הפרת סימן מסחר בדגמי לבוש

TOMMY HILFIGER נ' תסונה שהדי (תא (נצ') 26614-07-10)

4 במרץ, 2012,

יונתן דרורי

הפרת סימן מסחר בדגמי לבוש

תביעה שהוגשה על ידי חברת האופנה TOMMY HILFIGER כנגד מר תסונה שהדי, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני  השופט יצחק כהן. ביום  5.3.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עניינה של תביעה זו היה בטענת התובעות לביצוע פעולות המפרות את סימני המסחר TOMMY HILFIGER. נטען כי הנתבע מכר, שיווק או סיפק לחנויות של אחרים בישראל, מוצרי ביגוד הנושאים את לוגו המותג, מבלי שאותם מוצרים אכן יוצרו על-ידי אותו מותג. ביום 18.1.10 בוצעה פשיטה של משטרת ישראל על חנות בבעלות הנתבע, בשם "כוכב הצפון", המצויה בכפר דבוריה. במסגרת פשיטה זו נתפסו 73 פריטי לבוש, הנושאים את הלוגו של המותג TOMMY HILFIGER. התובעות תבעו בעילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין והעמידו את התובענה על-סך 100,000 ₪ ושמרו לעצמן את הזכות להגדיל את סכום התביעה לאור ממצאים שיתגלו.

התביעה בעילת הפרת סימן מסחר התקבלה, התביעה בעילות גניבת עין ועשיית עושר נדחתה. נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות כדי סך של 50,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) כדי סך 10,000 ₪. בנוסף ניתן בזאת צו מניעה המורה לנתבע לחדול ולהמנע מכל ייצור, שיווק והפצה של בגדי המותג שיש בהם כדי להפר את סימן המסחר של התובעות.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הפרת סימני מסחר:

"סימן מסחר" הינו סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לענין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם, כפי סעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], ה'תשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה").

בהתאם להוראת סעיף 46(א) לפקודה: "רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס". "הפרה" מוגדרת בפקודה, בין היתר, כשימוש בידי מי שאינו זכאי לכך בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר (ראה סעיף 1(1) לפקודה).

סימן מסחר שאינו רשום לא יזכה בהגנה אלא אם יוכח כי המדובר בסימן מסחר מוכר היטב (כגון קוקה קולה, נייקי וכד'). 

"פקודת סימני המסחר מונעת שימוש מסחרי בסימן הרשום על ידי גורם בלתי מורשה. בעל הסימן הרשום איננו צריך להוכיח נזק על מנת ליהנות מהגנת פקודת סימני המסחר. בעל הסימן יכול למנוע כל פעילות מסחרית שבמסגרתה נעשה שימוש בסימן דומה או זהה לסימנו הרשום, באופן שיש בו להוביל להטעיית ציבור הצרכנים." (ראה: פרידמן, ע' 829).

על התובעות להוכיח, אם-כן, כי קיים חשש שציבור הצרכנים הפוגש בסחורה שנתפסה בידי הנתבע, יטעה לחשוב כי סחורה זו מקורה בתובעות, שהן בעלות הסימן הרשום, זאת כאשר הדמיון בין הסימן הרשום לבין הסימן המפר נבחן בהתאם למבחנים השונים שהותוו בפסיקה: מראה הסימן, צליל ההיגוי של הסימן, סוג הסחורה הנושאת את הסימן, חוג הלקוחות ושאר נסיבות העניין; כל זאת בהתחשב באופיו המבחין של הסימן שבנדון הקובע את עוצמתו ומרחב הגנתו.

"השאלה המכרעת היא תמיד אם בפועל השם מטעה או עלול להטעות את הציבור הנזקק לו, או חלק ממנו, מפאת הדמיון שבו לסימנו הרשום של התובע, ואבן הבוחן היא אם אנשים מן הציבור, בעלי תבונה רגילה הפועלים בזהירות מקובלת, עלולים לטעות ולבלבל את התוצרת של הצדדים." (ע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ ופרוביסק בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח', פ"ד כג(2) 43, ע' 51 (להלן: "עניין פרומין")).

"שימוש בסימן דומה לסימן הרשום לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, הנו שימוש המפר את הסימן הרשום... די בשימוש ולו המזערי ביותר בסימן המפר, בכדי לבסס הפרה של הסימן הרשום, במידה ששימוש זה עלול ליצור סכנת הטעיה בשווקים המסחריים." (ראה: פרידמן, ע' 831)

בעת בחינת שאלת הדימיון בין סימן המסחר לבין סימן הנטען כי דומה לו, יש לבדוק קיומה של סכנת הטעיה של ציבור הצרכנים, כאשר המבחן לעניין זה הוא מבחן "הדמיון המטעה", במסגרתו שלושה מבחנים עיקריים, המהווים יחד את "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ראה: ע"א 261/64 פרו-פרו ביסקויט בע"מ ופרוביסק בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד יח(3) 275, ע' 278; וכן ת.א. (ת"א) 2593/98 Akiebolaget Volvo נ' און גל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 7.6.06) (להלן: "עניין און גל")).

אולם, אף אם נידרש לבחינת הדימיון בין סימני המסחר הרשומים לבין אלה המצויים על הפריטים המפרים, הרי שנגיע לאותה מסקנה ממש: מבחן המראה והצליל- מלמד על דימיון רב, עד כדי זהות בין הסימנים האמורים; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות- מלמד כי מדובר בטובין מהסוג המוגן (ביגוד לסוגיו) וכי הפנייה היא לחוג הלקוחות המעוניין ברכישת בגדי המותג, כאשר הלקוחות המבקרים בחנותו של הנתבע עלולים לטעות ולחשוב כי מדובר בסחורה מקורית המיוצרת על-ידי התובעות; מבחן יתר נסיבות העניין- אין בו כדי לשנות ממסקנתנו כאן.

משכך נפסק כי, מתקיים דימיון מטעה (אם לא זהות מלאה) בין סימני המסחר הרשומים של התובעות לבין הסימנים המצויים על הבגדים שנתפסו בחנות הנתבע.

הגנת תום לב והפרת סימן מסחר

הנתבע אף אינו טוען, כי אין מדובר בפריטים המפרים את סימן המסחר, כאמור, אלא שלטענתו פעל בתום-לב, שילם מלוא התמורה, לא היה מודע לכך שהבגדים מזויפים ולא התכוון לסחור במוצרים מזויפים.

בפסק-הדין בעניין פרומין קבע ביהמ"ש העליון, אשר להלך הנפש הנדרש בעוולה מסוג זה, כי: "זכות תביעה אזרחית על הפרת סימן מסחר קיימת גם קיימת לפי הפקודה המקורית משנת 1938. כל מה שעל התובע להוכיח בה הוא כי היתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת-עין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו או (צ.ל. הוא- י.כ.) מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על-ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה...".  (שם, ע' 48)

אף שהלכה זו כוחה במותניה ועודנה מתיישבת היטב עם הגדרת המונח "הפרה" בסעיף 1 לפקודה, שאינו מזכיר הלך נפש מסוג כלשהו, כי אם רק יסוד עובדתי, עדיין יש הגורסים כי ראוי להטיל אחריות בגין הפרת סימן מסחר רק בהעדר תום-לב מצד המפר (ראה: ת.א. (ת"א) 2322/04 LOUIS VUITTON MALLETIER נ' אסי קרדיט ליין בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 1.4.07) (להלן: "עניין אסי קרדיט ליין")).

וכן בספרו של פרידמן, ע' 913: "התובע בתביעת ההפרה איננו צריך להוכיח יסוד נפשי כלשהו שנלווה למעשה ההפרה, אולם מנגד, הנתבע יכול לנסות להעלות טענת הגנה לפיה ההפרה בוצעה על ידו בהיותו תם לבב.".

דא עקא, גם אם נבחר לילך בדרך זו ולאמץ את הגישה התומכת בבחינת תום-לבו של הנתבע, לא יהיה בכך כדי לסייע לו בנסיבות כאן, מהן עולה כי ידע גם ידע שמדובר בפריטים מזויפים, מודעותו זו שוללת קיומו של תום-לב.

נפסק כי אין לקבל הנטען כאילו לא שם-לב למותג של הבגדים שרכש או לכך שלא ידע כי מדובר במוצרים מזויפים.

"בכל מקרה, עצם העובדה שהנתבע לא ידע ולא היה מודע לקיומו של הסימן הרשום, רחוקה מלהוביל לגיבושה של טענת ההגנה בדבר שימוש בתום לב....טענת תום הלב תתקבל רק במקרים חריגים בהם יוכיח המפר, כי מבחינה אובייקטיבית לא ניתן היה להבין את המונופולין הנובע מהסימן הרשום בשל אופיו המולד החלש. בעת בחינת תום הלב, אין להתייחס לעמדתו הסובייקטיבית של המפר המתחרט, אלא לשאלה האם מתחרה ממוצע בתחום הרלוונטי היה מבחין בקיומו של הסימן או מודע לזכויות הנובעות ממנו." (ראה: פרידמן, ע' 870-871)

כאן, בחינה אובייקטיבית של הנסיבות, וכפי העולה מעדותו של הנתבע עצמו, מלמדת, למצער, על רשלנות או "עצימת עיניים", הנתבע רכש את הפריטים בשווקים, בסך כולל של 1,400 ₪ ל- 70 או 80 פריטים, לא שאל את המוכר דבר לגבי הסחורה שנרכשה, התעניין רק במחיר, כל הסחורה שנתפסה נושאת את סימני המסחר של התובעות.

לאור המכלול וגם מתוך הקביעה החד-משמעית שהנתבע לא אמר אמת בביהמ"ש, דבריו שקר הם ואין ליתן בהם אמון, הרי שהתובעות עמדו בנטל להוכיח, כי הנתבע הפר את סימן המסחר שבבעלותן ולא קמה לו כל הגנה בנדון.

עוולת גניבת עין

עוד טוענות התובעות, מעשי הנתבע מהווים עוולה של "גניבת עין", בהתאם לחוק עוולות מסחריות, ה'תשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), כאשר לנטען מכירת פריטי אופנה עליהם מודפס בדיוק אותו הדפס כמו הלוגו של התובעות, אשר רכש מוניטין רב, מקימה סיכון ממשי להטעיית הציבור שיסבור שהטובין המפרים הם הטובין של התובעות.

כיום, עוולת "גניבת עין" מעוגנת בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, הקובע לאמור: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

על-מנת לבסס טענתן לגניבת עין, על התובעות להוכיח קיומו של מוניטין בקשר לטובין עצמם וקיומה של סכנת הטעיה בקשר למקור הטובין (ראה: המ' (נצ') 1192/98 קלת (1991) בע"מ נ' תעל- תעשיות עס לבוד (לא פורסם, [פורסם בנבו], 1.10.98) (להלן: "עניין קלת"); וכן בש"א (ת"א) 35447/99 סופר פארם נ' רשת הריבוע הכחול (לא פורסם, [פורסם בנבו], 23.5.99)).

התובעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן ולא הניחו התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הוכחת קיומו של המוניטין בשלב הראשון, וקיומה של סכנת הטעיה בשלב השני (ראה האמור במסגרת ת.א. (מרכז) 9143-11-08 ע. אליהו ובניו בע"מ נ' נייט סליפ סנטר (2000) פלוס בע"מ (לא פורסם, 22.6.11)).

התובעות לא צלחו את השלב הראשון ולא השכילו להוכיח קיומו של מוניטין כנדרש לצורך ביסוס עוולה זו, כך גם כך לא הובאו הראיות הנדרשות להוכחת חשש להטעיית הציבור, וכדוגמא אף לא הוגשו פריטים מקוריים המיוצרים על-ידי התובעות לצורך השוואת המראה החיצוני של המוצר כולו, לרבות עיצובו, כנדרש בעוולת גניבת עין, להבדיל מהפרת סימן מסחר.

מכאן נפסק כי, התובעות לא עמדו בנטל להוכיח את עוולת גניבת עין שנטענה על-ידן, ומשכך יש לדחות טענה זו.

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר

"במשפטים על הפרת סימני מסחר, מקובל לפסוק לטובת בעל הסימן פיצויים על דרך האומדן ופיצויים נוספים בהתאם להיקף הנזק שנגרם לבעל הסימן הרשום. להבדיל מהזכות להיפרע על דרך האומדנא בגין מעשה ההפרה, הזכות להיפרע פיצויים נוספים תלויה בהיקף הנזקים שיצליח בעל הסימן הרשום להוכיח ולבסס בראיותיו. בעת קביעת שיעור הפיצוי, עלינו לאמוד את שיעור הפיצוי הראוי בהתבסס על עוצמת ההפרה, הנזק הכלכלי שבהפרה, התנהלות המפר ויתר נסיבות העניין, כמבחן סל נסיבתי." (ראה: פרידמן, ע' 974)

כאן, אמנם לא הוכחה עוולת גניבת עין ומשכך אין תחולה ישירה של חוק עוולות מסחריות, על סעיף 13(א) שבו, המקנה אפשרות לפיצוי ללא הוכחת נזק עד לכדי סך של 100,000 ₪, אולם מקובל להחיל סעיף זה גם על הפרת סימן מסחר רשום (ראה: פרידמן, ע' 974).

התובעות לא הוכיחו פרטנית ולא כדי כימות את היקף הנזק שנגרם להן בעקבות ההפרה, אך הפיצויים ייפסקו בשים-לב לכך שמדובר ב- 73 פריטים וכפער כעולה מהעדויות בין מחיר מותג מקורי לבין המחיר הנטען למכירה בחנות הנתבע, ולאור חוות הדעת ועדות המומחה בסן, לרבות בדבר איכות הפריט המזויף והנזק הכולל הנגרם למותג ככזה, ועל דרך האומדנא, זאת בהינתן כלל השיקולים הרלבנטיים, לרבות, כאמור, מספר הפריטים שנתפסו בידי הנתבע (73 פריטים) והמיקום בו נתפסו (חנותו של הנתבע), מכאן קבע בית המשפט כי על הנתבע לפצות את התובעות כדי סך של 50,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) כדי סך 10,000 ₪.

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור