הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בספר עקידת תמר

תא (י-ם) 9467-05-10 סודי סינטיה רוזנגרטן נ' נעמי רגן (פורסם בנבו)

11 בינואר, 2015,

יונתן דרורי

תביעה שהוגשה על ידי סודי סינטיה רוזנגרטן ושרה שפירו (תובעת פורמלית) כנגד נעמי רגן וכתר הוצאה לאור בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט עודד שחם. ביום 11.11.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה של התובעת 1 לסעד כספי ולצו מניעה. עילת התביעה היא בעיקרה הפרה של זכויות יוצרים ושל הזכות המוסרית. 
 
בכתב התביעה הוגדרה התובעת 2, הגב' שפירו כתובעת פורמלית. הסעדים בכתב התביעה התבקשו עבור התובעת 1 בלבד.
 
התובעת 1, סינטיה (סודי) רוזנגרטן, חיברה לקט סיפורים ובו סיפור בשם"A Marriage Made in Heaven" ׁ ("שידוך משמיים"). התובעת 2, שרה שפירו, היא העורכת של הלקט. בספר בו כלול הלקט אף נכתב, כי זכויות היוצרים בו שייכות לה. 
הנתבעת 1, נעמי רגן, חיברה את הספר "The Sacrifice of Tamar". הספר תורגם לעברית בשם "עקידת תמר" ויצא לאור בישראל על ידי כתר הוצאה לאור בע"מ. 
התביעה סבה על הטענה כי הגב' רגן העתיקה והשתמשה, ללא רשות, בקטעים מהסיפור "שידוך משמיים", במסגרת פרק 24 של הספר. על פי הטענה, בכך הפרה את זכויות היוצרים בסיפור, ואת הזכות המוסרית שבדיני זכויות יוצרים. 
 
תוצאות ההליך: התביעה מתקבלת בחלקה. נפסק כי הגב' רגן העתיקה חלקים ממשיים ומהותיים מסיפורה של התובעת 1. הצטברות נקודות הדמיון הרבות בין שתי היצירות אינן מאפשרות לקבל כמציאותית את התזה לפיה מדובר בדמיון מקרי.
נפסק כי על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. 
בנוסף נפסק כי אשר להוצאות משפט. בהתחשב בפער המשמעותי בין הסכום שנתבע ובין הסכום שנפסק, למכלול הקביעות שבפסק הדין, ולהיקף העבודה שנדרש בהליך, יישאו הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בסך של 9,000 ₪. כמו כן, יישאו הנתבעות בהוצאות התובעת בסך של 1,700 ₪, המבטא את האגרה היחסית הנגזרת מן הסכום שנפסק. עוד יישאו הנתבעות ב – 10% משכר הטרחה ששילמה התובעת בפועל למומחית מטעמה. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

הבעלות בזכויות היוצרים בסיפור

זכות היוצרים ניתנת להעברה (סעיף 5(1)(2) לחוק הקודם, החל על העברת זכות יוצרים שנעשתה לפני מועד תחילתו של החוק החדש (ראו סעיף 78(ו) לחוק החדש; ראו גם סעיף 37 לחוק החדש)). 
 
מן הכיתוב בספר, עולה בבירור כי זכויות היוצרים שייכות רק לתובעת 2, הגב' שפירו: שכן בספר נכתב Copyright © 1991 by Sarah Shapiro"". מתחת לכיתוב האמור מופיע כיתוב נוסף, "all rights reserved".
בית המשפט לא קיבל את גרסת התובעת 1 כי היא בעלת זכויות היוצרים בסיפור "שידוך משמיים". וכי היא מעולם לא ויתרה על הזכויות האמורות. נפסק כי בפי התובעת 1 לא היה הסבר משכנע לכיתוב הברור שבספר, המעיד על כך שזכויות היוצרים הכלכליות שייכות לגב' שפירו. התובעת 1 לא הכחישה באופן ברור את האפשרות כי חתמה בשנת 1991 על הסכם בו היא מוותרת על זכויות היוצרים שלה בסיפור. 
 
מאחר ובכתב התביעה הוגדרה הגב' שפירו כתובעת פורמלית. הסעדים בכתב התביעה התבקשו עבור התובעת 1 בלבד ונוכח המסקנה כי זכויות היוצרים בסיפור אינן שייכות לתובעת 1, כי אם לגב' שפירו, נפסק כי יש לדחות את התביעה ככל שהיא נשענת על טענה להפרת זכויות אלה. 
 
למרות האמור החליט בית המשפט להמשיך ולדון בטענות הצדדים.
 

הפרת זכות יוצרים כעוולה נמשכת

נפסק כי דין טענת ההתיישנות להידחות. כפי שטוענות התובעות, הפרת זכויות יוצרים מהווה, על פי טיבה, עוולה נמשכת, במובנו של מונח זה בסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין). על רקע זה פסק בית המשפט העליון, כי כל יום בו נמשכת ההפרה של זכויות יוצרים, נוצרת עילת תביעה חדשה, אשר מתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות (ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ – מר יצחק שני [פורסם בנבו] (4.4.12), בפסקה 10). אין מחלוקת, כי ההפרה הנטענת של זכויות היוצרים, בדרך של הוצאת הספר "עקידת תמר" לאור, נמשכה עובר להגשת התביעה (ואף לאחריה). די בכך על מנת לדחות את טענת ההתיישנות. 
 

הפרת זכות היוצרים

בפסיקת בית המשפט העליון נקבעו מספר כללים בבחינתה של טענה להפרה של זכות יוצרים (ראו לעניין זה ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד (1) 825 (1970), בעמודים 830 – 831 לפסק דינו של השופט י' כהן): 
 
(א) יש להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, כאשר לא הכמות קובעת אלא האיכות. 
 
(ב) ניתן להסיק העתקה כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירת התובע וכאשר הדמיון בין היצירות הוא במידה כזו אשר לא סביר היה להניח כי הוא יד המקרה. 
 
(ג) יש חשיבות להצטברות נקודות דמיון. ככל שהן רבות יותר כך גובר החשש כי מדובר בהעתקה. 
 
(ד) השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק על מנת לקבוע כי מדובר בהעתקה של חלק ממשי ומהותי היא שאלה של עובדה ודרגה. תשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות אלא לפי התרשמות של השופט מהיצירות בכללותן. בהקשר זה נפסק, כי הוכחה מכרעת לכך שהתקיימה גישה למוצר המועתק, יכול ותקל על דרישה להוכחת דמיון מהותי ולהיפך (ע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבל פלסטיק משוריין, פ"ד נט (4) 365 (2005), בעמודים 381 – 382 לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). 
 
נפסק כי על רקע עקרונות אלה יש להידרש לעובדות המקרה. אין מחלוקת, כי הסיפור "שידוך משמיים" הוא יצירה ספרותית הזכאית להגנה של דיני זכויות יוצרים. 
 
בית המשפט קיבל ת טענת התובעת, כי קיים דמיון רב ביותר עד זהות בין הסיפור "שידוך משמיים" לבין פרק 24 בספר "עקידת תמר" מאת הנתבעת. התובעת הפנתה בהקשר זה לחוות דעת של מומחית מטעמה, ד"ר אורה ויסקינד – אלפר. על פי הטענה, השימוש שעשתה הנתבעת בספר "שידוך משמיים" בא לידי ביטוי במספר היבטים בפרק 24 האמור, ובהם דמיון מהותי בתוכנו של סיפור השידוך וכן במבנה הספרותי והצורני שלו; דמיון בשימוש בשפה, לשון, מינוח וסגנון; דמיון בדפוסי התנהגות של הדמויות. עוד נטען, כי הגב' רגן ניסתה לטשטש בספרה את מעשה העתקה תוך שינויים טכניים, קלים, ברורים ושקופים. 
בית המשפט דחה את טענת הנתבעת כי אין בסיס לטענה כי הפרה זכויות היוצרים בסיפור "שידוך משמיים". לטענת הנתבעת, מדובר בשתי יצירות שונות לחלוטין הן מבחינת הז'אנר הספרותי, והן מבחינת העלילה, הדמויות, המוטיבים וההיקף. הוטעם, כי הספר עקידת תמר מונה 442 עמודים לעומת הסיפור "שידוך משמיים" אשר מונה 15 עמודים. כדי לתמוך את טענותיה בנקודה זו הפנתה הגב' רגן לחוות דעת של מומחית מטעמה, הגב' יהודית רותם. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי למוסד השידוך מאפיינים קבועים ומוכרים החוזרים על עצמם עשרות שנים, וכי אפשרויות התיאור של שידוך במגזר חרדי הן מצומצמות מאוד וכוללות טרמינולוגיה, שימושי שפה ומינוחים מסוימים וייחודיים. 
 
בנוסף נפסק כי סיפורה של התובעת היה בפני הנתבעת בעת שזו כתבה את ספרה.
וכי אין המדובר בהשראה, או בשאילת רעיונות גרידא. המדובר בהעתקה מהותית וממשית של חלקים מסיפורה של התובעת. 
 

כמות המילים שהועתקו

המומחית מטעם הנתבעת מציינת בחוות דעתה, כי מבחינה כמותית, פרק 24 לספרה של הנתבעת, העוסק בשידוך, "כמעט בטל בשישים, וכל כולו מיועד להוליכנו בסבך הסיפור המפותל ועלילתו המטלטלת. חשיבותו היא אינסטרומנטלית ולא מהותית". אפשר בהחלט כי כך הוא. ספרה של הנתבעת אוחז 442 עמודים. הסיפור "שידוך משמיים" מונה 15 עמודים. ברם, אין בכך כדי לגרוע מקיומה של העתקה של חלקים מהותיים וממשיים מן הסיפור על ידי הנתבעת. אין בממד הכמותי האמור, כמו גם בתפקידו הצדדי, יחסית, של הפרק בספרה של הנתבעת, כדי להתיר לנתבעת ליטול, בלא רשות, את פרי יצירתה של התובעת, ולהעתיק מן הסיפור חלקים מהותיים וממשיים. לעניין זה, מוקד ההשוואה אינו בין סיפורה של התובעת, ובין כלל ספרה של הנתבעת. מוקד ההשוואה הוא בין סיפורה של התובעת, ובין הפרק המסוים, בו נעשתה ההעתקה על ידי הנתבעת. 
 

הגנת שימוש הוגן

הגנת השימוש ההוגן ביצירה קבועה בסעיף 19 לחוק החדש. סעיף קטן (א) מונה רשימה פתוחה של סוגי שימושים ביצירות מוגנות אשר יהיו מותרים והוגנים "כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך". סעיף קטן (ב) לחוק האמור מונה ארבעה שיקולים לא ממצים, אשר יש לשקול לצורך בחינת הוגנותו של השימוש שנעשה ביצירה. בכללם מצויים מטרת השימוש ואופיו; אופי היצירה שבה נעשה השימוש; היקף השימוש מבחינה איכותית וכמותית ביחס ליצירה בשלמותה; השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. בית משפט העליון קבע בהקשר זה, כי "אין מדובר בשיקולים הכרחיים או מצטברים, אלא ברשימה בלתי ממצה של פרמטרים שעשויים להצביע על הוגנותו של שימוש מסוים שנעשה ביצירה מוגנת" (ע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נ' פלוני [פורסם בנבו] (13.5.2012), בפסקה 19 לפסק הדין). 
 
על יסוד מכלול החומר הגיע בית המשפט למסקנה, כי הגנה זו אינה יכולה לעמוד לנתבעת. ראשית, השימוש שנעשה על ידי הנתבעת בסיפורה של התובעת אינו נופל לגדר השימושים המפורטים בסעיף קטן (א), ואינו מסוג השימושים האמורים. השימוש שעשתה הנתבעת בסיפורה של התובעת "שידוך משמיים" חורג בבירור ממחקר גרידא. מדובר בהעתקה של קטעים ושל אלמנטים תוכניים רבים מסיפורה של התובעת. העתקה כאמור במסגרת ספר אשר יצא לאור בתפוצה נרחבת, ובמספר מהדורות, לצורך מכירתו לציבור הרחב, אינה אחת מן המטרות הנופלות בגדרו של "שימוש הוגן". אין מדובר בלימוד עצמי, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, או בהבאת מובאות. אף לא מדובר בשימוש דומה לשימושים אלה, העשוי ליפול לגדר התיבה "כגון" שבסעיף.
 
זאת ועוד. היקף השימוש מבחינה איכותית וכמותית ביחס ליצירת התובעת בשלמותה הוא נרחב, כמתואר לעיל. הנתבעת השתמשה ביצירת התובעת לצרכיה, על ידי שילובם של חלקים מהותיים מיצירה זו בספרה. הנתבעת אף לא טרחה לבקש את רשותה של התובעת לעשות שימוש כאמור. ודוק. הנתבעת הייתה מודעת לכך, שמקום בו היא מבקשת להשתמש בחומר מספר שנכתב על ידי אדם אחר, יש הכרח לקבל את אישורו של הלה לצורך השימוש בספר האמור. בהיותה סופרת ותיקה, מודעות זו היא בלתי נמנעת. מעדותה של הנתבעת עולה כי לא פנתה לתובעת כדי לקבל אישור להשתמש בסיפור "שידוך משמיים", הואיל והבינה כי התובעת לא תיתן לה אישור כאמור. 
 
עוד יש להוסיף, כי מן החומר עולה כי הנתבעת ביקשה להסוות את העתקת סיפורה של התובעת, על ידי שימוש בדרכים שונות כגון מילים נרדפות או שינויים בעלי אופי קוסמטי אשר אינם משנים את תוכנו המהותי של הסיפור. גם אלה אינם עולים בקנה אחד עם הניסיון לתייג את השימוש בו עשתה הנתבעת בסיפורה של התובעת, כשימוש "הוגן". 
 

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

דיון זה שעשה בית המשפט בפסק הדין הינו דיון תיאורטי בלבד מאחר ובכל הנוגע לזכויות היוצרים, דין התביעה להידחות, הואיל והוכח כי זכויות היוצרים ביצירה אינן שייכות לתובעת.
 
לצורך קביעת גובה הפיצי נקבע כי חלק מההפרה בוצע בתקופה הרלוונטית לחוק הישן וחלק מההפרה בוצע בתקופה הרלוונטית לחוק החדש. שכן משכך, התקופה הרלוונטית לעניין זה, המביאה בחשבון את תקופת ההתיישנות, היא בין השנים 2003 – 2010.
על כן נפסק כי מכך הוראת סעיף 78(ג) לחוק, עולה כי על עיקר התקופה (כחמש שנים) חל המשטר שנקבע בפקודת זכות יוצרים. על פי סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, הפיצוי הסטטוטורי, ללא הוכחת נזק, עמד על 10,000 – 20,000 ₪. החוק החדש חל על חלק יחסי קטן של התקופה, כשנתיים. 
 
נפסק כי לצורך חישוב גובה הפיצוי יש להביא בחשבון מספר שיקולים, ובהם (א) עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות. (ב) סוג היצירה. (ג) אשמו של המפר. (ד) הרתעתם של המפר ומפרים פוטנציאליים אחרים. 
הדיון בענייננו סב על הפרה מתמשכת של זכות היוצרים, אשר מוצאה בהעתקה של חלקים מהותיים וממשיים מסיפורה של התובעת, והמשכה בפרסום ספרה של התובעת והפצתו ברבים. ההפרה מתייחסת לחלק משמעותי מסיפורה של התובעת. היצירה בה מדובר היא סיפור אוטוביוגרפי, אשר יצא לאור במהדורה אחת במסגרת לקט סיפורים. ההפרה כוללת בין היתר שימוש בטכניקות שונות שמטרתן המסתברת היא לטשטש ולהסוות את דבר ההעתקה. ההעתקה נעשתה, ביודעין, ללא רשותה של התובעת, ואף תוך מודעות כי צפוי שהתובעת לא תרשה את השימוש. מדובר בספר שהופץ ונמכר בארץ ובעולם על פני שנים ממושכות. 
בית המשפט גם נתן משקל לשיקולי הרתעה שמטרתם למנוע מהגב' רגן וממפרים פוטנציאלים מלבצע הפרות דומות בעתיד. 
 
בנוסף, לא שוכנע בית המשפט כי לתובעת נגרם נזק חומרי ממשי כתוצאה מן ההפרה. אף טענתה כי ההפרה גרמה לפגיעה בכושר היצירה שלה מסופקת. חוות דעת שצירפה התובעת לעניין זה (מר רמי א' בר גיורא, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי) אינה מניחה תשתית אובייקטיבית של ממש, העשויה להוות בסיס לקביעה בדבר פגיעה כאמור, או בדבר קשר סיבתי בין פגיעה כאמור ובין ההפרה נשוא ההליך. לא ייחס לה בית המשפט משקל רב לעניין זה. עם זאת, ברור כי רגשותיה של התובעת נפגעו קשות, בשל השימוש הבלתי מורשה ביצירתה, ומן ההקשר בו נעשה. 
 
בנוסף בית המשפט לא שוכנע כי לנתבעת צמח רווח ניכר כתוצאה מן ההפרה. ההעתקה מתייחסת לפרק אחד בספרה של הנתבעת. כמוסבר לעיל, הפרק האמור אינו חלק מרכזי בספר. עיקר העלילה בספר עומדת בעינה גם אלמלא החלק שהועתק. גם מבחינה כמותית, מדובר בחלק קטן מספרה של הנתבעת. 
 
בנסיבות אלה, ובשים לב לסכומים הסטטוטוריים שנקבעו בדין, הקודם והחדש, קבע בית המשפט כי אילו הייתה התובעת זכאית לפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים, היה מקום לפסוק לה פיצוי בסך של 35,000 ש"ח. 

הפרת הזכות המוסרית בסילוף היצירה

הזכות המוסרית כוללת בחובה זכויות שונות, ובכללן זכותו של המחבר למנוע פגיעה או סילוף של היצירה (Right of Integrity) (ראו סעיפים 45 – 46 לחוק החדש). זכות זו היא אישית. היא אינה ניתנת להעברה (סעיף 45(ב) לחוק החדש; ראו גם סעיף 6א(1) לאמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות, כתב פריס 24 ביולי 1971 (כתבי אמנה 1552)). 
 
נפסק כי לגב' רוזנגרטן זכות מוסרית בסיפור, כמי שחיברה אותו. 
 
נקודת המוצא לדיון מצויה בסעיף 46(2) לפקודה. הסעיף האמור קובע, כי ליוצר זכאות שלא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן שלא תיעשה בה פעולה פוגענית, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר. היבט זה של הזכות המוסרית מכונה כזכות לשלמות היצירה (Right of Integrity). הוא הוגדר בספרות כבעל החשיבות המעשית הגדולה ביותר משלל ביטוייה של הזכות המוסרית. בהקשר זה צוין, כי הצגה פוגענית של יצירה עלולה לגרום ליוצר סבל ועוגמת נפש קשים, בלא קשר לאופן בו נתפס הדבר על ידי אחרים. צוין גם הקשר הרגשי העמוק של היוצר ליצירתו, והמסר שהוא מבקש להעביר באמצעותה. בתוך כך צוין האופי הייחודי והאינדיבידואלי במובהק של יצירת אמנות, הגורם לזיקה חזקה במיוחד בין היוצר ובין היצירה. 
 
על פי לשונו של סעיף 46(2) לחוק, הפרה של ההיבט האמור של הזכות המוסרית מחייב להוכיח את קיומם של שני יסודות (א) סילוף. (ב) אשר יש בו כדי לפגוע בכבוד או בשם הטוב של היוצר. פגיעה בהיבט זה של הזכות המוסרית אינה מחייבת שינוי של היצירה עצמה. לעניין זה, די בכך שנעשות בה פעולות שמציגות אותה באופן הפוגע ביוצר.
 
למונח "סילוף" עשויים להיות היבטים שונים. בהקשר זה חשוב ההיבט הנוגע להקשר בו נעשה שימוש ביצירה. לעניין זה, שימוש ביצירה בהקשר, החורג באופן משמעותי מן ההקשר המקורי בגדריו נוצרה, עלול להיות נגוע בעיוות, העולה כדי סילוף של היצירה במובן החוק. בהקשר זה נפסק כי שימוש ביצירה שיש בה ממד דתי למטרות זרות עשוי להיתפס כפוגעני, ולגבש פגיעה בזכות המוסרית (ת"א (מחוזי – ירושלים) 6157/04 דבש נ' אדלר חומסקי & ורשבסקי [פורסם בנבו] (7.11.06)). באותה פרשה פסק בית המשפט כי יצירת התובע נועדה להעביר מסרים דתיים של ביטחון באל, ולכן השימוש בה במסגרת פרסומת לחברת ביטוח מהווה פגיעה בזכות המוסרית המתבטאת בעיוות כוונתו של היוצר (פסקה 54 לפסק הדין; לפגיעה בזכות המוסרית, על רקע הצגת יצירה בהקשרים זרים ופוגעניים, ראו לדוגמאות נוספות בספרו של אפורי, בעמודים 360 - 361). 
 
אשר ליסוד של הפגיעה המסתברת בכבוד. הזכות לכבוד היא זכות רבת פנים. יש לה השתקפות חיצונית, הנוגעת, בין היתר, לשמו הטוב של אדם. יש לה גם השתקפות פנימית, הנוגעת בין היתר להגשמתו ולמימושו העצמי של האדם. הזכות המוסרית רואה ביצירה הנתונה לזכות יוצרים חלק בלתי נפרד מאישיותו של היוצר. הזכות המוסרית באה להגן על האופי האישי והאינדיבידואלי הטבוע ביצירות. ככזו, היא משקפת גם ממד זה של הזכות לכבוד. 
 
הדרישה הסטטוטורית, כי יהיה מדובר בסילוף העלול לפגוע בכבודו של היוצר, אינה מחייבת הוכחה של תוצאה בפועל. על פי מהותה, מדובר בדרישה תיאורית, הבאה להציג רף איכותי התוחם את הפגיעות העולות כדי הפרה של הזכות המוסרית. היסוד האמור של פגיעה אפשרית בכבוד, בשל סילוף של היצירה, נבחן, בעיקרו, על בסיס עובדתי קונקרטי, אשר במרכזו נמצא היוצר. בממד זה, עשוי להיות משקל ניכר לעולם התוכן הפנימי של היוצר, ולתפיסותיו הערכיות והאסתטיות, ככל שהם רלוונטיים ליצירה  שבמחלוקת. 
 
על רקע עובדות אלה, עולה הצורך בהערכת הפגיעה הפוטנציאלית ביוצר, כתוצאה מסילוף היצירה. הדבר נובע מלשון החוק ("עלולה לפגוע"), העוסק בפגיעה פוטנציאלית. איתורה של פגיעה פוטנציאלית עשוי להצריך תהליך של הערכה, אשר יש בו ממד אובייקטיבי - נורמטיבי. הערכה זו נעשית על יסוד התשתית העובדתית הקונקרטית הנוגעת לעניין, ובכללה העובדות הקשורות לטיבה ומהותה של היצירה שבדיון; לטיבו של השימוש שנעשה בה, המהווה יסוד לתביעה; ולנסיבות ועובדות רלוונטיות, הנוגעות ליוצר, העשויות להקרין על פגיעה אפשרית בכבודו כתוצאה משימוש כאמור. עם זאת, לא אחת, בשל אופייה האישי של הזכות המדוברת, ניתן יהיה לקבוע, ללא קושי, כי אירעה פגיעה בפועל בכבודו של היוצר, במובן המתואר. ממילא, במקרים מסוג זה, מתקיימת גם הפגיעה הפוטנציאלית הנדרשת בהוראת החוק. 
 
בסעיף 78(ג) לחוק החדש נקבע, כי לגבי פעולה שאינה מהווה הפרה של זכות יוצרים או של זכות מוסרית על פי החוק החדש, לא תהיה זכות תביעה לפי הוראות הדין הקודם. בהקשר זה מפנות הנתבעות להוראות סעיפים 50(ב) ו –(ג) לחוק החדש, לפיהן עשיית פעולה הפוגעת בזכות המוסרית אינה הפרה של זכות זו, אם הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין (50(ב)). נקבע עוד (סעיף 50(ג)), כי לעניין זה רשאי בית המשפט להתחשב בין היתר ב - (1) אופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה; (2) אופי הפעולה ומטרתה; (3) ..... (4) המקובל בענף; (5) הצורך בעשיית הפעולה לעומת הפגיעה שנגרמה ליוצר כתוצאה ממנה. יוצא, כי גם מבחינה זו, יש מקום לבחינה אובייקטיבית – נורמטיבית של הפגיעה הצפויה ביוצר. 
 
על רקע נורמטיבי זה, יש לפנות להערכת העובדות במקרה הנוכחי. בית המשפט קבע כי השימוש שעשתה הנתבעת בסיפור שכתבה התובעת, עולה כדי "סילוף" של היצירה. בנסיבות העניין, מדובר בשימוש אשר היה עלול לפגוע בכבודה של התובעת. 
 
נפסק כי הפרק של התובעת נטוע בספר של הנתבעת אשר הוא זר ומנוגד לתפיסותיה ורוחה של התובעת. הוא מהווה חלק שלוב מיצירה, הבאה לבקר את המוסכמות של הקהילה החרדית לה משתייכת התובעת. מטבע הדברים, מוטיב כאמור אינו קיים ביצירתה של התובעת. הוא אף מנוגד חזיתית לתפיסותיה. יש בכך כדי להצביע על סילוף של סיפורה של התובעת, הנובע מן ההקשר הזר בו הושם על ידי הנתבעת. 
 
נפסק גם כי ש פגיעה פוטנציאלית בכבוד. יש ממש בטענת התובעת כי פגיעה בכבודה היא תוצאה סבירה ומתבקשת של הסילוף האמור. מדובר ביוצרת חרדית, הכותבת ויוצרת מתוך תחושה של שליחות, ומתוך מטרה להעביר באופן אמין את הווי החיים החרדי. בנסיבות אלה, שילוב יצירתה, ללא רשותה, בספר אשר מוטיב משמעותי בו הוא הבעת ביקורת על החברה החרדית, כמתואר לעיל, עלולה, בהסתברות גבוהה, לפגוע בכבודה של התובעת. 
 
למרות זאת נפסק כי פגיעה פוטנציאלית בשם הטוב של התובעת, להבדיל מכבודה של התובעת, לא הוכחה. 
 

הפרת הזכות המוסרית באי מתן קרדיט

התובעת טוענת לפגיעה בזכות המוסרית בממד נוסף, שעניינו בכך שלא ניתן לה הקרדיט על יצירתה. אין מחלוקת, כי בגדר הזכות המוסרית נמצאת גם הזכות למתן קרדיט. אין מחלוקת, כי הנתבעת לא נתנה בספרה ביטוי לכך שפרק 24 לספרה שאוב מסיפורה של התובעת. עם זאת, בית המשפט לא ראה בעניין זה היבט מרכזי של המקרה הנוכחי. בהקשר זה יש להביא בחשבון, כי אזכור מפורש של התובעת בספר, אשר אלה הם תכניו, היה עלול במקרה זה להעצים את הפגיעה בתובעת. קשה ליישב גם דרישה של התובעת לאזכור כאמור עם טענותיה לסילוף יצירתה בשל ההקשר בו הושמה. בה בעת, יש משקל מסוים למחדלה של הנתבעת ממתן הקרדיט הנאות לתובעת, ונראה מעדותה, כי אף היא מבינה כי לא פעלה בהקשר זה כהלכה. 
 

הגנת הסבירות מפני הפרת הזכות המוסרית

הנתבעת מפנה להוראות סעיף 50 לחוק החדש, בטענה כי במקרה זה קמה לה הגנת הסבירות, השוללת הפרה של הזכות המוסרית. בית המשפט דחה טענה זו. הנתבעת העתיקה חלקים מהותיים וממשיים מיצירה ספרותית ואישית של התובעת, ללא רשות. בפעולה זו היה טמון פוטנציאל של ממש לפגיעה בכבודה של התובעת, עקב הסתירה החזיתית שבין הביקורת שיש בספרה של הנתבעת על הקהילה החרדית ומנהגיה, ובין עמדתה של הסופרת, אישה חרדית, ביחס לעניינים אלה ממש. מעדות הנתבעת אף עולה, כי הייתה מודעת לפוטנציאל זה, ומטעם זה אף לא נתנה לתובעת קרדיט במסגרת ספרה. לא הוכח כי מדובר בדרך פעולה מקובלת בענף. לעניין זה, אנקדוטות שהביאה הנתבעת בעדותה, ללא ביסוס של ממש, אינן מהוות תשתית ממשית לקביעה על המקובל בענף, ומה גם שמדובר במקרים השונים בעובדותיהם תכלית השינוי מן המקרה הנוכחי. אוסיף, כי לנתבעת לא היה צורך של ממש בעשיית הפעולה, שכן גם לשיטתה, סיפרה עומד על תילו גם ללא העתקת סיפורה של התובעת. לעומת זאת, לתובעת נגרמה פגיעה ממשית כתוצאה מפעולתה של הנתבעת. בנסיבות אלה, אני קובע כי הגנת הסבירות אינה עומדת לנתבעת במקרה זה. 
 

פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

זכותה המוסרית של התובעת בסיפורה, הופרה על ידי הנתבעת. משכך, התובעת זכאית לפיצוי בגין ההפרה האמורה. בהקשר זה, טוענת התובעת כי יש לפצותה בסך של 200,000 ₪, הוא הרף הסטטוטורי המירבי על פי הדין החדש, וזאת בשים לב להפרה הכפולה של זכותה המוסרית (סילוף, אי מתן קרדיט). 
 
בקביעת שיעור הפיצוי נתן בית המשפט משקל לעקרונות הבאים: (א) להיבט האישיותי המובהק של הזכות המוסרית, ולאותנטיות של הפגיעה אותה מתארת התובעת. (ב) לאופי ולהיקף הממשיים של ההעתקה. (ג) לכך שהיצירה המפרה הופצה בתפוצה נרחבת על פני תקופה ממושכת. (ד) לשיעור היחסי של החלקים שהועתקו מסך כל היצירה המפרה. (ה) לכך שממכלול הראיות עולה, כי הגב' רגן ידעה, ולמצער היה עליה לדעת, כי היא עושה שימוש שלא דין ביצירתה של התובעת. (ה) לכך שחלק משמעותי של ההפרה נעשה בתקופה אשר הדין החדש אינו חולש עליה. (ו) בית המשפט גם התחשב בכך, שאין מקום לתת משקל שווה לכל אחת מן ההפרות של הזכות המוסרית. 
 
בהתחשב במכלול הנסיבות נפסק כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין עניין זה בסך של 60,000 ₪. 
 

צו מניעה בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בחלק מהיצירה

התובעת עותרת כי יוצא צו מניעה האוסר על הנתבעות, בין היתר, להפיץ, לשווק, למכור ולהציג בפומבי את הספר. לחילופין, עותרת התובעת לצו המורה על הסרת כל הקטעים המפירים מיצירתה של הנתבעת, באופן מידתי הנדרש. נפסק כי בהתחשב בחלקו היחסי המוגבל של החלק המפר בספרה של הנתבעת, איכותית וכמותית, כמו גם בפרק הזמן שחלף מאז יצא הספר לאור והופץ לקהל הרחב, נפסק כי סעד זה אינו מידתי בנסיבות העניין. 
 

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור