הפרת זכות יוצרים בתמונה באינטרנט

אוריה גנור נ' וואלה! תקשורת בע"מ (תא (ת"א) 22999-02-11)

23 ביולי, 2013,

יונתן דרורי

הפרת זכות יוצרים בתמונה באינטרנט
תביעה שהגיש הצלם אוריה גנור כנגד חברת וואלה! תקשורת בע"מ אשר הגישה הודעת צד שלישי כנגד שון בלאיש. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 4.7.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעיקרה הפרת זכות יוצרים והפרת זכות מוסרית בשתי תמונות שפורסמו באתר וואלה. במסגרת הסכם בין הצדדים הוחלט, כי בית המשפט יפסוק פיצוי בגבולות של בין 0 ל-15,000 ש"ח. 
 
התובע עוסק כצלם והוא צילם הדוגמן צד ג' לבקשתו וללא תמורה. הדוגמן צד ג' ביקש מאתר וואלה! לפרסם את תמונתיו. בשנת 2009 פורסמו מספר תמונות שלו ברחבי האתר ובפרט שני הצילומים נשוא התביעה, שצולמו על ידי התובע. לצד פרסום הצילומים כאמור, לא צוין שמו של התובע כבעל זכויות היוצרים על הצילומים.
 
התובע הגיש תביעה לבית משפט בעילות של הפרה של זכות יוצרים; הפרה של הזכות המוסרית ועשיית עושר ולא במשפט. בתביעתו ביקש התובע סעדים של צו מניעה וכן פיצוי על סך של 100,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: מכוח ההסדר הדיוני המוסכם, קבע בית המשפט פיצוי לתובע בגובה של 5,000 ₪, על פי החלוקה הבאה: הנתבעת תשלם סכום של 3,000 ₪ וצד ג' ישלם סכום של 2,000 ₪.  
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת ואת צד ג', ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הוצאות המשפט בסך 3000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

למי זכות היוצרים בתמונות

על פי סעיף 1 לחוק זכות יוצרים תשס"ח-2007 ["החוק"] צילום הוא יצירה הכלולה בהגדרה של "יצירה אומנותית".
 
סעיף 33 לחוק קובע מי הוא בעל זכות היוצרים הראשונה: "(1) היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה;"
 
סעיף 35(ב) לחוק קובע: "(ב) ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת."
 
נפסק כי הכלל הוא כי זכות היוצרים שייכת ליוצר של היצירה. סעיף 35(ב) הוא חריג לכלל הנ"ל המתקיים ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או אירוע פרטי אחר כאשר היצירה נוצרה לפי הזמנה ואז זכות היוצרים שייכת למזמין היצירה.
 
בית המשפט מוסיף כי גם החוק הקודם, היינו חוק זכות יוצרים, 1911, בסעיף 5 קבע, כי זכות היוצרים נתונה למזמין היצירה [ר' ת"א (נצ') 26485-09-11 קייקי כפר בלום ובית הילל ש.מ. ואח' נ' צוק מנרה בע"מ עמוד 8, פיסקה שנייה (פורסם בנבו, 30.12.2012). בפסק הדין הנ"ל בעמוד 8, הוזכר ע"א 68/56 רבינוביץ' נ' מירלין,  פ"ד יא 1224 (1957), בו רקדנית הסכימה כי זוג צלמים יצלם אותה ויפרסם את התמונות בעיתון, כאשר בפועל זוג הצלמים השתמש בצילומי הרקדנית על מנת להכין כרטיס ברכה אשר נמכר ברבים. השופט מ' לנדוי קבע, כי בהתאם לסעיף 5(1) לחוק הקודם, הזכות נתונה למזמין, אלא שהרקדנית לא הזמינה את הצילום, היא רק נענתה להצעת הצלמים.
 
בענייננו נפסק כי התובע היה זה שהזמין את צד ג' מיוזמתו שלו ובלאיש מציין, כי נענה לפניותיו של התובע בשל אינטרס משותף וכי לא ניתנה כל תמורה בעד הצילומים. 
 
לפיכך, לפי לשון סעיף 33 לחוק ולפי הפסיקה הרווחת, זכות היוצרים בתמונות שייכת לתובע- היוצר הראשון.
 

גבולות ההגנה על יצירה מוגנת בזכויות יוצרים

סעיף 5 קובע כדלקמן:
"זכות יוצרים ביצירה כאמור בסעיף 4 לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך ביטוים תחול זכות היוצרים:
(1) רעיון;
(2) תהליך ושיטת ביצוע;
(3) מושג מתמטי;
(4) עובדה או נתון;
(5) חדשות היום."
 
סעיף 5 קובע, כי הגנת זכות יוצרים לא תחול על הרשימה המפורטת אלא רק על ביטויים. "מטרת הסעיף היא להבהיר את גבולות ההגנה על יצירה כדי שלא תשתרע על הרעיונות והעובדות המבוטאים בה או כלולים בה" [תמיר אפורי חוק זכות יוצרים עמוד 111, לה"ש מס' 99 (2012)]. 
על מנת שיצירה תחשב יצירה אומנותית, מספיק שזו תהא תולדה ממידת מה של כישרון ועבודה של האמן [ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 348, לה"ש 17 (8.9.1985)]. 
 
נפסק כי "לצלם אין זכות יוצרים בתווי הפנים כפי שנקלטו בעדשת המצלמה אלא רק בצילום עצמו..." [אפורי, עמוד 59, טכסט לה"ש 106]. טענת צד ג' בדבר זכויות יוצרים אינה רלבנטית למקרה בו אופן האיפור וצורת סידור הבגדים אינם נושא הדיון (אותם תכנן הדוגמן). במקרה דנן, השאלה הנדונה מתייחסת לצילום עצמו ולשימוש בו. מדובר כאן בצילום שדרש תרומה והשקעה מכישרונו ומניסיונו של התובע, כבעלים של סטודיו לצילום.  
 

העברת זכות יוצרים 

סעיף 37 הוא הקובע כיצד יש להעביר זכות יוצרים:
"37. (א) זכות יוצרים ניתנת להעברה בחוזה או על פי דין, ורשאי בעל הזכות לתת לגביה רישיון ייחודי או רישיון שאינו ייחודי.
(ב) העברת זכות היוצרים או מתן הרישיון, כאמור בסעיף קטן (א), יכול שיהיו לגבי זכות היוצרים, כולה או חלקה, וניתן להגבילם למקום מסוים, לתקופה מסוימת או לעשיית פעולה מסוימת ביצירה.
(ג) חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב."
 
כאשר התובע טוען כי רק הרשה באופן מוגבל לעשות שימוש בתמונות, המסקנה המתחייבת היא כי לשיטתו מדובר ברשות לשימוש- רישיון שאינו ייחודי. רישיון כאמור הוא:
"... רשות שנותן בעל זכות יוצרים לעשיית פעולה מהפעולות המנויות בסעיף 11, ואשר בהיעדר אותה רשות הייתה נחשבת להפרת זכות היוצרים [...]
הסכם שבין בעל זכות היוצרים לבין המשתמש ביצירה וחלים עליו דיני החוזים הכלליים לעניין כריתה, פרשנות, ביטול וכיו"ב. על פי סעיף 37(ב), רישיון עשוי להיות מוגבל בזמן, במקום או בהיקף הפעילות.
רשות לשימוש ביצירה יכולה להינתן על פה, ואף במשתמע" [אפורי, עמוד 295, החל מסעיף 37.13 ].
 
קבלת טענת התובע משמעותה, שאין המדובר בהעברת זכות היוצרים שלו בתמונות אלא, במתן רישיון שאינו ייחודי לצד ג', לשימוש בתמונות אך ורק כחלק מתיק הצילומים שלו שבסוכנות הדוגמנות "עלית מודלס" וכן, באתר האינטרנט של הסוכנות. במקרה כזה אין ספק כי התובע לא ויתר על זכויותיו בתמונות ופרסום התמונות באתר הנתבעת מהווה הפרת זכויות יוצרים.
 
העברת יצירה בדמות ספר, סרט או תמונה לתקופה מוגבלת ואף לצמיתות אין בה העברת זכות היוצרים ביצירה ומקבל הנכס אינו בעל הזכויות הבלעדיות בה, אלא אם כן נאמר כך במפורש וברוב שיטות המשפט בכתב [ר' שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שלישי 1355 (מהדורה שלישית, 2008)].
דרישת הכתב כאמור, היא ראיה כבדת משקל ואף עוד יותר כאשר מדובר בהוכחת זכויות מכוח הסכם [ר' ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 04.04.2012)].
 
העברת התמונות על ידי התובע לצד ג'  מבלי שהתובע דאג, קודם להעברתן, לסימון, שיצביע כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונות, אין בה, לכשעצמה, העברת זכויות היוצרים בתמונות, ולא ויתור על זכויות היוצרים. על מנת להוכיח העברת זכות יוצרים, יש להראות הסכם בכתב המורה על העברה כאמור. כל עוד לא הציגה הנתבעת הסכם כאמור, לא יכולה טענתה להתקבל. המסקנה היא, כי גם לפי שיטת הנתבעת, לא העביר התובע את זכויות היוצרים בתמונות לצד ג'.
 
על כן נפסק כי זכויות היוצרים בצילומים שייכות לתובע וכי לא נעשתה העברה של זכויות היוצרים לצד ג'. בעת פרסום הצילומים באתר הנתבעת, זכויות היוצרים היו של התובע.
 

הפרה של זכויות היוצרים

סעיף 11 לחוק, מגדיר זכויות יוצרים. סעיף 11(2) הוא הרלבנטי לעניינינו:
"זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
(2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה;"
 
לתובע  הזכות הבלעדית לפרסם את הצילומים.
 
סעיף 47 לחוק מגדיר הפרה של זכות יוצרים:
"העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'."
 
סעיף 11 לחוק קובע את זכותו של הבעלים של זכות יוצרים, בין השאר, לפרסם את היצירה. התובע הוא בעל זכות היוצרים בתמונות ולכן, לו נתונה זכות היוצרים לפרסם את התמונות. סעיף 47 לחוק מציין כי עשיית פעולה מהפעולות המנויות בסעיף 11 ללא רשות הבעלים של זכות היוצרים מהווה היפרה של זכות היוצרים. 
 
מאחר ולתובע זכות היוצרים בתמונות, עצם פרסומן ללא הרשאתו מהווה פגיעה בזכות היוצרים שלו. כאשר פרסמה הנתבעת את התמונות ללא בקשת רשותו של התובע, מראש, היא  הפרה בכך את זכות היוצרים של התובע. 
 
סעיף 47 לחוק אף מגדיר כמפר זכות יוצרים אדם המרשה לאחר לעשות פעולה מהמנויות בסעיף 11. במקרה דנן, נפסק כי צד ג' הוא זה שמסר התמונות לנתבעת והרשה לה לפרסמן באתר האינטרנט שלה. אין מחלוקת כי צד ג' לא ביקש את רשותו של התובע לעשות כן. במוסרו את התמונות לנתבעת על מנת שזו תפרסמן באתרה, היפר צד ג' את זכות היוצרים של התובע. 
 
על כן נפסק כי זכות היוצרים של התובע הופרה, איפא,  הן על ידי הנתבעת והן על ידי צד ג'. 

טענת הגנה: מפר תמים

הנתבעת טענה כי היא לכל היותר מפרה תמימה כמשמעות המונח בסעיף 58 לחוק וכי לא הייתה מודעת ולא הייתה צריכה להיות מודעת לכך שפרסום התמונות מהווה הפרה של זכויות יוצרים [סעיפים 44 ו-47 לכתב ההגנה]. 
 
לכן, טוענת הנתבעת, כי ככל שיוכח כי הופרו זכויות היוצרים של התובע בצילומים, זכאית הנתבעת לשיפוי מצד ג' מאחר וזה הטעה אותה והציג בפניה מצגי שווא לפיהם אין מניעה לפרסום התמונות באתר וכי זכויות היוצרים בתמונות שייכות לו.
 
סעיף 58 לחוק, קובע לגבי 'הפרה תמימה':
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."
 
בית המשפט מוסיף כי קודמו של סעיף 58 לחוק הוא סעיף 8 לחוק הקודם משנת 1911. על פי סעיף 8 לחוק הקודם, הגנה של מפר תמים פועלת רק לטובתו של אדם המפר זכות יוצרים מבלי לדעת ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד כי קיימת זכות יוצרים ביצירה וכי אין זה מספיק כי המפר לא ידע ולא היה לו יסוד לחשוד שהתובע הוא הבעלים של זכות היוצרים ביצירה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 892].  הגנת המפר התמים עומדת למי שלא ידע על ההפרה ולא היה עליו לדעת כי מתבצעת הפרה. רק הנחה מוטעית שיש לה יסוד נאמן על אי קיום זכות יוצרים תקים למפר הגנה.
 
הנחה סתמית על קיומה של הרשאה אינה מקימה את ההגנה [רע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף עמוד 23 (פורסם בנבו, 28.08.2012)]. הכלל הוא כי הפרת זכות יוצרים היא בגדר אחריות מוחלטת ואינה טעונה יסוד נפשי של ידיעה על ההפרה [אפורי, 462, סעיף 58.1]. 
 
בע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר , פ"ד נט (6) 421, 430 (פורסם בנבו, 23.03.2005) עמד בית המשפט על פרשנות סעיף 8 לחוק הקודם:
"החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה" (ט' גרינמן זכויות יוצרים – מעידן הדפוס אל העידן הדיגיטלי [11], בעמ' 502).
 
סעיף 58 הוא החריג לכלל לפיו הפרת זכות יוצרים היא מסוג אחריות מוחלטת. החריג מתייחס רק לעובדה האם קיימת זכות יוצרים אם לאו. , מי שקיבל רשות לעשות שימוש ביצירה כאשר  נותן הרשות לא היה בעלים של זכות היוצרים, אינו נהנה מהגנת הסעיף [אפורי, 462, סעיף 58.3].
 
הנתבעת הטוענת להגנת סעיף 58 היא מפעילת אתר האינטרנט "וואלה", אשר מכיל אלפי עמודי אינטרנט המתחלפים מידי יום, ובהם מפורסמים תכנים רבים בתחומים מגוונים [סעיף 9 לכתב ההגנה]. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי לא היה עליה לדעת שקיימת זכות יוצרים בתמונות שפרסמה. "יתרה מזו, רמת הזהירות הנדרשת ממי שמבצע פעולה מן הפעולות האמורות בסעיף עשויה להיות מושפעת מעיסוקו" [טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך ב' 677, טכסט לה"ש 251 (מהדורה שנייה, 2009)]. 
 
לטענת הנתבעת, היא מפרסמת אלפי עמודי אינטרנט מידי יום. סביר להניח,  כי כאשר הנתבעת מפרסמת יצירות שונות באתר על מדוריו השונים, תברר את הזכויות החלות על היצירות המתפרסמות. 
 
טענת הנתבעת כי מדובר בשתי תמונות מתוך סדרה של 10 תמונות, אין בה כדי להוריד מחובתה לברר את הזכויות החלות על התמונות. 
 
נפסק כי לא די בטעות סובייקטיבית של הנתבע. הטעות צריכה להיות סבירה [אפורי, 464, סעיף 58.7]. פרסום התמונות על ידי הנתבעת מבלי לנסות ולברר של מי הזכויות לגביהן, אינה טעות סבירה.  הנתבעת אינה בגדר מפרה תמימה. 
 

הפרת הזכות המוסרית למתן קרדיט כאשר התובע עצמו לא חותם על היצירה בפירסומיו

סעיף 46 לחוק, הוא הרלבנטי  בנושא הזכות המוסרית:
זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
 
בע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ''ד נד(3) 817, 841, פיסקה ראשונה (30.8.2000), נאמר:
"פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה יקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר". 
 
בעוד פסק הדין בעניין קימרון דן בלשון החוק הקודם שהורה על פרסום שמו של יוצר היצירה בהיקף ובמידה ה"מקובלים". לשון החוק כיום היא "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". המבחן לקביעת ההיקף והמידה של הייחוס ייקבע על ידי בית המשפט על פי אמות מידה אובייקטיביות וערכיות. 
 
"המחוקק לא נכנס לפירוט כיצד ובאילו מצבים תהיה חובה לציין את שם היוצר והוא הסתפק בהוראה הסתמית בהיקף ובמידה המקובלים (בפקודה) או בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין (בחוק מ-2007). כמו שהמחוקק בחוקים אחרים השתמש ב"אדם הסביר" כך יש לפרש את המונח "בדרך המקובלת" על דרך פירוש האדם הסביר, שנציגו הוא בית המשפט" [פרזנטי, עמ' 1145, טכסט לה"ש 25].  
 
הצילומים שצילם התובע פורסמו באתר הנתבעת וזאת ללא מתן קרדיט לתובע כבעלים של הזכות המוסרית בצילומים. עיסוקו של התובע הוא צילומי אומנות והוא היה זה שהזמין את צד ג' לסדרת צילומים. 
 
נפסק כי טענת התובע כי מעולם לא וויתר על זכותו המוסרית יש בה מן ההיגיון. מטרתו של התובע בהזמנת צד ג' לסדרת צילומים הייתה לבסס מעמדו כצלם אומנות עת יתפרסמו התמונות.
 
עם זאת, סבר בית המשפט כי לא ברור מדוע לא הגן התובע על מטרתו זו ועל זכותו המוסרית ולא ביצע ולו פעולות מינימאליות על מנת לאזכר את שמו כמי שיצר את הצילומים.
 
נפסק כי לתובע אשם תורם לגבי התוצאה הסופית עליה הוא קובל, בעיקר בהתחשב בכך שהוא מתיימר להיות איש מקצוע בתחום הצילום. אין הסבר מדוע לא סימן התובע או חתם את הצילומים בצורה שתצביע על כך שהוא היוצר. ציפייתו כי אחרים יעשו כן, כאשר לא נקף אצבע כדי לאפשר הליכה בכיוון הנכון, אינה במקום.
 
אשמו התורם של התובע אינו מוריד מאחריותה של הנתבעת בבירור יוצר הצילומים והבעלים של זכות היוצרים בהם. לא נשאלו השאלות המתאימות עת הובאו הצילומים על-ידי צד ג' לפרסום באתר הנתבעת.  לא היה כל קושי בבירור העובדות הרלבנטיות במועד המתאים. הנתבעת הפרה את זכותו המוסרית של התובע כאשר פרסמה הצילומים ללא אזכור שמו כיוצרן.

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור