הפרת זכות יוצרים בקטלוג

רד רוב בע"מ נ' מאיר בוחבוט (ת.א. (טב') 983/06)

27 בנובמבר, 2013,

יונתן דרורי

תביעה שהוגשה על ידי חברת רד רוב כנגד מאיר בוחבוט (הנתבע 1 - בעלים של חנות אופנה בטבריה בשם "סיגמה"), חברת פרסום ראש סקופ בע"מ (הנתבעת 2 - מקומון בשם "סקופ"), חדשות כוכב הצפון בע"מ (הנתבעת 5 - מקומון בשם "כוכב הצפון"). 
התביעה נדונה בבית המשפט השלום בטבריה בפני השופטת תמר נסים שי. ביום 11.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לתשלום פיצויים בסך של 220,000 ₪, שעילתה הפרת זכויות יוצרים של התובעת בקטלוג דגמי החורף שלה ובתמונות הכלולות בו. תמונות התובעת פורסמו בשני מקומונים במסגרת פרסומת של מר מאיר בוחבוט (מתחרה בתובעת).
בנוסף הנתבעת 5 הגישה הודעת צד ג' כנגד התובע 1 – בטענה כי זה הטעה אותה לחשוב כי יש לו היתר לשימוש בתמונות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה, בית המשפט חייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪. בנוסף בית המשפט חייב את הנתבעות 2 ו – 5 לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ כל אחת. 
ובנוסף הנתבעים 1 2 ו – 5  חויבו בהוצאות המשפט של התובעת בסך של 7,000 ₪ כל אחד. 
בנוסף נפסק כי הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת 5 מתקבלת כך שצד ג' (הנתבע 1) ישפה אותה בכל סכום שתשלם לתובעת לרבות ההוצאות בהן חויבה לעיל וכן יישא בהוצאותיה ובהוצאות שכ"ט ב"כ בסך של 5,000 ש"ח. 
התביעות כנגד הנתבעים 3, 4, 6, 7 נדחו.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכות היוצרים ביצירה מוזמנת לפי החוק הישן - חוק זכות יוצרים, 1911

בית המשפט דחה את טענת הנתבעים לפיה לא קיים שום מסמך ממנו ניתן ללמוד על העברת זכויות היוצרים בתמונות מן הצלם, מר אשל עזר, או מכל גורם אחר. משכך, אין לראות בתובעת כבעלת הזכויות בהן. 
 
את זהותה של התובעת כבעלת זכויות היוצרים בקטלוג ובתמונות מבקשת התובעת לבסס על הוראות סעיף 5 (1)(א) לחוק זכות יוצרים, 1911 (החוק הישן) הקובע כדלקמן:
"(1)בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות- היוצרים בה: בתנאי-
(א) שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים".
 
הפסיקה קובעת כי זכות הבעלות על זכויות היוצרים בצילום הינה של הצלם, אולם חריג לכך ניתן למצוא בהוראות סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, 1911 (החוק הישן):
"...הבעלים הראשון של זכות יוצרים בצילום הנו מחברה של היצירה, קרי הצלם. סעיף 5(1)(א) לחוק קובע חריג לכלל ולפיו, בהעדר הסכם אחר בין הצדדים, מזמין התשליל, הנו הבעלים של זכות היוצרים בצילום..."
 
על הרציונאל העומד בבסיס הוראות סעיף 5(1)(א) לחוק עמד בית המשפט במסגרת ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידות ויטמן בע"מ [פורסם במאגרים המשפטיים] [פורסם בנבו] , אליו מפנה התובעת:
"...לדעתי, הרעיון שבהוראה זו והוראת סעיף 5(1) מ- 1911הברורה ממנה, כעילה מפסק הדין הנ"ל בענין [8] . Co. Ltd& james Arnold (ראה לעיל), הוא מתן תוכן עסקי להזמנה. עניינו של מזמין בתמורה של גלופה, המיועדת, מעצם טבעה, להפקה המונית של העתקים, הוא בהעתקים. הגלופה עצמה נשארת, בדרך כלל, בידי היוצר. אם תישאר גם זכות היוצרים בידו, מה פעל המזמין? צפייתו העסקית תסוכל, והזמנתו, שעבורה נתן תמורה, תתרוקן מתוכנה..." (שם, עמ' 354).
 
במצב דברים זה ובהתאם להלכה, הרי שזכויות היוצרים בתמונות אינן של הצלם אלא של התובעת, אשר היא המזמינה של התמונות.
 

הזכות המוסרית רק למחבר

סע' 4 א (1) לפקודה (החוק הישן) קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים".
 
זכות זו הוגדרה במסגרת ע"א 2790/93 Eisenman  נ' קימרון פ"ד נד (3) 817 בעמ' 841, על ידי כב' השופט טירקל כזכותו של המחבר ששמו ייקרא על ילדי רוחו "אדם זכאי ששמו ייקרא על 'ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה 'בהיקף ובמידה המקובלים' הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר."
 
זכות זו נתונה למחבר היצירה. מדובר בזכות עצמאית שאינה תלויה בזכות החומרית ביצירה (סע' 4א(4)) לפקודה. אין ספק כי התובעת אינה המחברת (הצלם). לפיכך, הזכות המוסרית אינה מוקנית לה, וממילא אין לדבר על הפרתה. 
 

רשות לשימוש בתמונות

הנתבעים טועני כי התובעת נתנה הרשאה לשימוש בתמונות. 
נפסק כי הנטל הינו על הנתבע להוכיח כי ביקש והורשה ונפסק כי הנטל לא הורם, בית המשפט קיבל את גירסת התובעת לפיו הרשאה לא ניתנה. 
 
רשות לעשיית שימוש בזכות צריכה להינתן בכתב. כך בהתאם להוראת סע' 5(2) לחוק הישן שזו לשונו : "... כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כוחן יפה אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו על ידי בעל הזכות..."
 
אף כי קיימת פרשנות בפסיקה לפיה מדובר בדרישה ראייתית בלבד (ראה ת"א 827/07 בן סימון נ' מוניץ עירו (פורסם במאגרים המשפטיים) [פורסם בנבו] ), הרי שיש בכך, לכל הפחות כדי להשליך על מידת הבהירות שצריכה להתלוות להסכמה להעברת הזכות. בקשה אגבית לשימוש (ולא במיוחד לפרסום), אינה יכולה להתיישב עימה. ממילא, אין חולק כי לא ניתנה רשות בכתב לעשיית השימוש בזכות. לאור כל זאת, אין מקום לקבל כי ניתנה הרשאה. 

הגנת מפר תמים 

בית המשפט דחה את טענת המקומונים הינה כי הם חוסים תחת הגנת סע' 8 לחוק בהיותם "מפרים תמימים". בין היתר, מהטעם שמדובר בהפרה עקיפה של הזכות, ולא הוכח שלנתבעים היתה ידיעה על ההפרה.
 
נפסק כי המקומונים אינם יכולים לטעון שבמועד ההפרה לא ידעו ואף לא יכולים היו לדעת כי קיימת זכות יוצרים ביצירה זאת, אף אם היה קושי בזיהוי בעל הזכות כטענתם. מעשי הנתבעים מהווים הפרה ישירה של זכות היוצרים של התובעת בתמונות וזאת אפילו מקיימים מעשיהם גם את יסודות ההפרה העקיפה. 
 
סעיף 8 לחוק הישן קובע כדלקמן:
"אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות-יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות-יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו-מניעה או צו-איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות-יוצרים ביצירה".
 
במסגרת ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה ו-4 אח' נ' מסדה בע"מ, ואח' [פורסם במאגרים המשפטיים] [פורסם בנבו] , עמד כבוד השופט לנדוי על המבחן לקביעת תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 8 דלעיל:
"...כמו- כן צדק הנשיא- התורן בדחותו את טענת המערערים שהם פטורים מאחריות עקב ההפרה, בתוקף הסעיף של סעיף 8 של חוק- זכויות יוצרים, 1911, משום שהם פעלו בתום לב. אותו סעיף חל רק על אדם המפר זכות- יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דווקא הוא בעל זכויות היוצרים..." (שם, עמ' 892 מול האות ב').
 
במסגרת ת"א (ת"א) 58747/00 דליה רז ואח' נ' חיים מנחם ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים) [פורסם בנבו] ,  קובע בית המשפט בהתייחסו להפרת זכות יוצרים של התובעים בספרי לימוד אשר הנתבעים הדפיסו ומכרו ללא הרשאתם, אפילו שסברו בטעות כי קיבלו רשות מבעל הזכות, כי: 
"... מי שידע על קיומה של זכות היוצרים אך סבר – אפילו בטעות – בדבר בעליה של הזכות ונטל רשות מאדם שאיננו בעל הזכות אינו חוסה בצל הגנתו של הסעיף (ראה דר' בלום "זכות יוצרים" עמ' 189 וכן ת.א  (ת"א) 24478/87 קרן נ' שביט פסמ' תשנ"א (א) 139: "יוצא כי סעיף 8 מגן אך ורק על מי שכלל לא חשד בקיום זכות יוצרים ולא על מי שסבר בטעות, כי קיבל הרשאה מבעל הזכות."..."
 
נפסק כי המקומונים קיבלו לידיהם את הקטלוג עצמו לצורך הפקת מודעת הפרסום ועריכתה וידעו כי התובעת היא בעלת הקטלוג. במצב דברים זה, כאשר בפני העיתון מונח קטלוג ערוך לשווק את תוצרתה של התובעת, אשר נזכרים בו שמות יוצריו הרי שאין ספק כי הנתבעים ידעו שבתמונות משולבות זכויות יוצרים, ולפיכך לא עומדת להם ההגנה המעוגנת בהוראות סעיף 8 לחוק. 
 

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים לפי החוק הישן

נפסק כי זכות היוצרים של התובעת בתמונות הופרה על ידי הנתבעים 1, 2 ו-5 עת פורסמו ללא הסכמתה.
סעיף 3א' לפקודה שכותרתו "פיצויים ללא הוכחת נזק" קובע כדלקמן: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים"
 
במסגרת ע"א 592/88 שמשון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו (2) 254, עמד כבוד הנשיא מ' שמגר על השיקולים אשר על בית המשפט לבחון בבואו להטיל פיצויים לפי סעיף זה: "...שיקולים שונים עשויים להילקח בחשבון בקביעת הפיצוי לאורן של מגמות היסוד הנ"ל: עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר וכיוצא בזה ...בתי המשפט בארצות-הברית ייחסו חשיבות, בבחינת אשמתו של המפר, לקיומם של יחסים בין הצדדים קודם להפרה, כגון במסגרת של רישיון, התדיינות קודמת או התראה שקיבל הנתבע מאת התובע..... היינו, מקום בו היו קיימים בעבר בין הצדדים יחסים של נותן ומקבל רישיון, ואף-על-פי-כן נמצא המקבל מפר במתכוון את זכות היוצרים של הנותן, ייסוג בדרך כלל השיקול הפיצויי מפני השיקול ההרתעתי, וייפסקו פיצויים מעבר למה שהיה משתלם כרגיל כתמלוגים בגין רישיון." (שם, פסקה 14).
 
לאור האמור לעיל נפסק כי יש מקום לחייב את בוחבוט לפצות את התובעת בגין שתי ההפרות בסך של 25,000 ₪. זאת, לאור העובדה כי הפרת הזכות נעשתה במתכוון, מתוך שיקול כלכלי עסקי. יחד עם זאת, בית המשפט הביא בחשבון כי המדובר בשתי הפרות בלבד אשר נעשו בסמוך זו לזו, בהפרות יחידות ובכך שהפרסום בוצע בעיתונים מקומיים אשר מראש תפוצתם מוגבלת. 
בנוסף בית המשפט הביא בחשבון את החשיבות שבהרתעת מפרים אחרים.
 
בית המשפט סבר כי יש להבחין בין הנתבעות 2 ו – 5 (המקומונים) לבין בוחבוט, אשר הטעה אותן לחשוב כי בידיו זכות להשתמש בתמונות לצורך הפרסום. נפסק כי אין בכך כדי לפטור אותן מהפיצוי כליל, אולם יש להביא גורם זה בחשבון בקביעת הסכום. 
על כן נפסק כי המקומונים יחויבו בפיצוי בסכום המינימאלי הקבוע בסעיף והעומד על סך של 10,000 ₪ כל אחת.

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור