נעם סולברג. ביום 12.5.2015 היתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.1.2015 בת"א 45192-12-14 (השופט מ' אלטוביה), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשות (להלן: נספרסו) למתן סעדים זמניים עד להכרעה בתובענה שהגישו נגד המשיבה (להלן: אספרסו).
 
החל משנת 2009 מפרסמת נספרסו את מוצריה בישראל באמצעות שחקן הקולנוע George Clooney (להלן: קלוני). ביום 17.12.2014 שודרה בטלוויזיה פרסומת מטעם אספרסו (להלן: הפרסומת), ובה 'כיכב' שחקן המשמש ככפיל של קלוני. הפרסומת האמורה 'מתכתבת' עם פרסומותיה של נספרסו, ואף אין ספק כי הבחירה בכפילוֹ של קלוני לצורך הפרסומת קשורה בעובדת היותו של קלוני יַצְגָן ('פרזנטור') ותיק ומוכר של נספרסו. 
 
נספרסו בבקשה לסעד זמני ובתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי נגד אספרסו, טענה כי השימוש שעושה אספרסו בדמותו של קלוני לפרסום מוצריה – פוגע בזכויותיה של נספרסו. 
 
החלטת בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעדים זמניים. להחלטה המלאה ראו את המאמר שבקישור זה.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי בקשת הרשות לערער נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 ביוני, 2015,

0 תגובות

פסיקת פיצויים בדרך של אומדנה

פסיקת פיצויים בדרך של אומדנה
ערעור שהוגש על ידי שמואל טומשובר ומריל טומשובר כנגד ארט אופיק בע"מ. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט חנן מלצר השופט ניל הנדל והשופט נעם סולברג. ביום 6.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 30.12.2012 בת"א 001661/07, כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי.
 
המשיבה מייצרת מסגרות משקפיים ייחודיות תחת המותג "Ronit Furst". המערערים שימשו במשך שנתיים סוכני מכירות של המותג בארה"ב. על רקע זה הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי. נטען בתביעה כי המערערים שיווקו גם מסגרות מזויפות, אשר מחקות את המסגרות המקוריות של המשיבה.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: התביעה התקבלה. נקבע כי שיווק המסגרות המזויפות מהווה גניבת עין ועוולה של עשיית עושר ולא במשפט. למשיבה נפסק פיצוי בסך 418,332$. גובה הפיצוי חושב על דרך האומדנא על בסיס ההכנסות ממכירה.  לפסק הדין ראו מאמר זה.
 
טיעוני הערעור: הצדדים לערעור מיקדו את טיעוניהם אך בשאלת גובה הפיצוי, שנקבע כאמור על דרך האומדנא.
 
במסגרת הערעור נטען כי ביהמ"ש המחוזי עצמו קבע שהמשיבה לא הוכיחה את נזקיה, ומשכך לא היה מקום לפסוק לה פיצוי. כמו כן הודגש כי ההנחה לפיה נמכר מספר שווה של מסגרות מקוריות ומזויפות – איננה נתמכת בראיות ואיננה תואמת את היגיון החיים. לבסוף נטען כי אומדן הפיצוי צריך היה להתבסס על הרווח שהופק ממכירת המסגרות המזויפות, ולא על ההכנסות מהמכירות. 
 
תוצאות ההליך: הערעור מתקבל, המערערים יחויבו לשלם למשיבה פיצוי בגין הרווח (להבדיל מהכנסות) מכירת המסגרות המזויפות סכום בשקלים השקול ל-251,000 דולר, חלף הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי בסך 418,332 דולר. יתר רכיבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. 
בנוסף נפסק כי נוכח התוצאה אין צו להוצאות בהליך דנן. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

גניבת עין בכיסויים לחלות (ערעור)

ערעור בתחום גניבת עין שהוגש על ידי חברת מרכז המתנות 2006 בע"מ ומנהלה דקר עזר כנגד קארשי אינטרנשיונל בע"מ, עמי מוצרי נוי בע"מ ושלומי נחיאסי וזאת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.1.2012 בת.א 3402/09 שניתן על ידי כב' השופט י' שפירא.
 
 הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני המשנה לנשיא מרים נאור, השופטת אסתר חיות והשופט נ' סולברג. ביום 9.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המערערים והמשיבים עוסקים בשיווק מזכרות ומוצרי יודאיקה. קארשי עיצבה ושווקה  סידרה של כיסויי חלה לשבת. במשך תקופה של כשנתיים, רכשה מרכז המתנות את כיסויי קארשי ושיווקה אותם ללקוחותיה. בחודש ינואר 2009 החלה מרכז המתנות לייבא כיסויי חלה באופן עצמאי מספק בסין ובמסגרת זו רכשה כ- 3,000 יחידות והחלה למכור אותן בארץ.
 
קארשי אשר סברה כי מרכז המתנות העתיקה את סדרת הכיסויים בעיצובה שיגרה ביום מכתב התראה למרכז המתנות. מרכז המתנות מצידה דחתה את טענות קארשי וכארבעה חודשים לאחר מכן מכרה 1,420 יחידות מהכיסויים החדשים למשיבה 2, חברת עמי מוצרי נוי בע"מ. בנוסף, במהלך שנת 2009 החלה גם עמי בייבוא של כיסויי חלה מסין וגם לגביהם טענה קארשי כי הם מפרים את זכויותיה.
 
נוכח האמור לעיל, הגישה קארשי תביעה, בעילות של גניבת עין על פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות; התערבות בלתי הוגנת על פי סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות; עשיית עושר ולא במשפט על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט; קיום הסכם שלא בתום לב וכן בשורה של עילות נוספות. במסגרת התביעה ביקשה קארשי כי יינתן כנגד מרכז המתנות ומנהלה ונגד עמי ומנהלה צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות כל שימוש בכיסויי החלה המפרים וכי הם יחוייבו לשלם לה פיצוי בסך 200,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. כמו כן, עתרה קארשי למתן חשבונות.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל בחלקה את תביעת המשיבה 1 נגד המערערים וכן נגד המשיבים 3-2 בעילות של גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט וקיום חוזה שלא בתום לב והורה על הוצאת צו מניעה קבוע האוסר עליהם לבצע פעולות שונות בקשר לסדרת כיסויי חלה שייבאו וכמו כן נתן צו למתן חשבונות ואישור לפיצול סעדים.
 
לפסק הדין של בית המשפט המחוזי ראו מאמר שלהלן.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ונקבע כי: א. כי לא התקיימו במקרה דנן יסודותיה על עוולת גניבת העין; ב. כי נסיבות העניין אינן מקימות עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; ג. כי לא הונח הבסיס הראייתי להענקת סעד בשל ביצוע חוזה בחוסר תום לב; ד. כי נוכח המסקנות הללו אין מתקיימת גם עילה אישית נגד דקר.
 
בנוסף נפסק כי בשל האופן שבו התנהלה מרכז המתנות לא נפסקו הוצאות לזכותה, למרות קבלת הערעור.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

16 בינואר, 2014,

0 תגובות

האם זכות שימוש בלעדית בסימני מסחר היא עבירה?

האם זכות שימוש בלעדית בסימני מסחר היא עבירה?
בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 51339-07-13 [פורסם בנבו] מיום 27.10.2013 שניתנה על-ידי השופט נ' זלוצ'ובר.
בקשת רשות ערעור הוגשה על ידי יענקלה  נ. סחר בע''מ ואלעזר פרברי כנגד יואב אסולין ואבנר אסולין. הבקשה נדונה בבית המשפט העליון בפני השופט נעם סולברג. ביום 8.1.2014 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל בקשה למתן צו מניעה זמני שהוגשה על-ידי יואב ואבנר אסולין בקשר לשימוש בסימני המסחר שבבעלותם. 
 
החל משנת 1958 פעל עסק לממכר פלאפל אשר הוקם והופעל על ידי מר דוד אסולין. החל משנת 2001 לערך ובשל קשיים כספיים וניהוליים, נטלו חברת רשת והאחים אסולין הלוואות שונות ממר פרברי. בשל קשיים בהחזרת חובות אלו, חתמו הצדדים על הסכם בכתב היוצר מנגנון להשבת החוב הנ"ל למר פרברי. בהתאם להוראות הסכם זה, עברה כלל פעילותה העסקית של חברת רשת לחברה להקמת סניפים בע"מ וסוכם כי תשנה את שמה ותקרא חברת פלאפל אסולין בע"מ. מר פרברי קיבל לידיו 90% ממניות פלאפל אסולין 2003 וכך הפך למעשה לבעל שליטה בה. עוד נקבע מפורשות בהסכם כי עם גמר פירעון החוב, ישיב מר פרברי לאחים אסולין את מניות החברה בהם החזיק.
 
ביום 7.6.2005 נרשמו שני סימני המסחר מושא הבקשה על שמו של פרברי. ביום 8.11.2012, במסגרת "בקשה למחיקה ולביטול סימני מסחר רשומים" שהתנהלה לפני רשם סימני המסחר, מכוח סעיפים 38 ו-39 לפקודת סימני המסחר, נקבע כי לא היה מקום לרישום סימני המסחר על שם מר פרברי שכן אין הוא בעליהם החוקי של הסימנים. הרשם הורה על מחיקת סימני המסחר ממרשם סימני המסחר.
 
ביום 25.7.2013, הגישו האחים אסולין בקשה למתן צו מניעה זמני שנועדה למנוע מאת המבקשים לעשות כל שימוש חורג בסימני המסחר. כמו כן התבקש בית המשפט ליתן צו מניעה כלפי חברת יענקלה נ. סחר האוסר עליה לכנס את האסיפה הכללית של פלאפל אסולין בע"מ אשר נועדה ליום 31.7.2013. 
 
החלטת בית המשפט המחוזי: "האם זכות השימוש הבלעדית בסימני המסחר שניתנה בשעתו לחברת פלאפל אסולין 2003 בע"מ, היא זכות עבירה?... העברת זכות השימוש למשיבים 1 ו-2 [פרברי וחברת יענקלה – נ' ס'] ואשרור הסכם זה באסיפה הכללית עומד[ת] בניגוד מוחלט להחלטה החלוטה של הפוסקת... והיא עומדת גם בניגוד להוראת סעיף 50 לפקודה. לאחר שבוטל על ידי הפוסקת הרישום של סימן המסחר על שמו של המשיב 1 [פרברי – נ' ס'] ולאחר שהפוסקת קבעה מה שקבעה והחלטתה חלוטה, נראה לכאורה, שאין לאפשר גם את ניסיונו החדש של המשיב 1 [פרברי – נ' ס'] להעביר את זכות השימוש מחברת אסולין 2003 בע"מ למשיבים 1 ו-2 (פסקה 4 בעמוד 3). לנוכח האמור, נקבע כי "קמה עילת תביעה לכאורה. טענת המשיבים... דינה להידחות, שכן... זכות השימוש בסימני המסחר של חברת פלאפל אסולין 2003 בע"מ, לא ניתנת להעברה (פסקה 5 בעמוד 4). באשר ל'מאזן הנוחות' נקבע כך: "אין ממש... בטענת המשיבים שהנזק שיגרם למבקשים אם לא יינתן הצו הוא כספי בלבד, שכן גם בעניין זה כבר הביעה הפוסקת את דעתה... סיכון להטעיית הציבור באי מתן הצו ושמירת המצב החוקי הקיים וכן... נזק למוניטין של חברת פלאפל אסולין" (פסקה 5 בעמוד 5). לפיכך, נקבע כי ב"כפוף לחתימה על התחייבות עצמית על [סך של] 200,000 ₪ והפקדה במזומן או בערבות בנקאית צמודה בסך של 20,000 ₪, ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיבים 1 ו-2 לעשות שימוש בסימני המסחר... וכן ניתן בזאת סעד הצהרתי זמני, לפיו להחלטות האסיפה הכללית מיום 31/7/13 של חברת פלאפל אסולין 2003 בע"מ – אין תוקף" (פסקה 6 בעמוד 6). 
 
תוצאות ההליך: בקשת הרשות לערער נדחית. משנדחתה הבקשה, מתייתר הצורך להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע, והיא נמחקת בזאת. המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת פטנט ביחס לערכת פריצה - פרסום קודם שהוסתר מהרשם

הפרת פטנט ביחס לערכת פריצה - פרסום קודם שהוסתר מהרשם
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' זרנקין), בו נדחתה תביעת המערערים שהתבססה, בעיקרה, על עילה של הפרת פטנט. ערעור שהוגש על ידי הידרו נע (שותפות לא רשומה), הידרו נע 1988 בע"מ ומרדכי ירמיהו כנגד סאן הייטק בע"מ, יעקב סגל, אילן המאירי, אלמוג ציוד טכני בע"מ ומדינת ישראל - משרד הביטחון. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני השופטים חנן מלצר, יצחק עמית ונעם סולברג. ביום 12.1.2014 ניתן פסק הדין בערעור.
 
העובדות: משרד הביטחון רכש ערכות פריצה מחברת הידרו נע ללא מכרז. חברת הידרו נע הגישה בקשה לרישום פטנט על ערכת הפריצה אותה ייצרה וסיפקה למשרד הביטחון.
 
בהמשך פרסם משרד הביטחון מכרזים פומביים לפיתוח, ייצור ואספקה של ערכות פריצה. לאחר שפרסם משרד הביטחון את האפיון הטכני הרלוונטי לצורך המכרז וחברת הידרו נע שלחה מכתב למשרד הביטחון בו הביעה התנגדותה לכל פרסום וחשיפה של מידע, תמונה או שרטוט הנוגעים לערכת הידרו נע, שכן "השרטוטים והמידע הנ"ל הינם רכושה הבלעדי של חב' הידרו נע וחל איסור מוחלט לעשות בהם כל שימוש או פרסום ללא אישור מחברת הידרו נע בכתב". במכתב לא אוזכר כלל כי הידרו נע הגישה בקשה לרישום פטנט. 
 
חברת סאן היא שזכתה במכרז. לאחר הזכייה במכרז החלה סאן בתהליכי עבודה ותכנון לייצור ערכת הפריצה ואספקתה למשרד הביטחון.
 
לאחר הזכייה, בקשת הפטנט של הידרו נע התקבלה על ידי רשם הפטנטים – פטנט מספר 184211. יצוין כי הידרו נע רשמה במסגרת ההליך גם שלושה מדגמים הנוגעים לפריטים הנכללים בין חלקי ערכת הפריצה, אחד מהם מתייחס לרכיב אשר כונה בתעודת רישום המדגם "בוכנה עם טריז" ומספרו הסידורי הוא 44246. 
 
כשלושה חודשים לאחר אישור הפטנט, הגישה הידרו נע תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד המשיבים, בעילה של הפרת פטנט. בכתב התביעה, עתרה הידרו נע לצו מניעה קבוע שימנע את אספקת הערכה, צו עשה לאיסוף הערכות המפרות שכבר חולקו, ולפיצוי כספי בסך 3,376,940 ₪ בגין הפרת הפטנט. בד בבד עתרה הידרו נע למתן צו מניעה זמני. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בפסק דינו דחה בית משפט קמא את התביעה על שלל טענותיה. בעניין הפרת הפטנט נקבע, כי אין במנגנון הפריצה כפי שתואר בכתב הפטנט כל חדשנות או התקדמות אמצאתית. קביעה זו התבססה על הימצאותם של ערכות הדומות לערכה שיוצרה בידי הידרו נע, אשר נודעו, שווקו, ואף נרשמו כפטנט ברחבי העולם, זמן רב לפני שהוגשה בקשת הפטנט על ידי הידרו נע. 
 
בית המשפט קבע כי הידרו נע נמנעה מלגלות לרשם הפטנטים כי קיימות ערכות דומות, כך שהחלטתו של רשם הפטנטים ניתנה מבלי שהמידע הנ"ל היה נגד עיניו, ודי בכך כדי להורות על ביטולו של הפטנט. עם זאת, נמנע בית המשפט מלהורות על ביטולו של הפטנט, בשל האפשרות כי הערכה כוללת חידוש המצאתי מסוים, הבא לידי ביטוי בטבעת מסתובבת המורכבת על יחידת הצילינדר ההידראולי ומעניקה למשתמש בערכה אפשרות לסובב את הסדן השני וכך להשיג תנועתיות וחופשיות יחסית במהלך פעולת הפריצה. נקבע כי מאחר שבערכת סאן אין טבעת מסתובבת מעין זו, ממילא אין לראות את סאן כמי שהפרה את הפטנט. 
 
בנוסף, ביטל בית המשפט את המדגם שנרשם לגבי התקן הפריצה שכן מדובר בהתקן מכני אשר אין לראותו בגדר "מדגם" כהגדרתו בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים.  
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. נפסק כי ענייננו בערכות לפריצה קרה הקיימות בשוק שנים רבות. הידרו נע רשמה את הפטנט, תוך שהיא מסתירה מרשם הפטנטים כי ערכות לפריצה קרה קיימות בשוק מזה שנים רבות. בית משפט קמא עשה חסד עם הידרו נע משלא הצהיר על בטלות הפטנט, מתוך זהירות יתרה, שמא רכיב "הטבעת המסתובבת" בערכה מתוצרתה מצדיק את רישום הפטנט. מכל מקום, רכיב זה אינו נמצא בערכת סאן, כך שממילא אין לייחס לסאן הפרת פטנט. אף אין מקום לתביעה נגד משרד הביטחון שיצא למכרז על פי אפיון טכני של הערכה, שהיה בידיעת כל המשתתפים במכרז, לרבות הידרו נע. 
 
בנוסף נפסק כי הידרו נע תשא בשכר טרחת המשיבים 4-1 והמשיבה 5 בסך 50,000 ₪ כל אחד (סה"כ 100,000 ₪).
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

25 ביוני, 2013,

0 תגובות

אין זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

אין זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים
ערעור שהוגש על ידי עיריית פתח תקוה כנגד הרי זיסו. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב הכולל את השופטת מ' נאור, השופט ס' ג'ובראן והשופט נ' סולברג. ביום 20.5.2013 ניתן פסק הדין בערעור.
הערעור הוא על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז בה"פ 1052-10-08 [פורסם בנבו] מיום 20.02.2011 שניתן על-ידי כבוד השופטת א' שטמר.
 
העובדות: המשיב הגה רעיון לזיהוי הצואה ולאיתור בעלי הכלבים הסוררים, והציגוֹ לפני המופקדים על הנושא במספר רשויות מקומיות, בתחילה בראשון לציון ובפתח תקווה.
 
בעתירתו לבית המשפט המחוזי ביקש המשיב סעד הצהרתי על כך שהוא בעל זכות היוצרים ברעיון, וטען כי עיריית פתח תקווה הוליכה אותו שולל הציגה בפניו מצגים כוזבים, על מנת שיסתמך עליהם, כדי לקבל ממנו את פרטי הרעיון והפיילוט, ולאחר לימודם והפנמתם, הפסיקה את ההתקשרות עימו. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את עתירתו של מר הרי זיסו למתן סעד הצהרתי לפיו הוא בעל זכויות היוצרים ברעיון לאיתור כלבים שבעליהם השאירו את גלליהם ברשות הרבים, באמצעות בדיקת DNA, רעיון שלימים יוּשׂם על-ידי עיריית פתח תקווה.
 
תוצאות ההליך: הערעור מתקבל. פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוטל. נדחתה בקשת המשיב להצהיר כי הוא בעל זכות יוצרים ברעיון. 
 
נפסק כי אין זכות יוצרים ברעיון ולא בתהליך ושיטת ביצוע וכי עיריית פתח תקווה יִשמה את הרעיון שהגה המשיב, אך לא העתיקה את דרך ביטויו של הרעיון.
 
בנוסף חייב בית המשפט את המשיב בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

2 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט נעם סולברג (ת"א 16071-06-10) -  2.8.2010

תחום: זכויות יוצרים בגופן

נושאים: צו מניעה זמני בזכויות יוצרים, תנאים מוקדמים ומאזן הנוחות.

עובדות:

בקשה לצו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבה לעשות שימוש בגופן מסויים במסגרת מסע הפרסום שלה, בטענה שהמבקש הוא בעל זכויות היוצרים בגופן זה.

נפסק:

הבקשה לצו מניעה זמני נדחית: בית המשפט קבע כי המקרה לא חמור מספיק ו\או דורש התערבות מיידית בדרך של הליך זמני.

נקודות מרכזיות

לעניין צו מניעה זמני – תנאים מוקדמים

בית המשפט קובע כי תנאי ראשון למתן צו מניעה זמני הוא הרמת הנטל לשכנע בקיומה של עילת התובענה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בית המשפט קבע כי בכך שהמבקש הוכיח זאת לכאורה, כאשר הראה כי הוא בעל הזכויות בגופן.

לעניין מאזן הנוחות

בית המשפט קובע כי כדי ליתן סעד זמני של צו מניעה יש גם צורך להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.

תקנה 362(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי "בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו... יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני...".

בית המשפט מתייחס גם לסיפא של תקנה 362(ב)(2) הנ"ל, המונה שיקולים נוספים שעל בית המשפט לשקול בבואו ליתן סעד זמני: "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" וקובע כי "צו מניעה אינו צודק וראוי בנסיבות העניין; הוא לא יגשים את תכליתו להקפיא את המצב הקיים ולמנוע את החמרתו, ועלול להסב למשיבה פגיעה במידה העולה על הנדרש".

 

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור