הפרת זכות יוצרים מוסרית ביצירה אדריכלית

רינה דוקטור נ' כרם אמפורה בע"מ (ת"א (חד') 1641/06)

31 באוקטובר, 2013,

יונתן דרורי

הפרת זכות יוצרים מוסרית ביצירה אדריכלית
תביעה בעילת הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי רינה דוקטור כנגד כרם אמפורה בע"מ, ד"ר מוטי ביאר וגיל שצברג. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחדרה. בפני השופטת קרן אניספלד. ביום 17.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות:  התובעת, בעלת משרד תכנון ועיצוב אדריכלי, טענה כי היא תכננה ועיצבה את מבנה היקב בעבור הנתבעים והנתבעים פרסמו את מבנה היקב בפרסומים שונים כיקב שתוכנן בידי אדריכל איטלקי מפיאמונטה תוך השמטת חלקה של התובעת בתכנון ומבלי ששמה נזכר באותם פרסומים.
בכתב-תביעה נדרשו הנתבעים לשלם לתובעת 300,000 ₪ (כתב התביעה תוקן בהמשך ל 803,000 ₪) בעילות של הפרת זכות יוצרים, הפרת הזכות המוסרית ועילות נוספות. 
 
תוצאות ההליך: ביחס לסעד הכספי נפסק כי התביעה נדחית. 
בנוסף נפסק כי, התובעת זכאית לסעד הצהרתי, בדבר תרומתה למבנה היקב. 
מאחר וחלקה הגדול של התביעה נדחה ובנסיבות ההליך, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך של 20,000 ₪ וכן בנוסף את הוצאות ההליך בסך של 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

תכנון ועיצוב המבנה

נפסק כי מלאכת התכנון שהוזמנה התובעת לבצע עבור חברת מקורה על-פי הסכם התכנון לא נמסרה לידיה בחלל ריק; קדמה לכך פעולת תכנון שנעשתה על-ידי האדריכל האיטלקי, מומחה בתכנון יקבים. עבודתו של האדריכל האיטלקי הניבה תכנון בר-קיימא שגם אם לא היה סופי, לבש צורה מוחשית והונח לפני התובעת כשהיא נכנסה לתמונה. אלא שבכך לא די; גם לאחר שנשכרו שירותיה של התובעת לא תמה מעורבותו של האדריכל האיטלקי במלאכת התכנון. הוא היה נוכח בפגישה הראשונה שהתקיימה בין נציגי חברת מקורה לבין התובעת. התובעת נסעה אליו לאיטליה לצרכי עריכת סיורים בחברתו והיוועצות עמו תוך כדי עבודתה, לאחר שהכינה שרטוטים ובטרם הגישה תכניות סופיות. 
 
נפסק כי התובעת כשלה בהוכחת טענתה כי הפניה אליה נעשתה לאחר שהתכנון האיטלקי לא נשא חן בעיני המזמין. התובעת לא הרימה את נטל השכנוע ביחס לטענה נוספת, מרכזית לעילתה, לפיה נותקו כל זיקה וקשר בין התכנון האיטלקי לבין מה שהוכן על-ידה בשלב מאוחר יותר, באופן שהתכנון שלה נעשה 'יש מאין', מבלי שנסמכה על התכנון האיטלקי ומבלי שהסתייעה בעצתו של האדריכל האיטלקי. ניסיונה של התובעת להציג את האדריכל האיטלקי כמעין יועץ טכני גרידא שניצב ברקע, בעוד שמרכז הבמה נשמר לה לבדה בכל הקשור למלאכת התכנון האדריכלית, לא צלח.    
 
נפסק כי התובעת חסרה את הכשירות המקצועית הנדרשת על-מנת לעסוק בתכנון אדריכלי של מבנה היקב. לכך השלכה ישירה על זיהוי התכנון שבו עשויה התובעת לטעון לזכות. התובעת אינה יכולה לנכס לעצמה, לצרכי זכות יוצרים או כל זכות אחרת מוכרת בדין, יצירה תכנונית-אדריכלית שהדין כלל אינו מתיר לה עצמה ליצור. זכויות התובעת עשויות לצמוח רק מתוך פעולה שהיא בפני עצמה הייתה רשאית לבצעה על-פי דין, לא מעבר לכך.
 
הסתייעותה של התובעת במהנדס, אינה עשויה להקנות לתובעת זכות יוצרים או זכות משפטית אחרת בתוצרי פעולה שעל-פי דין היא עצמה לא הייתה כשירה לבצע.
 
נפסק כי חלקה של התובעת בתכנון המבנה התמצה לכל היותר בתרומה עיצובית, באופן שעולה בקנה אחד עם כשירותה המקצועית כמעצבת שאיננה אדריכלית רשומה ואף אינה מהנדסת רשומה.
 
בנוסף נפסק כי תכנון התובעת למבנה היקב אינו עשוי להיחשב כתכנון עצמאי שנעשה במנותק מן התכנון האיטלקי, מחדש וללא קשר עמו. 
 
 

הבעלות ביצירה מוזמנת

הכלל בחוק החדש - סע' 35(א) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 מורה כי "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע". 
 
כלל הפוך היה קיים בחוק הישן בסעיף 5(1)(ב) לחוק זכויות יוצרים, 1911; הכלל שעוגן בחוק הישן היה כי ביצירה שהופקה על-פי הסכם למתן שירות יהא המזמין בעליה של זכות היוצרים ביצירה – זאת בהיעדר הסכם אשר קובע אחרת. 
 
החוק הישן לא בוטל כליל עם תחילת תוקפו של החוק החדש; תחת זאת נקבעו בחוק החדש הוראות תחולה שונות בעניינים שונים. בתוך כך הורה סעיף 78(ה) לחוק החדש כי הוראת סעיף 35 שבו לא תחול על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה (קרי, שישה חודשים מיום פרסומו של החוק החדש); על יצירה כזו ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם. 
 
על כן כל 'יצירה' שהפיקה התובעת לפי הסכם התכנון בינה לבין חברת מקורה הופקה טרם הגשת ההליך וממילא גם לפני יום התחילה של החוק החדש. על 'יצירה' כזו, ככל שקיימת, חלות אפוא הוראותיו של החוק הישן. בהיעדר הסכם שמורה אחרת יהא מזמין היצירה בעליה של זכות היוצרים בה – כהוראת סעיף 5(1)(ב) לחוק הישן. 
 
בהתאם למערכת ההסכמים בין הצדדים נפסק כי זכות היוצרים בתוצרי עבודתה של התובעת הוקנו על-פי הדין החל לחברת מקורה – מזמינת העבודה, ולא לתובעת.

הפרת הזכות המוסרית למתן קרדיט ביחס למבנה

טענה מרכזית של התובעת הייתה כי הנתבעים גזלו ממנה את הזכות כי תכנון מבנה היקב ועיצובו יזקפו לזכותה. בכך, נטען, הפרו הנתבעים חובות שחבו לתובעת, עוולו כלפיה, פגעו בזכויותיה כבעלת זכויות היוצרים החומרית והמוסרית בתכנון, כרסמו בזכותה להתפרסם כמתכננת ומעצבת מבנה היקב וכפועל יוצא שללו ממנה את המוניטין הנלווים לכך. הטענה הופנתה לא רק נגד אמפורה אלא גם נגד ביאר ושצברג כבעלי-תפקיד בנתבעת ועושי דברה.
 
נפסק כי הנתבעים היו רשאים להניח והניחו בפועל, כי לידי התובעת לא נמסר תפקיד שאופיו תכנוני-אדריכלי והיא נשכרה כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את התכנון האיטלקי במגבלותיו של הדין המקומי. 
מאחר והנתבעים לא ידעו – בגדרה של ידיעה ממשית-סובייקטיבית, ולא היה עליהם לדעת בגדרה של ידיעה מיוחסת-קונסטרוקטיבית, את טיבה והיקפה הממשי של מעורבות התובעת בתכנון מבנה היקב, אין לייחס להם אחריות בשל אי-פרסום התובעת כמתכננת מבנה היקב על-יסוד ידיעה שלא הייתה נחלתם ושהם לא היו צריכים להחזיק בה בנסיבות העניין.  
 
בסעיף 4(א)(1) לפקודה נקבע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הוראה דומה מצויה בסעיף 46(1) בחוק החדש: זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". כאז, כן היום, זכותו של יוצר כי יצירתו תיוחס לו אינה זכות מוחלטת. על-פי הדין הקודם שחל בענייננו פורשה הדרישה הגלומה בפקודה כמכוונת לכך שהייחוס יהיה בהתאם לנוהג המקובל בקשר לסוג היצירה או השימוש שעומדים לדיון.
 
היה על התובעת להראות מהם ההיקף והמידה המקובלים שבהתחשב בהם יש לקרוא את תוצרי עבודתה על שמה כדי לצאת ידי חובתה של זכות הייחוס אשר נובעת מן הזכות המוסרית. התובעת לא הרימה את הנטל ולא הביאה כל עדות או ראיה באשר לאופן בו יש לקרוא מבנה על-שם מתכננו. זאת ועוד, משהוברר כי תרומתה של התובעת לתכנון הסופי של מבנה היקב אינה אדריכלית-תכנונית אלא עיצובית גרידא לא הראתה התובעת כי למעצב – בניגוד לאדריכל-מתכנן – יש זכות מוסרית בתכנון הסופי ואף לא הראתה מהם ההיקף והמידה המקובלים לאזכור שם המעצב, היה ונתונה לו זכות מוסרית בתוצר הסופי. גם בהקשר זה נותרו טענות התובעת סתמיות, כוללניות ולא מוכחות.
 
על כן נדחתה העילה בגין הפרת הזכות המוסרית. 
 

פיצוי לפי אומדן

נפסק כי התובעת לא טרחה לנסות ולהוכיח את נזקיה הנטענים לאשורם, בעדויות, בראיות ובהצגת נתונים מספריים. תחת זאת השליכה יהבה ללא כל הסבר מניח את הדעת על מתווה של פסיקת פיצוי לפי אומדן והערכה. אלא שהשימוש באמצעי של אומדנא נשמר לנסיבות בהן בלתי אפשרי להוכיח את שיעור הנזק הממשי באופן מדויק ומלא, או למצער אם קיים קושי ברור ומובנה לעשות כן [ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ [פורסם בנבו] (23.3.2005)]. 
 
ודוק: גם לשיטתה של התובעת יפסק פיצוי על דרך האומדן אם לא ניתן להביא לפני בית-המשפט די ראיות כדי לאפשר חישוב מדויק של הנזק. על התובעת, כמי שמבקשת לפסוק פיצוי על דרך האומדן, להראות ולשכנע כי אכן נבצר ממנה להביא ראיות ממשיות לשם חישוב הפיצוי בדרך שאינה נסמכת על אומדן גרידא. התובעת לא הרימה נטל זה כלל ועיקר. 
 
משלא הובאה ראשית ראיה לנזק ממשי שנגרם לתובעת אין מקום לפסוק פיצוי במתווה של אומדן, מתווה ששמור לאותם מקרים בהם שוכנע בית-המשפט כי הופרה זכות של התובע ונגרם בשל כך נזק אלא שכימות והוכחת הנזק הממשי כרוכים בקושי אינהרנטי [ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים [פורסם בנבו] (6.2.2006)]. 
 

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור