המבחן המשולש

תג: המבחן המשולש

לשאלות צרו איתנו קשר:

טלפון: 03-6005572

20 באפריל, 2016,

0 תגובות

הפרת סימן המסחר BIG בהליך לסעד זמני

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי בריל אאוטלט אילת בע"מ ורוני זנגי כנגד ביג מרכזים מסחריים שותפות מוגבלת וביג מרכזי קניות בע"מ. ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני השופט נעם סולברג. ביום 11.4.2016 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פ' אקסלרד) מיום 18.2.2016 בת"א 46409-01-16, [פורסם בנבו] בגדרה התקבלה בקשת המשיבים 1-2 למתן צו מניעה זמני נגד המבקשים, להימנע מלעשות שימוש בסימן המסחרBIG , ובמילה זו בעברית ובאנגלית לבד או בצירוף מילים נוספות, ביחס לחנות או מרכז קניות.

המשיבות מפעילה מרכזים מסחריים. מרכזים אלו מזוהים עם המילה BIG. הסימן "BIG" נרשם כסימן מסחרי בבעלות המשיבה 2, תחת סיווג מרכזים מסחריים.

המבקשת 1 מפעילה חנות גדולה באילת בשם "BIG OUTLET". עד ליום 1.8.2015 הופעלה החנות תחת השם "Super Brands", ובאותו מועד החלה המבקשת להפעילה בשמה הנוכחי. על-פי הנטען בבקשה, השקיעה המבקשת סך של כ-1,200,000 ₪ בפעילויות פרסום ושיווק של המותג החדש, ובכלל זה פרסום בשלטי חוצות, על גבי אוטובוסים, אביזרים רבים ומתן חסות לקבוצת הכדורסל העירונית. לטענת המבקשת, השם החדש שנבחר בא לתאר את הרעיון העסקי של חנות אאוטלט גדולה, המשווקת מותגים יוקרתיים במחיר זול.

ביום 24.1.2016 הגישו המשיבות תביעה נגד המבקשים בטענה לגניבת עין והפרת סימני מסחר, וכן בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יורה למבקשים להימנע מלעשות שימוש בסימן המסחר ובמילה "BIG" לגבי חנות, מרכזי קניות או מתחם קניות.

מנגד טענו המבקשים, כי המילים "BIG" ו-"OUTLET" הם שמות גנריים, אשר זוכים להגנה קניינית חלשה ביותר, וכי אין להסכים לניסיון המשיבות לנכסם לעצמן לצורך פעילות מסחרית וקמעונאית.

ההליכים בבית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לסעד זמני. אשר לקיומה של עילת תביעה, קבע בית המשפט כי לדידו קיים חשש סביר כי ציבור הלקוחות יוטעה לחשוב שעסקם של המבקשים קשור באופן כלשהו לזה של המשיבות.

עוד מצא בית המשפט המחוזי, כי לאור הדמיון המשמעותי בין השמות של עסקי הצדדים, יש בשימוש שעושים המבקשים בפרסומיהם משום הפרה של סימני המסחר הרשומים של המשיבות, בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר.

גם באשר למאזן הנוחות קבע בית המשפט המחוזי כי הוא נוטה לזכות המשיבות.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, והוציא את הצו המבוקש, וזאת בכפוף לחתימת המשיבות על התחייבות עצמית וכן הפקדת סך של 100,000 ₪ בקופת בית המשפט להבטחת נזקי המבקשים.

תוצאות ההליך: הבקשה נדחתה. נפסק כי המשיבות יפקידו סכום נוסף של 150,000 ₪ בתוך 14 יום, שאם לא כן יבוטל הצו. בנוסף נפסק כי המבקשים ישלמו את הוצאות המשיבות בבקשה זו, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, בסך של 10,000 ₪.

נפסק כי לא נפל פגם בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי, הן לעניין סיכויי התביעה, הן לעניין מאזן הנוחות.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

תנאים להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה ביחס למתן סעד זמני

נפסק כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במצבים חריגים. הלכה זו שרירה וקיימת גם מקום שבו מדובר בסעדים זמניים שעניינם בהגנה על קניין רוחני. נפסק כי מקרה זה אינו בא בגדר אותם מצבים חריגים המצדיקים התערבות.

מטרת עילות גניבת עין והפרת סימן מסחר

תכליתן של עילות אלה היא כפולה: הגנה על הציבור מפני הטעיה, מחד גיסא, והגנה על היחיד מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שרכש, מאידך גיסא.

מבחן ההטעיה - המבחן המשולש

על מנת לבחון את השאלה שלפנינו נזקק בית המשפט המחוזי למבחן המכונה בפסיקה כ"מבחן המשולש", אשר נועד לבחון את קיומו של דמיון מטעה. מבחן זה כולל את מבחן המראה והצליל, כפי שאלו נקבעים בזכרונו של הצרכן הממוצע (עניין טעם טבע, 450-451); מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, ומבחן יתר נסיבות העניין. עוד מקובל גם להעזר, במקרים המתאימים, ב"מבחן השכל" המתייחס למסר הקונספטואלי שבבסיס שני הסימנים (שם, 453). בענייננו בחן בית המשפט המחוזי את הראיות שהוצגו לפניו באופן מדוקדק, ובמסגרת זו אף שמע והתרשם מהמצהירים מטעם הצדדים. על בסיס הבירור העובדתי האמור, הגיע למסקנה כי בשלב ראשוני זה הוכח ברמה מספקת חשש ממשי להטעיית ציבור הצרכנים ולביצוע עוולת גניבת עין.

בית המשפט העליון לעניין זה פסק כי מבלי להיכנס בעובי הקורה ולכל טענה וטענה שהועלתה, הרי שקביעות עובדתיות לכאוריות אלה בוססו כדין, לא נמצא עילה להתערב בהן.

משמעות הטענה כי גורמים אחרים עושים שימוש במותג

בהקשר זה ציין בית המשפט כי לא ראה לקבל את טענות המבקשים לפיה עובדת קיומם של בעלי עסקים נוספים הכוללים בשמם את המילה BIG, מונעת מהמשיבות לפעול נגד המבקשים. מעבר לכך שהמשיבות רשאיות להחליט מול איזה איום הן פועלות, הרי שמקומה של טענה זו, אם בכלל, בדיון העיקרי. לענייננו ולצורך ההחלטה על מתן סעד זמני, די בכך שבוסס החשש לפגיעה בעסקן של המשיבות.

שיקול מאזן הנוחות

נפסק כי עוצמתו של החשש האמור וסיכויי התביעה הלכאוריים משפיעים גם על בחינת השיקול המרכזי השני בענייננו, הוא שיקול מאזן הנוחות, וזאת נוכח העיקרון המקובל של "מקבילית הכוחות" בין השניים. ביחס לשיקול זה טענו שני הצדדים לפגיעה קשה שתיגרם להם כתוצאה ממתן הצו או מאי-מתן הצו, בכל הנוגע להשפעות השליליות על המוניטין העסקי שבנו בהשקעה כספית רבה.

מכל מקום, נפסק כי כאשר בעל דין מעוניין לבסס טענה בדבר "פגיעה במוניטין", עליו לעשות כן באמצעות הבאת תשתית עובדתית הולמת.

כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני, לעיתים ניתן להסתפק גם בהוכחת פוטנציאל פגיעה ולא בפגיעה בפועל, ואולם גם מסקנה עובדתית זו יש לעגן בראיות מתאימות.

גם כאן סבר בית המשפט כי הכף נוטה לטובתן של המשיבות.

מן הראיות שהובאו בשלב זה, ובהתחשב בהכרעה הלכאורית בדבר סיכויי התביעה, הרי שמבלי לקבוע מסמרות, ענייננו במשיבות אשר בבעלותן מותג שהשקיעו בבנייתו, בשיווקו ובפרסומו, במשך שנים רבות. על פני הדברים, השקעה זו נשאה פרי, עד שעלה בידי המשיבות לרשום את המותג כסימן מסחר, וזאת לאחר שהוכיחו להנחת דעתו של רשם סימני המסחר כי הלה רכש אופי מבחין.

כמו כן, מן הראיות נלמד כי ההשקעה של המשיבות בפרסום מרכז הקניות באילת בשנה אחת בלבד, עולה על זו שהשקיעו המבקשים אף לשיטתם. לכאורה, עומד מוניטין זה בסכנה ממשית לפגיעה כתוצאה מפרסומי המבקשים – פגיעה אשר קשה יהיה לכמתה. מנגד, המבקשים לא הראו ראיות ממשיות בנוגע למוניטין שאותו הצליחו לבנות במשך החודשים המועטים מאז שהשיקו את המותג החדש, או בקשר לפגיעה שתיגרם להם ככל שיצטרכו להחליף את המילה BIG בשם העסק למילה אחרת. גם אם אכן תהיינה לצו המניעה השפעות מרחיקות לכת מבחינת מיתוג עסקם של המבקשים, על כן נפסק כי צדק בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין קשה לבסס את המסקנה כי כתוצאה ממתן הצו תרד השקעתם של המבקשים כולה לטמיון, בחינת "וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה" (בראשית מא, כא). את הפגיעה הנטענת במבקשים ניתן יהיה לפצות יחסית על נקלה בדרך של פיצוי כספי, ככל שתידחה התובענה.

סעד זמני החופף במידת מה לסעד הסופי הנדרש

בית המשפט היה ער לקושי הקיים במתן סעד זמני החופף במידת מה לסעד הסופי הנדרש בתובענה. סעד כזה איננו ניתן כדבר שבשגרה, מאחר שבדרך כלל מגמתו של צו מניעה זמני היא לשמר את מצב הדברים הקיים ולמנוע את המשך הפגיעה במבקש, עד לקביעת זכויות הצדדים בתובענה העיקרית. אף על-פי כן, במצב הדברים שבו אנו מצויים, בהתחשב בסיכויי התביעה ובמאזן הנוחות, נפסק כי אין מנוס ממתן הצו המבוקש, באופן שיאפשר לבעל הזכות הקניינית להגן על קניינו.

גובה הערובה בהליך לסעד זמני

נפסק כי התנאי שהציב בית המשפט המחוזי לקיומו של הצו הקל יתר על המידה עם המשיבות. שעה ששני הצדדים הביאו ראיות להשקעות בסכומי כסף נטענים של מעל מיליון ₪, ובהתחשב בהשלכותיו של הצו על עסקי המבקשים, דומה שהפקדת סכום של 100,000 ₪ איננה מספקת בנסיבות העניין. לאור האמור, נפסק כי יש מקום להורות על הפקדה נוספת בסך 150,000 ₪, באופן שסך העירבון הכספי המופקד יעמוד על 250,000 ₪ להבטחת נזקי המבקשים, ככל שתידחה התביעה.

31 בינואר, 2016,

0 תגובות

סי קפה נגד סי קפה - בקשות למחיקת סימנים

בקשה למחיקת סימני מסחר 208116, 208118, 208120, 208122 (SiCafé מעוצב) 208117,208119 (סי קפה) 4208121,20812 (SiCafé) 208127,208130 (Si Espresso מעוצב) 208128, 208131 (סי אספרסו Si Espresso)

בקשה למחיקת סימנים שהוגשה על ידי חברת ס.א.מ שירותי בית קפה בע"מ כנגד בעלת הסימנים חברת אלון אינטרייד. הבקשה נדונה ברשות סימני המסחר, בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני וסגנית רשם הפטנטים. ביום 27.7.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: בקשה למחיקת סימני מסחר רשומים (בסוגים 30, 43), אשר הוגשו לרישום ע"י חברת אלון אינטרייד בע"מ ונרשמו בשנים 2008 ו 2009. בבעלות מבקשת המחיקה סימני המסחר 138695 ו-138696 (בסוגים 30, 43). סימני מבקשת המחיקה נרשמו בפנקס בשנת 2001.

מבקשת המחיקה טוענת כי כלל הסימנים הרשומים דומים לסימניה עד כדי להטעות וכי הסימנים המילוליים "סי קפה" ו- "סי אספרסו" (באנגלית ובעברית) הינם חסרי אופי מבחין ויוצרים תחרות בלתי הוגנת. על כן דין הסימנים מחיקה בהתאם לסעיף 39(א) לפקודת סימני מסחר בשל כך שלא היו כשירים להירשם על פי סעיפים 8(א), 11(6) ו- 11(9) לפקודה.

תוצאות ההליך: הבקשה למחיקה מתקבלת ביחס לסימנים המילוליים, נפסק כי קיים דמיון מטעה בין הסימנים המילוליים הרשומים לבין סימני מבקשת המחיקה.

סגנית הרשם הורתה על מחיקת סימנים 208117, 208121, 208119, 208124, 208128, 208131.

לאור האלמנטים העיצוביים של הסימנים הרשומים המעוצבים ובהתחשב ביתר הנסיבות שפורטו נדחתה בקשת המחיקה ביחס לסימנים 208116, 208120, 208127, 208130.

בנוסף נפסק כי בעלת הסימנים תישא בהוצאות מבקשת המחיקה בסך 6,000 ₪ וכן בשכר טרחת עורכי דינה בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

המועד להגשת בקשה למחיקת סימנים

סעיף 39 לפקודה קובע הוראות בעניין בקשות למחיקת סימני מסחר מהפנקס כדלקמן:

"(א) בקשה לפי סעיף 38 למחיקת סימן מסחר מהפנקס, לגבי כל הטובין או סוגי הטובין שלגביהם רשום הסימן או חלקם, מחמת שהסימן אינו כשר לרישום לפי סעיפים 7 עד 11 לפקודה, או מחמת שרישום הסימן יוצר התחרות בלתי הוגנת לגבי זכויותיו של המבקש בישראל, תוגש תוך חמש שנים מיום מתן תעודת הרישום לפי סעיף 28."

בקשת המחיקה הוגשה בטרם חלף המועד הנקוב בסעיף. עם זאת, טוענת בעלת הסימנים כי מבקשת המחיקה מושתקת מלהעלות כעת טענות כנגד כשירות הסימנים הרשומים בשל חלוף הזמן מרישומם ולאחר שלא התנגדה לרישום.

אי הגשת התנגדות לרישום אינו שולל את זכותו של אדם לעתור למחיקת הסימן. תנאי שכזה אינו נזכר בפקודה ואף אינו סביר. משך הזמן העומד לרשות הציבור הינו מוגבל והאמצעים לעקוב אחר רישום הסימנים אינם נמצאים בידי כל שחקן בשוק. על כן מכירה הפקודה בדרכים נוספים לתקן את הטעון תיקון בפנקס סימני המסחר, הלא הן בקשות תיקון, מחיקה וביטול. יתרה מכך, אף הגשת התנגדות והסרתה בטרם הסתיימה לא הוכרו כמקימים מחסום מפני הגשת בקשה למחיקת הסימן.

משנקב הסעיף בתקופה בת חמש שנים במסגרתה ניתן להגיש את הבקשה, אין מקום לטענה כי בקשה המוגשת בחלוף ארבע שנים מהרישום לוקה בשיהוי. בעל סימן אינו יכול להסתמך על חוסר מעש של מתחרהו אם טרם הסתיימה התקופה הקבועה בפקודה להגשת בקשת המחיקה.

מידת הדמיון בין הסימנים

בחינת הדמיון בין הסימנים ייעשה באמצעות "המבחן המשולש", המורכב ממבחני המשנה - מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הלקוחות, סוג הסחורות וצינורות השיווק ומבחן יתר נסיבות העניין. עם השנים התפתח מבחן משולב זה ונוסף לו מבחן ההיגיון והשכל הישר.

מבחן המראה והצליל

הסימנים הרשומים נחלקים מבחינת המראה לשתי קבוצות עיקריות – קבוצת הסימנים המעוצבים (ראו לוגו לעיל) וקבוצת הסימנים המילוליים "סי קפה Si Caffé " ו- "סי אספרסו Si Espresso".

בסימני si espresso"" הרשומים, הרכיב המשותף הינו המלה "si". יחד עם זאת, הן המלה espresso והן המלה caffe הינן מלים גנריות ביחס לשירותים ולטובין בגינם נרשמו הסימנים.

המילה "si" הינה מילה בשפה האיטלקית שמשמעותה "כן". משקלה בסימן רב יותר מן הרכיב הגנרי (קפה ואספרסו) והיא אף הרכיב הדומיננטי בסימנים הרשומים המעוצבים, במיוחד לאור גודל הגופן בו נכתבה. רכיב זה אינו מתאר את הטובין או את השירותים וניתן לומר כי הוא משבח אותם ומרמז על מקורם (איטליה).

עם זאת, בבחינת הסימנים יש להתייחס אליהם כמכלול ואין לפרקם לגורמיהם. ואולם, כבר נקבע שכאשר כוללים הסימנים מושא ההשוואה רכיב משותף שהינו מקובל במסחר, נוטים הצרכנים לתת את הדעת דווקא לרכיבים האחרים בסימנים ולהבחין בין הסימנים באמצעותם.

נפסק כי מבחינה חזותית, הסימנים הרשומים המעוצבים שונים במידה מספקת מסימני המבקשת.

הסימנים הרשומים המילוליים אינם כוללים רכיבים חזותיים כלשהם שיש בהם כדי להבחין בינם לבין סימני מבקשת המחיקה.

כאמור, סגנית הרשם לא ראתה מקום לייחס משקל רב להבדל בין המלה "caffe" בסימני מבקשת המחיקה למלה "אספרסו" בחלק מהסימנים הרשומים, בהיות מלים אלה גנריות ביחס לטובין ולשירותים.

מבחן הצליל

לעניין מבחן הצליל, נפסק כי מדובר באותו צליל של הסימן " Sicaffe`" באנגלית ו- "סי קפה" בעברית, זאת להבדיל מהסימןSi Espresso" ". עם זאת בע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פ"ד‎, [פורסם בנבו] סעיף 27 לפסק הדין (30.07.2012) כבר נקבע לעניין המשקל שיש ליתן למבחן הצליל כי זה משתנה בהתאם לסוגי הטובין והשירותים.

בעניינו, בעלת הסימנים הוכיחה, כי חלק ניכר מפעילות סניפיה ברשת מציעים ללקוח שירות מהיר ועצמי, כך שהלקוח נכנס לסניף נוטל לעצמו מהמדפים מוצרים ארוזים כגון, סנדוויצים, כריכים, ומנות ארוזות למעט סניף אחד בשם סי- קפה המציע שירות מלא.

לאחר שכל המוצרים נושאים את הסימנים הרשומים על גבי אריזותיהם, לא מתעורר צורך להגות את הסימן. יתרה מכך, אף בטרם היכנסו לסניף הצרכן רואה את שלט הסניף ויודע היכן הוא נמצא. על כן נפסק כי יש ליתן בענייננו משקל רב יותר למראה הסימנים מאשר לצלילם.

מבחן הלקוחות, הסחורות וצינורות השיווק

בתי הקפה של מבקשת המחיקה מנסים להעניק חוויה שונה ואחרת מאלה המופעלים על ידי בעלת הסימנים. מבקשת המחיקה פונה לקהל לקוחות שהינו ברובו קבוע, המחפש קפה איכותי. בעלת הסימנים מספקת קפה לנהגים הנוסעים בכביש 6 בתחנות הדרך הפזורות לאורך הכביש. עם זאת, ברור כי גם למבקשת המחיקה לקוחות מזדמנים וכי ישנם לקוחות קבועים המגיעים לסניפים של בעלת הסימנים. מכאן שישנה חפיפה רבה, אף כי לא מלאה בין הלקוחות.

הבדלים אלה אינם כה מהותיים עד שיש בהם כשלעצמם כדי להבחין בין מקורות השירותים והטובין, שהרי מיועדים הם לאותה מטרה וטיבם דומה.

מבחן יתר נסיבות העניין

במסגרת מבחן זה יש לקחת בחשבון את הנסיבות המסחריות, אשר עלולות לגרום להטעיה בקרב הציבור או להפחיתה.

מראיות הצדדים עולה כי הסימנים הרשומים נמצאים בשימוש החל משנת 2008 וכי כיום השימוש הינו נרחב ביותר ואינו תחום גיאוגרפית. למרות קיומם המקביל של הסימנים זה לצד זה במשך זמן לא מבוטל, נפתח הליך זה למחיקת הסימנים הרשומים כעבור ארבע שנים מרישומם.

סגנית הרשם לא סברה כי יש בהתנהלות מבקשת המחיקה אשר לא התריעה במשך תקופה זו בפני בעלת הסימנים על סכנת ההטעיה כדי להשתיק אותה מלפתוח בהליך זה לפי הפקודה.

עם זאת, הימנעות מבקשת המחיקה מלפעול עשויה להעיד על העדר דמיון מטעה.

נפסק כי לא ניתן לשלול כי צרכנים המכירים את מבקשת המחיקה סבורים כי סניפי הרשות פזורים גם לאורך כביש 6, אך בסגנון אחר. לא הובאו ראיות תומכות לעניין זה והנטל מוטל על מבקשת המחיקה.

עם זאת סברה סגני הרשם כי לא היה מקום מלכתחילה לרשום את סימניה המילוליים של בעלת הסימנים לאחר שנרשמו סימניה של מבקשת המחיקה וזאת בהתאם לסעיף 11(9) לפקודה. על כן, גם אם חלפה תקופה לא מבוטלת והמציאות העסקית השתנה, לא ניתן להתעלם מכך שעסקינן בטעות שראוי וניתן לתקנה.

זאת ועוד, אמנם נעשה שימוש על ידי בעלת הסימנים גם בסימנים המילוליים, כגון על גבי דפי חשבוניות, אך השימוש העיקרי המזהה את בתי הקפה בשילוט החיצוני, הינו בסימנים המעוצבים.

בעלת הסימנים ניסתה להבחין בין סימני si espresso"" הרשומים לסימני מבקשת המחיקה באמצעות ההבדל בין המלה "espresso" למלה caffe"". כפי שהובהר עסקינן בשתי מלים גנריות ונרדפות במידה רבה, ביחס לטובין ולשירותים. מעבר לכך, הובאו ראיות לערבוב של בעלת הסימנים עצמה בין סימני si caffe לסימני si espresso. מבקשת המחיקה הביאה ראיות לכך שבסניפי "Si cafe'" מודפס על דפי החשבוניות הסימן "Si- espresso", ואילו בסניפי Si espresso"'" מוטבע על גבי חולצות העובדים, שקיות ה Take Away-, ומפיות הנייר הסימן "Si cafe'" .

7 בינואר, 2016,

0 תגובות

אין חשש להטעייה בין אריזת סנו לאריזת לוריאל

בקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי חברת L'Oreal כנגד חברת קוסמופארם (חברה מקבוצת סנו הישראלית). הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט הרי קירש. ביום 3.11.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: לוריאל משווקת, בין השאר, סדרת תכשירים לטיפוח השיער בשם Elvive-Arginine Resist. הסדרה האמורה מורכבת משמפו, מרכך שיער, ומסיכה ("סדרת ארג'נין") והיא נמכרת בישראל מתחילת שנת 2012.

סנו משווקת, בין השאר, סדרת תכשירים לטיפוח השיער בשם Natural Formula – Ampoule Intense. סדרת מוצרים זו מורכבת משמפו, מרכך, מסיכה וסרום ("סדרת אמפולה") והיא הושקה בישראל בחודש יוני 2015.

לטענת לוריאל, סדרת האמפולה של סנו היא חיקוי של סדרת הארג'נין של לוריאל ויש במראה של מוצרי סדרת האמפולה כדי להטעות את הציבור, שעלול להתבלבל בין שתי הסדרות.

לוריאל עתרה לקבלת סעד זמני לפיו על סנו ייאסר לאלתר לייצר ולשווק את מוצרי האמפולה (לפחות באריזותיהם הקיימות) וייאספו כל מוצרי האמפולה, לרבות אלה הנמצאים על מדפי החנויות, ומכירתם תופסק מיד. עיקרה של הבקשה לסעד זמני הוא טענה לקיום עוולה מסחרית של גניבת עין כמשמעותה בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

תוצאות ההליך: הבקשה לסעד זמני נדחתה. נפסק כי אין חשש להטעייה בין המוצרים.

יחד עם זאת, ועל מנת לאפשר מתן חשבונות מלאים אם וכאשר הדבר יידרש בעתיד, בית המשפט הורה למשיבה להקפיד ולנהל רישומים חשבונאיים ועסקיים מלאים אשר יאפשרו מדידה מדוייקת של מכירות מוצרי האמפולה השונים – הן במונחים כמותיים והן במונחים כספיים – ושל הרווחים שהופקו ויופקו ממכירות אלו.

בנוסף נפסק כי המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסך של 36,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

מסגרת הדיון בסעד זמני

תקנה 22 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 קובעת כי "על הליכים על פי החוק [חוק עוולות מסחריות] בכל עניין שאינו מוסדר בתקנות אלה, יחולו, בשינויים המחוייבים, תקנות סדר הדין האזרחי...".

כידוע, תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי רשאי בית המשפט לתת סעד זמני "...אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה..."

על פי תקנה 362(ב), בהחלטתו בדבר מתן סעד זמני יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר,

"(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם

למשיב אם יינתן הסעד הזמני...

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע

במידה העולה על הנדרש."

על כן נפסק כי יש לבחון את סיכויי התביעה של לוריאל – המבוססת כאמור על עוולת גניבת העין - ולשקול את הנזקים העלולים להגרם אם מוצרי האמפולה של סנו יפסיקו להמכר לאלתר, דהיינו אם בקשתה של לוריאל לסעד זמני תתקבל, לעומת הנזקים העלולים להגרם אם מוצרי האמפולה ימשיכו להמכר עד להכרעה בתביעתה העיקרית של לוריאל, אם הבקשה לסעד זמני תידחה. כידוע, קיים קשר גומלין בין מבחן סיכויי התביעה לבין מבחן מאזן הנזקים ("מקבילית הכוחות"), וככל שסיכויי התביעה קטנים יותר, נדרש חשש גדול יותר לנזק בלתי הפיך העלול להגרם לתובע על מנת להצדיק מתן סעד זמני (ראו רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר [פורסם בנבו] (30.4.2001)).

מאזן הנוחות

במקרה דנן, דומה כי מתן סעד זמני האוסר על סנו למכור את מוצרי האמפולה עד אשר תתברר התביעה העיקרית עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך הכולל אובדן מיידי של נתח השוק שהספיקה סדרת האמפולה לרכוש מאז השקתה. יש לשער כי גם אם בסופו של דבר תביעתה של לוריאל תידחה, מתן הסעד הזמני המבוקש יחייב את סנו להחדיר מחדש את מוצרי האמפולה לשוק וזאת לאחר חלוף זמן רב, על כל הקושי והעלויות הכרוכים בכך.

מנגד, אם הסעד הזמני לא יינתן כמבוקש אך לוריאל תזכה בתביעתה ותוכיח כי נעשתה עוולה מסחרית, ניתן יהיה לפצותה בפיצוי כספי בהתאם לפגיעה המשוערת שנגרמה לה כתוצאה ממכירת מוצרי האמפולה של סנו לצדם של מוצרי הארג'נין עד למועד מתן פסק הדין. (כאן יוער כי במסגרת הדיון בבקשה לוריאל לא הביאה ראיות או נתונים כדי להוכיח כי חלה ירידה במכירות מוצרי ארג'נין כתוצאה מכניסתם של מוצרי האמפולה לשוק. יחד עם זאת הוכחת נזק כאמור איננה נדרשת כחלק מיסודות קיום עוולת גניבת העין והשקת מוצרי האמפולה אירעה אך זמן קצר לפני הגשת הבקשה הנדונה).

נפסק כי הנזק הצפוי לסנו מהורדה מיידית של מוצריה מן המדפים הינו חמור יותר באופיו ובהשלכותיו מאשר הנזק שעלול להגרם ללוריאל מהמשך מכירת מוצרי האמפולה עד להכרעה בתביעה העיקרית. טענתה של לוריאל כי נגרם וייגרם נזק למוניטין שלה שכלל איננו ניתן לפיצוי כספי נותרה בגדר אמירה כללית ובלתי מוכחת לכאורה.

לעניין מאזן הנזקים העלולים להגרם ממתן או אי מתן סעד זמני (שמשמעותו הפסקה מיידית של מכירת מוצרי האמפולה של סנו), הנזק העלול להגרם לסנו ממתן הסעד הזמני כבד יותר מהנזק העלול להגרם ללוריאל מאי מתן הסעד הזמני (נזק שממילא ניתן לרפא בפיצוי כספי).

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות (המצוי בפרק א לחוק – "הלכות מסחר לא הוגנות") אוסר על עוסק לגרום לכך "שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

תכליתו של איסור גניבת עין היא להגן על האינטרס הכלכלי של עוסק, אשר השקיע משאבים בבניית מעמד בשוק למוצרו (או לשירותו), בפני גזלת פירות השקעותיו כתוצאה משיווק מוצר אחר המחקה את מוצרו. ברי כי אדם העמל להכניס בהצלחה את מרכולתו לשוק זכאי לצפות כי לא יבוא אדם אחר וייהנה מעמלו על ידי הצעה למכירה של סחורה מתחרה תוך הטעיית הציבור בשל הדמיון בין המוצרים. ולמותר לציין כי ככל שגבולות העוולה הנדונה יפורשו בהרחבה, כך גם יצומצם חופש העיסוק והתחרות של משתתפי השוק.

על פי פסיקת בתי המשפט שניים הם יסודות עוולת גניבת העין: (א) הוכחת צבירת מוניטין למוצר המקורי כך שמתקיים אינטרס כלכלי ממשי אשר עליו יש להגן, ו-(ב) הוכחת חשש של ממש שרוכשים פוטנציאלים עלולים להתבלבל ולטעות בזיהוי המוצר כך שירכשו את המוצר המחקה למרות שהתכוונו לרכוש את המוצר המקורי, דהיינו חשש להטעיה.

לעניין סיכויי התביעה בעוולת גניבת עין, נפסק כי יש לשער כי לוריאל תשכיל להוכיח כי למוצרי Elvive ככלל, ובתוכם מוצרי הארג'נין, קיים מוניטין. אולם, באשר לחשש להטעיית הציבור כתוצאה מדמיון חזותי בין המוצרים הנדונים, אינני סבור כי סיכויי התביעה גבוהים, וזאת מכל הנימוקים אשר פורטו לעיל.

אף אם קיים סיכוי מסויים לתביעה העיקרית המבוססת על דמיון חזותי ועל חשש להטעייה, שקילת נזקיה של סנו אל מול סיכוייה של לוריאל ("מקבילית הכוחות") במסגרת יישום תקנה 362 הנ"ל מביאה אותי לדחיית הבקשה למתן סעד זמני.

בנסיבות העניין, הסעד הזמני המבוקש לא יהיה מידתי ויפגע במשיבה באופן העולה על הנדרש.

ראיות לכאורה לקיום מוניטין

משמעות המונח "מוניטין" בהקשר הנוכחי היא התדמית החיובית או כוח המשיכה של מוצר (או שירות) הגורם ללקוחות לשוב ולרכוש את המוצר ולהעדיפו על פני מתחריו: "במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתאור או השם ציון עסקו או סחורותיו של התובע" (ע"א 307/87 מ. וויסברוד ובניו ואח' נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ [פורסם בנבו] (21.1.1990)).

כאמור, לוריאל גורסת כי לסדרת הארג'נין קיים מוניטין ואף משתמע מהטיעון כי מוניטין זה מתקיים מעל ומעבר לכל מוניטין כללי יותר שקיים לקבוצת לוריאל עצמה או למותג Elvive המאגד את סדרות מוצרי טיפוח השיער השונות כמוסבר.

נפסק כי לעניין הדיון בבקשה לסעד זמני, כאשר עסקינן ב"בסיס ראיות מהימנות לכאורה", אכן יצאה לוריאל ידי חובה בעניין הוכחת המוניטין. אמנם סנו מתייחסת בביטול מסויים לנתח השוק השייך למוצרי ארג'נין ובפרט בהשוואה לנתח השוק של מוצרי סנו (ולכך נשוב בהמשך), אך נראה כי הוכחת מוניטין כיסוד נדרש לקיום עילת גניבת עין איננה עניין השוואתי וגם מוצר בעל נתח שוק קטן יחסית עשוי לזכות לנאמנות בקרב חוג לקוחותיו. העוסק המשווק את המוצר האמור זכאי להגנה בפני חיקויים העלולים "לרכוב על המוניטין" של מוצרו אף אם היקף מכירותיו מסתכם באחוזים בודדים בלבד מהשוק כולו.

בית המשפט פסק כי לכאורה תקופה של שלוש שנים וחצי עשוייה להספיק לצורך צבירת מוניטין למוצר צריכה פשוט (כמו שמפו) בהתחשב בחשיפה המהירה שניתן ליצור למוצר חדש בזכות אפיקי הפרסום המודרניים (השוו עניין וויסברוד הנ"ל, שם נפסק כי שימוש בעיצוב מוצר לתקופה של כחמש שנים הוא "ממושך" דיו ליצירת מוניטין).

חשש להטעיה

כאמור, היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא החשש להטעיית הציבור, דהיינו קיומו של סיכון שהמוצר הנמכר על ידי המתחרה הנתבע "ייחשב כנכס של העוסק [התובע]".

מובהר כי לא נדרשת הוכחה של התרחשות הטעייה בפועל ואף לא נדרשת הוכחה לקיום כוונה להטעות מצדו של הנתבע. די בחשש אובייקטיבי (ממשי ולא רחוק או קלוש) בפני גרימת בלבול אצל הצרכנים כדי שדרישת ההטעיה תתקיים.

דומה כי השאלה שצריכה להשאל היא האם קיים דמיון כה גדול בין המוצרים שקונה מצוי עלול לרכוש אחד מהם בעודו סבור שהוא רוכש את השני?

בית המשפט פסק כי לאחר התבוננות במוצרים המסקנה היא כי אין מקום לחשש ממשי כי מראהו של שמפו האמפולה של סנו יטעה את צרכנים ויובילם לחשוב כי מדובר בשמפו הארג'נין של לוריאל.

הטעייה: המבחן המשולש

בפסיקה התגבשה רשימת מבחנים המשמשת לבדיקת החשש להטעיה:

(א) בחינת מראהו של המוצר וצליל שמו.

(ב) בחינת סוג המוצר, מאפייני השוק בו הוא נמכר, וסוג הלקוחות שנוהגים לרכוש אותו.

(ג) בחינת כלל הנסיבות העשויות להשפיע על מידת סיכון ההטעיה.

מבחן השכל הישר: קווים מנחים נוספים לבדיקת הדמיון בין מוצרים

בנוסף לכך, על פי השכל הישר ועל סמך נסיון החיים, הותוו קווים מנחים נוספים לבדיקת הדמיון בין מוצרים. ניתן לסכמם כך:

מבחן השכל הישר: נקודת מבטו של צרכן מן היישוב

(א) יש לבחון את הדברים, ככל שניתן, מנקודת מבטו של צרכן מן היישוב שאיננו מסוגל לזכור באופן מושלם את כל פרטי המוצר שהוא מתכוון לקנות ושעורך את קניותיו בתנאים הרגילים השוררים בחנויות ולא "בתנאי מעבדה".

מבחן השכל הישיר: אופן הצגת המוצרים בפועל בנקודות המכירה

(ב) כתוצאה מכך, יש לבחון את שאלת הדמיון בין המוצרים על רקע אופן הצגתם בפועל בנקודות המכירה ולא רק על ידי השוואה מבודדת של מוצר זה לצד מוצר זה במנותק מהקשר המכירה האמיתי.

מבחן השכל הישר: לא לבצע עיון מדוקדק

(ג) כמו כן, וכפועל יוצא מן האמור, אין לבחון את דמיון המוצרים באמצעות עיון מדוקדק ב"אותיות הקטנות" או בפרטים הקטנים המרכיבים אותם אלא על פי החוזי הכללי יותר של המוצר כפי שהוא עשוי להתפס על ידי הצרכן הרגיל בנקודת המכירה.

לכלל אחרון זה שתי הצדקות: (1) יש לשער כי בתנאים רגילים הצרכן המצוי איננו בודק את המוצרים המוצגים בפניו ברזולוציה גבוהה, ו-(2) השוואת המוצרים על ידי פירוקם לגורמים קטנים מדי עלולה לעודד חקיין לבדל את מוצרו דווקא בפרטים הקטנים כאשר המראה הכללי של מוצר החיקוי נותר דומה מאד לזה של המוצר המקורי (כפי שמאשימה לוריאל את סנו במקרה הנוכחי).

ומן הכלל אל הפרט:

הטעייה: בחינת החוזי בין המוצרים

ללא ספק קיים דמיון חזותי כללי מסויים בין שני המוצרים, ובפרט בשל השילוב בין שחור וורוד.

אולם, צרכן ממוצע וסביר, המתנהג בנקודת המכירה באורח רגיל, איננו עלול להתבלבל בין המוצרים. אולי במבט חטוף וממרחק גדול קיים דמיון בין הבקבוקים. אולם אין לבחון את המקרה על פי אמת מידה של צרכן נמהר המוכן לקנות כל "שמפו בבקבוק שחור וורוד" (העלול, כפי שנראה בהמשך, לשים את ידו על מוצרים אחרים לגמרי, של יצרנים שלישיים).

המבחן הנכון במקרה זה הוא: האם צרכן הנמצא בחנות והמעוניין לרכוש שמפו ארג'נין דווקא (למשל בשל חשיפה לפרסומת משודרת או מודפסת, בשל המלצה כתובה או בעל פה או בשל שימוש אישי קודם במוצר האמור) עלול, בהסתברות בלתי מבוטלת, לרכוש מתוך טעות ובלבול את שמפו האמפולה? תשובתה לשאלה זו היא שלילית, וזאת אף אם נביא בחשבון שזכרונו של הצרכן איננו מושלם והוא עשוי להיות מוטרד בדברים אחרים בזמן רכישת המוצר.

הטעייה: חוג הלקוחות ואופי השוק

נפסק כי לא ניתן לומר שמוצרי ה-Natural Formula של סנו נבדלים באופן ממשי (אם בכלל) משאר מוצרי טיפוח השיער הנמצאים על מדפי החנויות, לפחות מבחינת דרך הצגתם למכירה. כפי שיפורט בהמשך, כל המוצרים הנדונים כאן נמכרים יחד עם שלל מוצרים דומים של יצרנים אחרים על אותם מדפים בחנויות, ומוצריה "המקצועיים" של סנו אינם מועמדים למכירה באזור נפרד ואינם מסומנים כשייכים לקטגוריה אחרת (פרט למלל המודפס על הבקבוקים עצמם). הדבר נלמד אף מהתמונות שהוגשו על ידי סנו עצמה.

ייתכן מאד שלקוחות המעוניינים לרכוש את שמפו האמפולה של סנו בשל אופיו "המקצועי" לא יטעו ולא ירכשו שמפו הארג'נין של לוריאל, אך הדבר איננו מעלה או מוריד לעניינינו. החשש הנדון כאן הוא הפוך, והיות וכל המוצרים עומדים למכירה בצוותא באותו אזור מסויים בחנות, גם אם נייחס למוצרי Natural Formula סגולה מקצועית, תכונה זו כשלעצמה לא תמנע בלבול הלקוחות.

הטעייה: הבדלים במחיר

סנו טוענת כי שמפו האמפולה יקר משמפו הארג'נין באופן ניכר ועד פי ארבעה לפי כמות נתונה. אמנם טענה זו לא נסתרה בראיות (אף לא אחד מן הצדדים הגיש מחירון מוצרים או נתונים באשר למחירים הנגבים בפועל בחנויות), אולם נראה כי יש בה גוזמה מסויימת ודומה כי פער המחירים איננו כה גדול.

לפער המחירים האמור (יהיה היקפו המדוייק אשר יהיה) יש השלכה לעניינינו: הוא מראה כי אין בפנינו "מקרה קלסי" של חקיין או זייפן המנסה לנצל דמיון חזותי בין מוצרים על מנת לגרום לציבור הצרכנים לקנות את מוצריו הזולים יותר מתוך טעות באשר למקורם. לעניין כוונותיה של סנו נשוב בהמשך אך נציין בהקשר של מחירי המוצרים כי אם סנו קיוותה כי הצרכנים יתבלבלו בין שמפו האמפולה לבין שמפו הארג'נין, אזי היא לא עשתה את הצעד הנוסף של קביעת מחיר האמפולה ברמה נמוכה ממחיר הארג'נין, אלא להיפך (ולא מן הנמנע כי צרכן שהתכוון מלכתחילה לקנות את שמפו האמפולה יראה את שמפו הארג'נין – הארוז באופן דומה כטענת המבקשת – ויעדיף אותו, לא מתוך טעות או בלבול אלא בשל מחירו הנמוך יותר).

הטעייה: אופן ההצגה למכירה של מוצרי השיער

נפסק כי ניתן להבחין בקלות בתמונות שהוגשו, כי בדרך כלל כל מוצרי השיער של לוריאל (הנושאים כאמור את המותג הכללי Elvive) יועמדו בסמיכות אחד לשני ויסודרו בהתאם לסדרות השונות.

אלא מאי? יוצא כי לעתים סדרות ה-Elvive של לוריאל מוצבות על המדפים ליד סדרות ה- Natural Formula של סנו, ובתוך כך אף קורה שמוצרי האמפולה מוצבים דווקא בצמידות למוצרי הארג'נין. לא נטען כי הצבת המוצרים כאמור נעשית בכוונה להטעות או לבלבל והדבר כלל איננו בשליטת הצדדים.

נפסק כי לאחר התבוננות בתמונות שצולמו בחנויות, אין באופן העמדת המוצרים בחנויות כדי להגדיל את החשש בפני הטעייה ואולי יש בו אף כדי להפחית אותו.

הטעם לכך הוא שאופן ההצבה על פי "משפחות מוצרים" המסודרות לפי יצרן מבליט את השתייכות המוצר הבודד למשפחת המוצרים של אותו בית יוצר.

הטעייה: השילוב שחור/ורוד אינו ייחודי למוצרי השיער של המבקשת ושל המשיבה

עוד מתברר כי על מדפי מוצרי השיער בישראל קיימים מוצרים נוספים הארוזים בבקבוקים שחורים/ורודים. הנה למותג "הוואי" סוג שמפו כאמור וכך גם למותג Syoss. אמת שהדמיון החזותי בין שני המוצרים הנ"ל ובין מוצרי הארג'נין של לוריאל הוא פחות מהדמיון בין מוצרי האמפולה למוצרי הארג'נין. ובכל זאת ניתן למצוא על מדפי החנויות לא פחות מארבעה מותגי שמפו שונים בעלי שילוב שחור וורוד.

יוזכר כי שמפו הארג'נין של לוריאל הושק בישראל בתחילת 2012, ואילו השמפו השחור ורוד של Syoss הושק בחודש אוגוסט 2011 ושל הוואי בחודש מרץ 2013.

בהקשר זה נפסק כי דמיון חזותי בין מוצרי טיפוח שיער שונים איננו דבר יוצא דופן. מרבית הבקבוקים דומים בצורתם הכללית ואף בגודלם. ייתכן כי לצורה הרווחת של בקבוקי השמפו יש גם הצדקה פונקציונלית. מעבר לכך, שימוש חוזר בשילוב צבעים מסויים על ידי יצרנים שונים הוא גם חזון נפרץ.

הטעייה: מסעות הפרסום

כפי שצויין, מוצרי הארג'נין הושקו בישראל אגב מסע פרסום רב היקף והמוצרים ממשיכים להיות משווקים באפיקי פרסומת שונים. וכאמור, גם השקת מוצרי האמפולה של סנו לוותה במסע פרסום נרחב. מטבע הדברים חומר הפרסום עוצב ואוייר באופן המזכיר את המוצרים עצמם לרבות צבעיהם. כתוצאה מכך החומר הפרסומי של שני המוצרים המתחרים מתאפיין בהדגשת הצבע ורוד על גבי רקע שחור. כאן הדמיון בין החומר הפרסומי של הצדדים מסתיים.

לפיכך אין במסע הפרסום של סנו (אמפולה) כדי להחריף את החשש להטעיה (ככל שהוא קיים) וזאת מפני שהדמיון הכללי בין הפרסומים נובע מאותו גורם אשר בעטיו יש דמיון כללי בין המוצרים הפיזיים עצמם – דהיינו הצבעים.

ייסוד נפשי וכוונה לצורך עוולת גניבת עין

במישור הכללי הוכחת כוונה זדונית להטעות את הציבור איננה יסוד הכרחי בעוולת גניבת העין ודי בקיום חשש להטעייה בשל מראה המוצר המתחרה (יחד עם הוכחת מוניטין המוצר המקורי) כדי להקים חבות.

"אך אף אם נצא מנקודת הנחה כי המשיבה התכוונה להטעות, לא סגי בכך. אכן, כבר מראשית דרכה אימצה הפסיקה את הגישה האנגלית ולפיה 'הוכחת כוונה להטעות עשויה להקל על התובע הוכחת סכנה של הטעיה גם מבחינה אובייקטיבית'... אלא שהוכחת כוונה – אף אם מקלה את הנטל הרובץ על התובע – אינה פוטרת אותו מלהוכיח את יסודות העוולה. אי לכך, מקום בו מצא בית המשפט כי אין הטעיה של הציבור, לא תתגבש עוולה של גניבת עין..."

(עניין אנג'ל, בסעיף 30 לפסק הדין.)

בנוסף נפסק, כי במקרה דנן לא הוכח לכאורה כי סנו עיצבה את בקבוקי האמפולה מתוך כוונה להטעות או לבלבל את הציבור.

סקר צרכנים

אחד הנדבכים העיקריים בטיעוניה של לוריאל הוא סקר צרכנים שנערך לבקשתה.

הסקר נערך באמצעות האינטרנט בהשתתפות כ-500 נשים בגילאים 15 עד 60 שנים. למשתתפות בסקר הוצגה תמונה צבעונית של בקבוק שמפו ארג'נין של לוריאל המונח על משטח מצד שמאל ולידו, במרחק של מספר סנטימטרים, בקבוק מרכך מסדרת האמפולה של סנו, מצד ימין.

המשתתפות נשאלו כדלקמן: "האם לדעתך המוצרים שבתמונה קשורים לאותה חברה או לא קשורים?"

על פי האמור בחוות הדעת של גב' גולדברג-ענבי, 52% מהמשתתפות השיבו בחיוב לשאלה הנ"ל.

אותן 260 משתתפות אשר השיבו בחיוב לשאלה הראשונה, נשאלו שאלה נוספת: "לאיזו חברה לדעתך הם קשורים?".

46.9% מהמשתתפות בקבוצה זו ענו "לוריאל" ועוד 18.8% ענו "אלביב" (Elvive). דהיינו כ-66% מהנשים בקבוצה זו שייכו את שני המוצרים שבתמונה לקבוצת לוריאל. מכאן התקבלה התוצאה המשוקללת כי מתוך כלל המשתתפות (500), למעלה מ-34% (66%X52%) "סברו שהמוצר של הנתבעת קשור ללוריאל/אלביב".

הוסבר כי סקר נוסף נערך כביקורת והפעם ליד בקבוק השמפו של לוריאל הוצב בקבוק שמפו של הוואי, שגם צבעיו שחור וורוד.

הפעם פחות מ-5% מכלל המשתתפות סברו כי המוצר של הוואי קשור ללוריאל/אלביב.

לטענת המבקשת, תוצאות הסקר הראשון מוכיחות כי קיים חשש ממשי להתבלבלות בקרב הצרכנים (בהיקף משוער של כ-34%).

המשיבה מתחה ביקורת על אופן עריכת הסקר וטענה כי ממצאיו אינם אמינים וכי אין בהם הוכחה לחשש להטעיה.

בית המשפט גרס כי קיים ספק באשר ל"מובהקות" או ל"חוזק" הממצאים המוצגים בסקר וזאת בשל הנימוקים הבאים:

בהקשר של דיבור יום יומי, כוונת השאלה הראשונה, ובפרט המילים "קשורים לאותה חברה" איננה חד משמעית. לא מן הנמנע כי השאלה הובנה בדרכים שונות על ידי משתתפות שונות בשל השימו במושג רב משמעי כגון "קשר".

העמדת בקבוק מרכך (של סנו) לצד בקבוק שמפו (של לוריאל) עלולה לגרום לעמעום נוסף בתוצאות כי הרי שמפו ומרכך הם מוצרי שיער משלימים או שלובים מבחינת ייעודם ושימושם ולא מן הנמנע כי המילה "קשורים" הובנה באופן זה.

אילו היו מוצגים בתמונה שני בקבוקי שמפו ההבדל ביניהם היה ניכר יותר. החלטת עורכי הסקר להציג בקבוק שמפו מול בקבוק מרכך הינה תמוהה, ולא ניתן לכך הסבר המניח את הדעת.

גם איכות התמונה איננה טובה ועל פני בקבוק המרכך של סנו נראית השתקפות אור המקשה על קריאת שם המותג "Natural Formula".

מעל לכל בית המשפט חשש כי כל סקר, המבוסס על הצגת תמונה של מוצרים על רקע חלק והצגת שאלה באשר ל"קשר" ביניהם, עלול להחטיא את העניין.

הסוגייה שמעסיקה אותנו היא האם צרכן שנחשף למוצר הארג'נין של לוריאל והמעוניין לרכוש אותו, עלול, בהסתברות של ממש, לטעות בזמן הקנייה ולקנות מתוך בלבול את מוצר האמפולה של סנו. נראה כי הדרך המיטבית לבחון את העניין היא עריכת "ניסוי" בתנאים אמיתיים, דהיינו בתוך חנות. כחלופה לכך ניתן להעלות על הדעת סקר (לא באמצעות האינטרנט) לפיו מראים למשתתף תמונה של מוצר הארג'נין של לוריאל ולאחר פרק זמן מסויים מבקשים ממנו להצביע על אותו מוצר בתמונה גדולה יותר בה רואים כל מדפי מוצרי השיער בחנות.

לסיום נושא זה: בית המשפט לא שלל את ממצאי הסקר מכל וכל אולם במסגרת בקשה לסעד זמני לא סבר כי יש בממצאים אלה כדי להוסיף משקל רב לסיכויי ההצלחה (לכאורה) של התביעה העיקרית.

בית המשפט הזכיר את עניין גלידות שטראוס בו כבוד השופט בנימיני ציין כי "אינני יודע עד כמה מובהקות יש בתוצאה זו, המעידה על כך שרוב מכריע של הצרכנים איננו מוטעה" (סעיף 7 להחלטה). כאמור גם לפי הסקר שנערך במקרה הנוכחי, ואף אם מקבלים את ממצאים ללא עוררין, הרוב המכריע של כלל המשתתפות לא סברו כי המוצר של סנו קשור ליצרן לוריאל.

29 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

דמיון מטעה בין סימני מסחר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שיצר) מיום 2.11.15 בבעש"א 24869-09-14 [פורסם בנבו] בו התקבל ערעור המשיבה על החלטת רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (סגנית הרשם ז' ברכה) מיום 10.8.14. הפרשה עניינה רישום סימן מסחר וטענת חשש להטעיה.

בקשת רשות ערעור הוגשה על ידי LEAPFROG DISTRIBUTION PTE LTD כנגד SONY CORPORATION. ההליך נדון בבית המשפט העליון, בפני כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. ביום 23.12.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.

ההליכים בפני רשם סימני המסחר:

המבקשת הגישה בקשה לרישום סימן המסחר המעוצב ('SONICGEAR'). המשיבה הגישה התנגדות לרישום הסימן, בטענה כי קיים דמיון פונטי וויזואלי בין הסימן האמור לסימן הבית'SONY' שבבעלותה. המשיבה טענה כי קישור בין מוצרי המבקשת ובין מוצריה שלה יפגע במוניטין שרכשה לאורך השנים, בפרט נוכח העובדה שקיימת חפיפה בסחורות ובקהל היעד של המוצרים; כי המבקשת מנסה להיבנות ממוניטין זה בחוסר תום לב; וכי רישום הסימן נוגד את תקנת הציבור.

ביום 10.8.15 לאחר שנבחנו טענות הצדדים בנושא, נדחתה התנגדות המשיבה לרישום סימן המסחר. סגנית רשם הפטנטים בחנה את עילות ההתנגדות שהעלתה המשיבה בהתאם לסעיפים 11(9); 11(13) לפקודת סימני המסחר על מנת להכריע האם רישום הסימן החדש מעורר חשש להטעיה. שאלה זו נבחנה בהתאם למבחנים המוגדרים בפסיקה ובראשם "המבחן המשולש", הבודק את מראה הסימנים וצלילם; קהל הלקוחות וסוג הסחורות; ויתר נסיבות העניין והשכל הישר.

המשיבה ערערה על החלטת רשם הפטנטים לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ביום 2.11.15 קבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה על החלטת רשם הפטנטים. בית המשפט יישם גם הוא את המבחן המשולש כדי לקבוע היש ממש בטענת המשיבה להטעיה, ולאחר בחינת טענות הצדדים והשוואת הסימנים, מצא כי התמקדות במבחן המראה והצליל בשילוב עם מבחן השכל הישר ויתר נסיבות העניין, מובילה למסקנה כי אכן קיים דמיון מטעה בין הסימנים, ועל כן אין לאשר את הרישום.

על פסק דין זה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

תוצאות ההליך: בקשת רשות הערעור נדחית.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

רשות ערעור בגלגול שלישי

הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. נפסק כי אין זה המקרה שלפנינו, וקשה להלום את טענת המבקשת כי בחינת הסימן למרכיביו מצדיקה גלגול שלישי. עסקינן ביישומה של הלכה – המבחן המשולש אליו נידרש.

מטרת סימן המסחר

סימני מסחר הם הדרך להבטיח זיהוים וייחודם של מוצריהם של אדם או חברה פלונית, לעומת מוצריהם של אדם או חברה אלמונית, והמטרה הבסיסית ברישומם, היא מניעת הטעייה. פקודת סימני המסחר, מאזנת בין היתר, בין אינטרס ציבורי זה, ובין עקרונות השוק החופשי כמו גם הזכות לחופש העיסוק (וראו עניין דנציגר בפסקה 15).

סימן מסחר מטעה לא כשיר לרישום

סעיף 11 לפקודה, קובע מקרים בהם לא יהא סימן כשר לרישום, ביניהם:

"11 (9) סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר וכבר הוא רשום בפנקס לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד כדי שיש בו להטעות;

(13) סימן שהוא זהה או דומה עד כדי להטעות לסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן היטב או לגבי טובין מאותו הגדר;

(14) סימן שהוא זהה או דומה לסימן מסחר מוכר היטב שהוא סימן מסחר רשום, וזאת אף לגבי טובין שאינם מאותו הגדר, אם יש בסימן המבוקש לרישום כדי להצביע על קשר בין הטובין שלגביהם מבוקש הסימן לבין בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש בסימן המבוקש."

כך, סימן לא יהא כשר לרישום אם דומה הוא לסימן רשום באופן שיש בו כדי להטעות.

כדי להכריע האם מקרה פלוני נכנס בגדר העילות הללו, קבעה הפסיקה משכבר הימים בעניין פרו-פרו הנזכר את המבחן שנהוג לכנותו "המבחן המשולש", בגדרו נבחנת מידת הדמיון של הסימנים במראה ובצליל; מידת החפיפה בקהל הלקוחות ובסוג הסחורות; וכן מובאות בחשבון יתר נסיבות העניין, ועמן גם השכל הישר שאין להדירו מכל הכרעה. מבחנים אלה אינם בהכרח מצטברים, וכדי לקבוע האם סימן כשר לרישום יש לשקללם תוך בחינת כל מקרה לגופו. הבכורה ניתנת, על פי הפסיקה, למבחן הראשון של המראה והצליל שהוא המבחן המרכזי.

הקשר הנדרש בין הסחורות

בענייננו, בחנו סגנית רשם הפטנטים ובית המשפט המחוזי את סימני המסחר ומידת הדמיון ביניהם, כדי להגיע להכרעה האם הסימן המבוקש לרישום עלול להוביל להטעיית ציבור הצרכנים. הם הגיעו אמנם לתוצאות סותרות, אולם כבר נפסק בעבר כי "די במצב זה של 'תהיה' שמא יש איזה קשר בין הסחורות המסומנות בשני הסימונים כדי לפסול את הסימן השני".

אופן ההשוואה בהתאם למבחן המשולש

כאמור, טענת המבקשת היא כי השאלה העקרונית המתעוררת בענייננו היא האם השוואה בין סימני מסחר צריכה להיעשות בשלמותם או בחלוקה למרכיביהם. סוגיה זו נדונה זה מכבר, ומכל מקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מתעלם מן הצורך לבחון את הסימן בכללותו. כך, דווקא נוכח בחינת הסימן בכללותו קבע בית המשפט בפסקה 6 לפסק הדין כי: "המשיבה לא הוכיחה את טענתה כי צרכן סביר יקרא את סימנה המעוצב כפי שהוא קורא את סימנה הלא מעוצב-SONICGEAR. אפשר לקרוא את הסימן המבוקש גם כ-SONI EAR או כ-SONI CEAR או SONIR".

בית המשפט העליון אוסיף כי מי שבקיאותו בלע"ז אינה גדולה ויתקשה להבחין בין SONI ל-SONY; ועסקינן בהבחנה זו, ולא בתחילית SON בלבד. בנסיבות דנן, הן בהפרדה מן החלק ה"קריא בקושי" שלאחר תחילית הסימן המעוצב, והן בהבלטה (לעומת הסימן הלא מעוצב) נוצר החשש להטעיה.

ועוד, נפסק כי אין בקביעתו של בית המשפט המחוזי כדי להעניק מונופול גורף על המילה SONI למשיבה. בית המשפט היה ער לחשש מיצירת מונופול שכזה ונתן דעתו לנושא בקבעו:

"המשיבה הביאה בטיעוניה פסיקה האומרת כי יש להיזהר מלהעניק מונופול גורף מדי לבעל הסימן המסחרי. אולם דווקא העובדה שאישרו למשיבה לרשום את סימנה הלא מעוצב (SONICGEAR), מוכיח כי לא נתנו למערערת מונופול גורף מדי על סימנה, ואילו בחרה בסימן מעוצב שניתן לקרוא בו בבירור את שמה הנכון, לא היה נוצר חשש להטעיה." (פסקה 6).

בית המשפט העליון קיבל דברים אלו כנתינתם, וקבע כי בכך צימצם בית המשפט קמא את חשש המונופול.

7 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן המסחר "HOME4U"

התנגדות שהוגשה מטעם מר עודד ליפשיץ (להלן: "המתנגד") לרישום השם "HOME 4 u תיווך וייעוץ בנדל"ן REAL ESTATE AGENCY" (מעוצב) כסימן מסחר מס' 238757 בעבור עסקי נכסי דלא ניידי הנכללים בסוג 36 (להלן: "הסימן המבוקש" או "הבקשה"). הבקשה הוגשה ביום 27.6.11 על ידי מר איציק פרץ (להלן: "המבקש"), וההתנגדות לבקשה זו הוגשה ביום 21.10.12.

העובדות: המבקש הנו הבעלים של משרד לתיווך נדל"ן הפועל באזור נתניה, השרון והסביבה מאז שנת 2007. המתנגד עוסק אף הוא בתחום תיווך מקרקעין, וזאת מאז שנת 1999. כמו כן, ביום 18.1.2005 הגיש המתנגד בקשה לרישום סימן המסחר "HOME4U" שמספרו 177762, והסימן נרשם על שמו. נטען כי בשנת 2008, חיפש המבקש אחר שם מתחם עבור אתר האינטרנט אותו ביקש להקים עבור המשרד בנתניה. משגילה כי שם המתחם Home4u.co.il אינו פנוי, רכש המבקש את שם המתחם www.Home4u.org.il והחל לעשות בו שימוש.

ההתנגדות לרישום סימן המסחר מבוססת על הוראת סעיף 24(א1) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 ולפיה קיימת סיבה לפיה מוסמך הרשם לסרב לבקשת הרישום. עילות ההתנגדות בהן דנים במסגרת החלטה זו הן אלו המנויות בסעיפים 11(6) ו-11(9) לפקודה. במסגרת ההתנגדות, מתבקש הרשם, להכריע האם הסימן המבוקש דומה עד כדי להטעות לסימנו הרשום של המתנגד, כמו גם לשם המתחם אשר בבעלותו, ולדחות את רישומו.

תוצאות ההליך: ההתנגדות התקבלה, נפסק כי בקשת הרישום נדחתה ובנוסף יישא המבקש בהוצאות המתנגד ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,000₪ בתוספת מע"מ.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

האם דמיון בין שני סימני מסחר עולה לכדי הטעיה?

סעיף 11(9) לפקודה מעניק לבעל סימן מסחר רשום הגנה מפני רישום סימן הזהה או הדומה לסימנו הרשום, באופן אשר עלול להטעות את הציבור ולגרום לבלבול בין הטובין או השירות של בעל הסימן הרשום לאלו של בעל הסימן המבוקש.

מאחר שבענייננו, הסימן המבוקש דומה (ולא זהה) לסימן הרשום, נפסק כי יש להכריע באמצעות בחינת שאלת קיומה או העדרה של סכנת הטעיה בין הסימן המבוקש לבין הסימן הרשום, תוך התייחסות לפרטת סחורות הסימנים.

כידוע, הכרעה בשאלת הדמיון המטעה בין שני סימנים תערך על פי "המבחן המשולש" הלא הוא מבחן המראה והצליל, מבחן צינורות השיווק, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות וכן בעזרת מבחן יתר נסיבות העניין.

בהתנגדות המבוססת על סעיף זה אין כל נפקות לשאלת כשירותו של סימן רשום אחר או שאלת השימוש בו לעניין סעיף 41 לפקודה. שאלות אלו מקומן בהליכים אחרים המתנהלים בפני רשם הפטנטים. לפיכך, טענותיו של המבקש לעניין תקפות הסימן הרשום והיקף השימוש בו על ידי בעליו אינן רלוונטיות לענייננו.

תנאי מקדים לבחינת התנגדות על בסיס סעיף 11(9) הנה כי עסקינן באותם טובין או טובין מאותו הגדר. בענייננו, סימנו של המתנגד רשום בעבור שיווק ותיווך נדל"ן הכלולים בסוג 36. הסימן המבוקש, מתייחס לעסקי נכסי דלא ניידי שהינם למעשה שירותים זהים לאלו המנויים בפרטת סחורות הסימן הרשום. לפיכך, נפסק כי המדובר בסימנים המתייחסים לשירותים מאותו ההגדר.

מבחן המראה והצליל

בבחינת המראה והצליל יש לבחון את הסימן בכללותו, בשים לב לזיכרונו הבלתי מושלם של הצרכן וללא השוואה פרטנית בין רכיביו השונים. יחד עם זאת, יש ליתן חשיבות לרכיב הדומיננטי בסימן, אשר עלול להשליך על מידת הדמיון המטעה בין הסימנים

בענייננו, נפסק כי המרכיב הדומיננטי בסימן המבוקש הנו הצירוף "HOME 4 u" (להלן: "הצירוף הדומיננטי"). רכיב זה מופיע ראשון, בחלקו העליון של הסימן וכתוב בגופן הגדול והבולט ביותר. אין ביתר האלמנטים המופיעים בסימן בכדי לבדל את הסימן דיו מן הסימן הרשום. צירוף המילים: "תיווך וייעוץ בנדל"ן REAL ESTATE AGENCY" כמו גם צורת הבית בצבעו האדום הינם שגורים בתחום עיסוק הנדל"ן והתיווך. לפיכך, ניתן להניח כי אלמנטים אלו יהיו "שקופים" עבור ציבור הצרכנים, אשר בזיכרונם כמו גם בלשונם, יתקצר הסימן המבוקש לכדי הצירוף "HOME 4 u" בלבד.

על כן נפסק כי קיים דמיון רב בין הסימן הרשום לבין חלקו הדומיננטי של הסימן המבוקש, הן מבחינת המראה (באופן חלקי) והן מבחינת הצליל.

מבחן סוג הסחורות, צינורות השיווק וחוג הלקוחות

במקרה דנן, נפסק כי הן המבקש והן המתנגד עוסקים בתיווך מקרקעין. המבקש העלה טענה, לפיה אין המדובר באותו ציבור לקוחות שעה שהמתנגד פועל באזור תל אביב, ואילו המבקש פועל באזור נתניה והשרון. נפסק כי לא ברור אם אכן מדובר בקהלי יעד שונים וכי יש בשוני גיאוגרפי זה בכדי להפחית את סכנת ההטעיה. ציבור הלקוחות של שני הצדדים הנו ציבור המעוניין בתיווך מקרקעין. לא הובאה ראיה מספקת לפיה אדם המעוניין במקרקעין באזור מסוים, יפנה דווקא למשרד תיווך הממוקם באזור המבוקש. בנוסף, אין זה מן הנמנע כי מי מהצדדים בתיק זה יחפוץ להרחיב את שירותיו למחוזות גיאוגרפיים נוספים בישראל.

כפי שנקבע לא אחת, שטחה של מדינת ישראל הינו כמעט מיניאטורי, וכל חלוקה גיאוגרפית לעניין השימוש בסימני מסחר רשומים לרוב אינה ברת ביצוע. נוכח האמור לעיל, אין אלא לקבוע כי קיימת זהות לעניין חוג הלקוחות אליהם פונה בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן המבוקש.

מן הראיות שצורפו, נראה כי שני הצדדים עושים שימוש באותם צינורות שיווק. כך, מטעם שני הצדדים הובאו פרסומי נכסים מלוחות מודעות ברשת האינטרנט. אין בהליך ההתנגדות מקום לבחינת תקפות סימנו הרשום של המתנגד. מאידך, בראיות אלו יש דווקא בכדי לתמוך בטענה כי שני הצדדים עושים שימוש באותם אמצעי פרסום ושיווק. כידוע, דמיון באופן הפרסום והשיווק, עשוי להגביר את החשש לבלבול בקרב הציבור. חשש זה מקבל משנה תוקף, שעה שלוחות פרסום אלו נעדרים אפשרות לצירוף סימן מעוצב, ועל המפרסם לציין את שם עסקו אך ורק באופן מילולי.

הנה כי כן קיימת זהות בסוג הלקוחות אליהם פונים המבקש והמתנגד, כמו גם זהות ביחס לצינורות שיווק השירותים המוצעים על ידי בעלי הסימנים. בכך יש להגביר משמעותית את החשש להטעייתו של הציבור ככל שירשם הסימן המבוקש.

על כן נפסק ככ לאור המסקנה לפיה קיים דמיון מטעה הן במבחן המראה והצליל והן במבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק נראה כי די בכך בכדי להורות על קבלת ההתנגדות על בהעדר כשירות על בסיס החלופה הקבועה בסעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר.

הוחלט לקבל את ההתנגדות ולדחות את הבקשה לרישום הסימן המבוקש. בנוסף הוחלט כי המבקש יישא בהוצאות המתנגד בגין שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ש"ח ₪ בתוספת מע"מ.

27 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ומדגם במוצרי חשמל Gewiss

תביעה שהוגשה על ידי חברת Gewiss כנגד חברת חשמל תמנע בע"מ ומוחמד שואהנה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 6.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: התובעת הגישה תובענה לתשלום פיצויים בסך 300,000 ₪ ולסעד מניעתי בטענה להפרת זכויות הקניין הרוחני שלה באביזרי חשמל מסוג שקעים, מתגים, מפסקים, מסגרות לבתי שקעים ומתגים, נתיכים, בתים ותעלות לחוטי חשמל ומוצרים הנלווים להם.

לטענת התובעת הפרו הנתבעים את סימני המסחר הרשומים של התובעת ואת המדגם הרשום בישראל של התובעת, על ידי מכירה לחוקר פרטי מטעמה של אביזרי חשמל מפרים, המעוצבים באופן זהה לעיצוב אביזרי החשמל המוגנים במדגם הרשום, ארוזים באריזה הנחזית להיות אריזת התובעת והנושאים על גביהם את סימן המסחר Gewss, הדומה עד כדי הטעייה לסימן המסחר הרשום של התובעת.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן בזאת צו הצהרתי לפיו כל זכויות הקניין הרוחני באביזרי החשמל המקוריים נשוא התובענה דנן הינם בבעלותה הבלעדית של התובעת וחל על איסור על כל צד שלישי לעשות בהם שימוש ללא רשותה המפורשת של התובעת. ניתן בזאת צו מניעה נגד הנתבעים, המורה להם להימנע מכל שימוש ביחס לאביזרי חשמל או אריזותיהם המפרים את זכויות התובעת בסימני המסחר ו/או במדגם הרשום. ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להוריד לאלתר מן המדפים את כל אביזרי החשמל המפרים.

נפסק כי הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 80,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת בסימני המסחר שבבעלותה.

נפסק כי הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת במדגם הרשום.

בנוסף נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

18 ביוני, 2015,

0 תגובות

הטעיית הציבור ותחרות בלתי הוגנת ברישום סימן מסחר

התנגדות לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי סאר-גו השקעות בע"מ כנגד ENRICO COVERI s.r.l.. ההתנגדות נדונה ברשות הפטנטים, בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני וסגנית רשם הפטנטים. ביום 27.5.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: התנגדות לרישום סימן המסחר COVERI בסוג 25 בגין דברי הלבשה, הנעלה וכיסויי ראש.

המתנגדת טוענת כי היא פועלת מזה כ-15 שנים תחת השם Coveri Kids ו- Coveri Home ומשכך ביססה את המוניטין שלה בקרב קהל הצרכנים בסימנים אלה. המתנגדת טוענת כי הינה בעלת זכות קודמת בסימן מכוח סעיף 24(א1)(2) לפקודת סימני המסחר, למרות שלא רשמה את הסימן קודם לכן. עוד טוענת המתנגדת כי רישום הסימנים המבוקשים יביא לתחרות בלתי הוגנת במסחר וכי יש ברישום הסימנים להביא לכדי הטעיה ופגיעה בתקנת הציבור לפי סעיפים 11(6) ו-11(5) לפקודה.

לחלופין טוענת המתנגדת כי גם אם תידחה התנגדותה יש לאפשר רישום מקביל של סימנה לצד סימני המבקשת וזאת בשל השוני במראה הסימנים וצליליהם. לטענת המתנגדת, יש להגות את סימנה Caveri או קאברי, ואילו את הסימן המבוקש יש להגות Coveri או קוברי.

תוצאות ההליך: ההתנגדות מתקבלת ללא צו להוצאות.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

7 באפריל, 2015,

0 תגובות

אין דמיון מטעה בין הסימנים "SILVERLINE" ל "SILVER LINE"

התנגדות לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת בנדא מגנטיק בע"מ כנגד חברת Silverline Endustri Ve Ticaret Anonim Sirekti. התיק נדון ברשות הפטנטים בפני, רשם סימני המסחר, אסא קלינג. ביום 11.2.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: התנגדות לרישום סימן מסחר מס' 233053 "SILVERLINE" (מעוצב) לגבי הסוגים 6, 7 ו- 11. בבעלות המתנגדת סימני מסחר רשומים 188459, 195795 ו- 195892 הכוללים את צמד המילים "SILVER LINE" כשהם מעוצבים ורשומים בסוג 9. המתנגדת טוענת כי המותג "SILVER LINE" הינו בעל מוניטין וחשיפה גדולים בתחום האלקטרוניקה, המחשבים ומוצרי החשמל.

המתנגדת טוענת כי לאור הדמיון שבין הסימנים יש בסימן המבוקש בכדי להטעות. בפי המתנגדת גם טענות למוניטין אשר ייפגע במידה ויירשם הסימן המבוקש. קרי המדובר בטענות טענות לאי-כשירות הסימן לרישום לאור הוראות סעיפים 11(6) ו-11(9) לפקודת סימני מסחר.

תוצאות ההליך: ההתנגדות תידחה. נפסק כי תוצאת הפעלת המבחן המשולש במקרה זה תהא שאין חשש להטעיה בין סימני המתנגדת הרשומים ובין הסימן המבוקש: מראה הסימנים השונה, סוג המוצרים וסוג הלקוחות השונים והנסיבות המיוחדות של מידת עצמתם של הסימנים המבוקשים גוברים במצטבר על הצליל הדומה של הגיית הסימנים לו אין ליתן משקל רב לאור אופי צינורות השיווק של המוצרים ומחיריהם המבטלים את עיקרו של החשש להטעיה. מכאן שנדחית טענת ההתנגדות על סמך סעיף 11(9) לפקודה.

נפסק כי המתנגדת תישא בהוצאות המבקשת בהליך זה ובשכר טרחת עו"ד ועו"פ בסך כולל של 35,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

5 באפריל, 2015,

0 תגובות

גניבת עין בסימנים "בית בכפר" למול "הבית בכפר סבא"

תביעה שהוגשה על ידי חברת בית בכפר שירותי ניהול (לבתי אבות וחברות בניה) בע"מ וחברת בית בכפר כפר סבא בע"מ כנגד חברת משכנות כלל - מגדלי הים התיכון בע"מ, חברת חצרות הדר בע"מ וחברת מג'יקפיוצ'ר בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט יחזקאל קינר. ביום 26.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: התובעות מפעילות חמישה בתי דיור מוגן הפועלים כולם תחת המותג "בית בכפר" והן בעלות של סימן מסחר "בית בכפר" בסוג 43 עבור ניהול והפעלה של בתי אבות, ודיור מוגן לאוכלוסיה מבוגרת. סימן מסחר זה נרשם ועימו תנאי כי רישום הסימן לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילה בית בנפרד, אלא בהרכב הסימן.

הנתבעות הן הבעלים והמפעילות של רשת בתי הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" והן החליטו לעשות שימוש במילה "הבית" בצירוף מיקומו הגיאוגרפי של כל בית דיור מוגן. כך יצא כי שמו של בית הדיור המוגן בכפר סבא הוא "הבית בכפר סבא", ומכאן עיקר התביעה.

התובעות טוענת כי בהתנהלות זו יש הפרה של סימנה המסחרי. לטענת הנתבעות אין המדובר בהטעיה או בהפרת סימניה המסחריים של התובעות אלא בשימוש לגיטימי במונח "בית" שהוא מונח גנרי.

תוצאות ההליך: התביעה התקבל באופן חלקי. התביעה בעילה של גניבת עין התקבלה ויתר העילות נדחו.

ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעות לעשות שימוש בצירוף "הבית בכפר סבא", אלא אם התקיים אחד מהתנאים החלופיים הבאים:

1. הפרסום אינו ייחודי ובלעדי לבית בכפר סבא של רשת מגדלי הים התיכון.

2. לגבי פרסומים ייחודיים ובלעדיים לבית בכפר סבא של רשת מגדלי הים התיכון: א. בפרסום יופיע שם רשת "מגדלי הים התיכון". ב. בכל מקום בו יופיע בפרסום הצירוף "הבית בכפר סבא", תופיע בצמוד אליו התוספת "מגדלי הים התיכון".

3. בכל מקום בו ייאמר בפרסום "הבית בכפר סבא", תתווסף בצמוד אליו (לפני או אחרי, אך ללא מלים מפרידות) התוספת "מגדלי הים התיכון" או "(מ)רשת מגדלי הים התיכון".

בהתחשב בדחיית מרבית טענות התובעות מחד, ובקבלת טענה אחת שלהן מאידך, וכן בהתחשב בסעדים המוגבלים שניתנו, לא מצא בית המשפט מקום לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

30 במרץ, 2015,

0 תגובות

הדימיון בין הסימן Click & fresh לסימן Clip Fresh

ערעור על החלטות רשם הפטנטים שהוגש על ידי חברת מילניום כנגד חברת Farm Chalk. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת יהודית שיצר.

העובדות: ערעור על החלטות רשם הפטנטים אסא קלינג מיום 12.3.2014, בעניין התנגדות המערערת לרישום סימן המסחר המעוצב של המשיבה, ומיום 24.7.2014, בעניין חיוב המערערת בהוצאות המשיבה בהליך ההתנגדות.

המשיבה, חברה בינלאומית שמרכז עסקיה בהונג קונג ובסין, ושמוצרי כלי הבית והמטבח שלה משווקים במדינות רבות בעולם ובישראל, הגישה בקשה לרישום סימן מסחר מעוצב שבמרכזו אליפסה שבתוכה רשומות המילים - Clip Fresh ומתחת לאליפסה מופיע הכיתוב "By Farm Chalk. המערערת הגישה את התנגדותה לסימן המסחר, לטענת הסימן דומה לסימנה המעוצב "Click & fresh" , בסוג זהה.

החלטת הרשם: ביום 12.3.2014 נתן הרשם החלטתו, לפיה התנגדות המערערת נדחית מאחר שהיא לא הוכיחה דמיון מטעה בין הסימנים, ולפיכך הורה הרשם על רישום הסימן המבוקש.

בנוסף חייב הרשם את המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 80,000 ₪.

מכאן הערעור שלפנינו בו עותרת המערערת לביטול החלטות הרשם, הן לעניין דחיית התנגדותה והן לעניין ההוצאות.

תוצאות ההליך: הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

2 במרץ, 2015,

0 תגובות

בעלות בסימן מסחר והטעייה בין סימנים

חברת THE POLO/LAUREN COMPANY הגישה התנגדות לבקשה לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת INDAS. התיק נדון ברשות סימני המסחר, בפני אסא קלינג, רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר. ביום 31.12.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: התנגדויות לרישום סימני מסחר מס' 222746 ו- 222766 "ETIQUETA NEGRA POLO & SPORTSWEAR" (לא מעוצב). הבקשות הוגשו עבור דברי הלבשה בסוג 25, ועבור: "עור וחיקויים של עור בסוג 18.

המתנגדת טענה כי הסימנים המבוקשים לרישום מטעים ביחס לסימניה.

בנוסף במהלך ההליך עלה ספק ביחס לבעלות של המבקש והזיקה של המבקשת ביחס לסימנים שהתבקשו לרישום.

תוצאות ההליך: נפסק כי הבקשות לרישום סימנים 222766 ו-222746 נדחות. בנוסף נפסק כי לאור התנהלות שני הצדדים בהליך זה אשר הכבידו האחד על השני יתר על המידה – לא עשה הרשם צו להוצאות.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price וחברת Mattel כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.

לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.

תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט.

בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

5 באוגוסט, 2014,

0 תגובות

אין פיצוי בגין הפרת סימן מסחר במידה ולא הוכח נזק

תביעה שהוגשה על ידי חברת ADIDAS AG וחברת ADIDAS INTERNATIONAL MARKETING B.V. כנגד יעקב בטש. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 30.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: המשטרה ביצעה חיפוש בחנות בשם "B גוד", זאת בעקבות תלונה שהגישה אדידס. בחיפוש נתפסו מוצרי הלבשה הנושאים ללא הרשאה את סימן שלושת הפסים. בטש מכר לעסק "B גוד" כ-870 מוצרי הלבשה הנושאים כנטען ללא הרשאה את סימן שלושת הפסים. המשטרה ביצעה גם חיפוש בחנות ובמחסן השייכים לבטש. בחיפוש נתפסו מאות פריטי לבוש המפרים כנטען את זכויות אדידס.

לטענת אדידס, מוצרי בטש נושאים ללא הרשאה את סימני המסחר או סימנים הדומים לסימני המסחר הרשומים של אדידס, והלבוש המסחרי של מוצרים אלה אף הועתק מהלבוש המסחרי של מוצרי אדידס מקוריים. נטען כי במעשיו בטש מפר את זכויותיה של אדידס בסימני מסחר רשומים ומוכרים היטב, מעוול בגניבת עין וגזילת המוניטין שלה, ומתעשר ולא במשפט על חשבונה; והכל תוך שבטש גורם או עלול לגרום לפגיעה הן באדידס והן בציבור הצרכנים.

להשלמת התמונה יצויין כי התביעה נוהלה בתחילה גם נגד נתבע נוסף - מאיר משה-שוילי וביום 1.10.09 ניתן כנגד אותו נתבע פסק דין חלקי בהסכמה לפיו: ניתנו צווי מניעה והשמדת המוצרים וכן חויב מאיר משה-שוילי בהוצאות הכרוכות בכך ובתשלום פיצויים לתובעות בסך 100,000 ש"ח.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן בזה צו מניעה המורה להימנע מכל שימוש במוצרים הנושאים ללא הרשאה את סימני המסחר של אדידס או כל סימן הדומה לסימני מסחר אלה.

בית המשפט הורה על השמדת המוצרים שנתפסו.

לא נפסק כל פיצוי מאחר והתובעות לא הוכיחו נזק.

לא ניתן צו להוצאות.

הנתבע יוצג על ידי עו"ד אבי מונטקיו.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 ביוני, 2014,

0 תגובות

התנגדות לסימן מסחר בטענה של דמיון מטעה ודילול

חברת הרכב Volvo הגישה התנגדות לבקשה לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת HEBEI AULION HEAVY INDUSTRIES. התיק נדון ברשות סימני המסחר, בפני אסא קלינג, רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר. ביום 28.5.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: התנגדות לבקשות רישום סימני מסחר הכוללים את המלל LOVOL לגבי רכבים, מכונות חקלאיות וכיוצ"ב הנכללים בסוג 7 ובסוג 12. לטענת המתנגדת הסימנים המבוקשים דומים עד כדי הטעיה לסימניה הרשומים בישראל באותו סוג והמוכרים היטב.

תוצאות ההליך: ההתנגדות נדחית. נפסק כי אין חשש להטעייה בין הסימנים.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

28 באפריל, 2014,

0 תגובות

סימנים בעלי רכיב מתאר דומה

חברת שלהבת מפעל לייצור נרות בע"מ הגישה התנגדות לבקשה לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת פולק, שטינברג בע"מ. התיק נדון ברשות סימני המסחר, בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני, סגנית רשם הפטנטים. ביום 27.3.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: התנגדות לרישום סימן מסחר "לפידאור" לגבי התקנים ואביזרים למאור, הנכללים כולם בסוג 11. לטענות המתנגדת, הסימן המבוקש מטעה ביחס לסימנה הרשום גם הוא בסוג 11 - "פתילאור" ועל כן לטענתה סימן המבקשת אינו כשיר לרישום מכוח סעיף 11(9) לפקודה בכך שזהה הוא או דומה עד כדי הטעיה לסימנה הרשום. עוד טוענת המתנגדת כי הסימן מטעה את הציבור ומעודדת תחרות בלתי הוגנת לפי סעיפים 11(5) ו- 11(6) לפקודת סימני המסחר.

תוצאות ההליך: ההתנגדות נדחית. נפסק כי המתנגד יישא בהוצאות המבקשת בסך 1,500 ₪ ובשכר טרחת עורכי דינה בסך של 17,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

13 באפריל, 2014,

0 תגובות

בחינת הטעייה בין סימנם בתהליך רישום סימן

דוד יחזקאל עזריאל הגיש התנגדות לבקשה לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת שיק דיזיין תעשיות בע"מ. התיק נדון ברשות סימני המסחר, בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני, סגנית רשם הפטנטים. ביום 19.3.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: התנגדות לרישום סימן מסחר "שיק דיזיין בע"מ Chic Design Ltd" לגבי שירותי מכירה בתחום הריהוט, הנכללים כולם בסוג 35. לטענות המתנגד, המבקשת בחרה את סימנה בחוסר תום לב ובמטרה להיבנות מן המוניטין שרכש במהלך השנים ובכך מטעה את הציבור ומעודדת תחרות בלתי הוגנת לפי סעיפים 11(5) ו- 11(6) לפקודת סימני המסחר. עוד טוען המתנגד כי סימן המבקשת אינו כשיר לרישום מכוח סעיף 11(9) לפקודה בכך שזהה הוא או דומה עד כדי הטעיה לסימניו הרשומים.

תוצאות ההליך: ההתנגדות נדחית. נפסק כי המתנגד יישא בהוצאות המבקשת בסך 1,500 ₪ ובשכר טרחת עורכי דינה בסך של 15,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

9 באפריל, 2014,

0 תגובות

בקשה לרישום סימן מסחר INFINITY

בקשה לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי אמיר אייל. הבקשה שנדונה בפני יערה שושני כספי, פוסקת בקניין רוחני. ביום 31.3.2014 ניתנה החלטה בתיק.

העובדות: בקשה לרישום סימן המסחר ""INFINITY "אינפיניטי" בסוג 36 בגין ביטוח ומימון. הבקשה סורבה לרישום לפי סעיף 11(9) לפקודת סימני מסחר מכוח רישום סימן מסחר מס' 116478 "INFINITE" הרשום ביחס ל"כל השירותים המנויים בסוג 36". לגישת מחלקת סימני המסחר, הסימן המבוקש דומה עד כדי להטעות לסימן הרשום.

תוצאות ההליך: הבקשה נדחתה, נפסק כי הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום, מכוח סעיף 11(9) לפקודה.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

6 באפריל, 2014,

0 תגובות

רישום סימן הזהה לסימן רשום אחר באותו סוג

בקשה לרישום סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת Apple . הבקשה שנדונה בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני, סגנית רשם הפטנטים. ביום 6.3.2014 ניתנה החלטה בתיק.

העובדות: בקשה בינלאומית לרישום סימן המסחר RETINA בסוג 9 (לא מעוצב) בגין מחשבים, תצוגות מסך ומכשירי תקשורת ניידים. הבקשה סורבה לרישום בשל קיומו של סימן מסחר 12555 "RETINA" על שם חברת קודאק בגין מצלמות גם הן בסוג 9, וזאת לפי הוראות סעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר.

בתשובה לליקוי זה הגישה המבקשת את הסכמת חברת קודאק לרישום הסימן המבוקש לצד הסימן הרשום. משלא היה בהסכמה האמורה כדי לשכנע את הבוחנת כי לא יהא ברישום הסימן כדי להטעות ביקשה המבקשת להשמיע את טענותיה בפני הרשם.

תוצאות ההליך: הבקשה התקבלה. נפסק כי מידת הדמיון בין סוגי הסחורות הינה נמוכה (מחשבים למול מצלמות).

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

4 בפברואר, 2014,

0 תגובות

רכיב דומיננטי תיאורי בסימן מסחר

חברת המרכז הבריאותי ד.ע. בע"מ הגישה התנגדות לרישום סימן מסחר שהוגש על ידי חברת עמינח תעשיות רהיטים ומזרונים בע"מ. הליך נדון בפני אסא קלינג, רשם סימני המסחר. ביום 12.1.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: המבקשת הגישה בקשה לרישום סימן המסחר "ויסקוג'ל" בגין מזרונים ומיטות, כולם בסוג 20. הבקשה נבחנה, קובלה ופורסמה להתנגדויות.

לאחר הפרסום הגישה חברת המרכז הבריאותי ד.ע. בע"מ התנגדות לרישום הסימן. בהודעתה טענה המתנגדת כי בבעלותה ארבעה סימני מסחר רשומים הכוללים את המלה "ויסקו" : סימן מסחר 173365 Viscotech" ויסקוטק", סימן מסחר 173366 Viscorest" ויסקורסט" וסימן מסחר 173367 Viscopillow" ויסקופילו" כולם בסוג 20 לגבי "כריות שינה עשויות ויסקוזה" וכן סימן מסחר 173368 Viscomedic" ויסקומדיק" בסוג 10 לגבי "כריות שינה אורתופדיות העשויות VISCO".

המתנגדת סבורה כי המלה "ויסקו" מזוהה עם מוצריה ולטענתה הרכיב "ויסקו" בסימן המבוקש זהה לאלה שבסימנים שלה ודומה להם עד כדי להטעות את הציבור, ולפיכך אינו כשיר לרישום בהתאם להוראות סעיפים 11(6), 11(9) ו- 11(14) לפקודת סימני המסחר.

תוצאות ההליך: ההתנגדות נדחתה. נפסק כי לפי המבחן המשולש עולה שאין חשש להטעיה בין הסימנים. על כן הורה רשם סימני המסחר על רישום סימן מסחר 233949 בפנקס סימני המסחר.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

12 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מעוצב PUMA

תביעה בעילת הפרת סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת PUMA כנגד חברת סיטי ווש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת דרורה פלפל. ביום 2-12-2013 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: Puma בעלת סימן מסחר רשום (דמות חתול מקפץ) בסוג 25 הכולל בגדי ספורט והנעלה. חברת סיטי ווש בע"מ, מייבאת פריטי לבוש בהם מוטבע חתול מקפץ בשם TIGRIS. סיטי ווש הגישה בקשה לרישום הסימן המעוצב ואולם הסימן בסופו לא נרשם (לאור התנגדות PUMA).

Puma טוענת כי יש בסימן (הלא רשום) סיטי ווש כדי להפר את סימן המסחר הסחר שלה תוך גניבת עין ביחס לסימנה ועל כן היא הגישה תביעה לקבלת צו מניעה ולפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ או לפי צו למתן חשבונות.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בסימן. ניתן צו להשמדת המוצרים המפרים.

בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בגין גניבת עין כאמור בסעיף 13 לחוק עוולות מיסחריות בגובה 100,000 ₪.

בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו הנתבעת תמסור לתובעת, דו"ח מנומק על-ידי רו"ח ביחס להיקף המכירות של המוצרים המפרים. והתיק נקבע לשלב ביניים, כולל התייצבות באי-כח הצדדים, על-מנת לבדוק ענין דו"ח רוה"ח.

בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪ פלוס מע"מ.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

18 באוגוסט, 2013,

0 תגובות

חשש להטעיה גדל בין סימנים דומים באנגלית

המתנגדת, חברת ENSTO OY, הגישה התנגדות לבקשה לסימן מסחר מספר 219922 שהוגשה על ידי חברת Yueqing Onesto Electric Co., Ltd. ההתנגדות נדונו ברשות סימני המסחר בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני וסגנית רשם הפטנטים. ביום 10.7.2013 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: התנגדות לרישום סימן המסחר ONESTO לגבי מכשור חשמלי בסוג 9. למתנגדת סימנים רשומים בישראל ENSTO EE (מעוצב) בסוג 9 ו-ENSTO (מילולי) בסוגים 7, 9, 11. לטענת המתנגדת ישנו דמיון מטעה בין הסימן שרישומו נתבקש לבין הסימנים הרשומים.

תוצאות ההליך: ההתנגדות מתקבלת. הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום. נפסק כי שקלול מבחני הדמיון מביא למסקנה כי יהיה ברישום הסימן כדי להטעות ולפיכך אין הוא כשיר לרישום לפי הוראות סעיף 11(9) לפקודה.

בנוסף נפסק כי המבקשת תישא בהוצאות הליך זה ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 באפריל, 2013,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימני מסחר CLEARASIL STAYCLEAR

חברת מדיליין בע"מ הגישה התנגדות לרישום סימן מסחר שהוגש על ידי חברת Reckitt & Colman (Overseas) Limited. הליך נדון בפני רשם סימני המסחר, אסא קלינג. ביום 5.3.2013 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: המבקשת הגישה בקשות לרישום סימני מסחר מספר 203593 ו-203594, לא מעוצבים, הכוללים את המילים "CLEARASIL STAYCLEAR", בסוג 5 ובסוג 3. הבקשות הוגשו על פי דין קדימה מבריטניה.
המתנגדת טענה כי היא הבעלים של סימן מסחר רשום מעוצב מספר 116547, בסוג 5 אשר כולל את המילה CLEAREX וכי כתוצאה מהיקפי המכירות הגדולים רכש סימנה מוניטין רב והפך לסימן מוכר היטב. על כן טענתה המרכזית של המתנגדת, היא כי הסימנים המבוקשים אינם כשירים לרישום על פי סעיפים 8(א), 11(9) ו-11(14) לפקודה, מאחר והם דומים עד כדי הטעיה עם סימנה הרשום והמוכר היטב.

תוצאות ההליך: ההתנגדות נדחתה. הרשם הורה על רישום הסימנים.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

החשש מפני הטעיה

נפסק כי ההכרעה בשאלת קיומו של דמיון מטעה בין סימנים תיעשה בעזרתו של "המבחן המשולש" כפי שפותח בפסיקה. מבחן זה מאגד בתוכו שלושה מבחני עזר הכוללים את מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות, הלקוחות וערוצי השיווק ומבחן יתר נסיבות העניין.
במשך הזמן וכחלק ממבחן יתר נסיבות העניין נוסף מבחן ההיגיון והשכל הישר.

במסגרת מבחנים אלה תיבדק מידת הדמיון בין הסימן המבוקש לבין הסימן הרשום, והאם קיים חשש כי דמיון זה יביא להטעיה בקרב הצרכנים לחשוב כי הטובין של בעל הסימן המבוקש מקורם אצל בעל הסימן הרשום.
מבחן המראה והצליל

מבחן זה נחשב לראשון והמרכזי מבין שלושת המבחנים. במסגרתו ייבחנו הסימנים תוך השוואת חזותם הכללית וצליל הגייתם. ההכרעה בשאלת הדמיון המטעה בין הסימנים תיעשה תוך השוואת הסימנים בשלמותם ומתן משקל לרושם הראשוני של הצרכן אשר אינו מתעכב להבחין בין הסימנים לפרטי פרטיהם.

נפסק כי סימנה הרשום של המתנגדת מעוצב וכולל כיתוב בעברית ובאנגלית כאחד כאשר המלה באותיות לטיניות "CLEAREX" מוצבת מעל המלה באותיות עבריות "קלירקס". זאת בעוד שהסימנים המבוקשים עושים שימוש באותיות לטיניות בלבד לגבי המלים "CLEARASIL STAYCLEAR" ללא עיצוב.

המלה "CLEAR" משותפת לסימנה הרשום של המתנגדת ולסימנים המבוקשים. לעניין זה ככל שהרכיב הזהה מופרד ומובחן מיתר חלקי הסימן כך יראה בו הציבור רכיב עצמאי אשר אינו מייחד סימן זה או אחר. לעומת זאת, כאשר הרכיב הינו חלק אינהרנטי מן הסימן ואינו ניתן להפרדה מיתר חלקיו, כך יקשה על הציבור לראות בו רכיב עצמאי. לכך ניתן להוסיף כי בסימנים מילוליים הדגש בדרך כלל יושם על תחילת הסימן ופחות על סופו ויש בכך כדי הוספת משקל כאשר נבחן דמיון בין סימנים.

נפסק כי יש הבדלים חזותיים בין הסימניים אשר די בהם כדי להקטין את החשש שברושם החזותי הראשוני שנוצר אצל הצרכן יהיה בלבול בין הסימנים, גם כאשר מדובר בזכרונו הבלתי מושלם של הצרכן.

יתר נסיבות העניין

מבחן זה הינו מבחן לוואי או מבחן "סל" המאגד בתוכו את שאר נסיבות המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים. במסגרתו יש להתחשב במשמעות הסימנים, השימוש שנעשה בהם בפועל, פרסומים קודמים, ראיות להטעיה בפועל אם ישנן כאלה, ועוד, וזאת על מנת לברר האם אכן עלול הציבור לטעות ולבלבל בין הסימנים המבוקשים למוצרי המתנגדת.

בסיכומם של כלל המבחנים מתאיין החשש להטעיה בין הסימנים המבוקשים לסימנה של המתנגדת לאור סעיפים 11(9) ו- 11(14) לפקודה.

6 במרץ, 2013,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן מסחר "TORRO"

חברת Red Bull GmbH הגישה התנגדות לרישום סימן מסחר שהוגש על ידי חברת FINANSCONSULT" EOOD". הליך נדון בפני ז'קלין ברכה, פוסקת בקניין רוחני, סגנית רשם הפטנטים. ביום 24.1.2013 ניתנה ההחלטה בתיק.

העובדות: המבקשת הגישה בקשה לרישום סימן המסחר TORRO בגין סיגריות, סיגרים ומוצרים למעשנים, כולם בסוג 34. הבקשה נבחנה, קובלה ופורסמה להתנגדויות.

לאחר הפרסום הגישה חברת Red Bull GmbH התנגדות לרישום הסימן. בהודעתה טענה המתנגדת כי הינה בעלת סימני המסחר TORO ROSSO ו-TORO ROJO וכי סימניה אלה מוכרים היטב. כן טענה המתנגדת כי הסימן המבוקש לרישום דומה עד כדי להטעות לסימנים האמורים ולפיכך אינו כשיר לרישום בהתאם להוראות סעיפים 11(9), 11(14), 11(6) לפקודת סימני המסחר. לבסוף טענה המתנגדת כי הסימן המבוקש לרישום הינו חסר אופי מבחין בשל העובדה שאינו ייחודי למבקשת.

תוצאות ההליך: ההתנגדות התקבלה והבקשה לסימן מסחר נדחתה. הרשם חייב את המבקשת בהוצאות המתנגדת בסך 3,000 ₪ ובשכר טרחת עורכי דינה בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

23 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הסימן AFRIN למול EPHRINE – אין הטעיה אצל גורם מקצועי - הרוקח

בקשה לרישומו של סימן מסחר מספר AFRIN"", שהוגש לרישום על ידי חברת MSD International Holdings GmbH. הבקשה נדונה ברשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, בפני הרשם אסא קלינג. ביום 22.8.2012 ניתנה ההחלטה בתיק.

עובדות: הסימן המבוקש נבחן על ידי מחלקת סימני המסחר ונמצא כבלתי כשיר לרישום לאור דמיון לסימן אשר כבר רשום בפנקס "EPHRINE - אפרין". בעקבות סירוב המחלקה הגישה המבקשת בקשה להשמיע טענותיה בפני הרשם.

בתחילה דחה הרשם את הבקשה לרישום. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. הערעור התקבל (עש"א 48527-02-11) והחלטת הרשם בוטלה מאחר שהתברר שהמערערת ביקשה להביא ראיות נוספות לביסוס עמדתה בתמיכה לבקשת הרישום. הדיון הוחזר אל רשם סימני המסחר על מנת שיאפשר למבקשת להביא בפניו ראיות נוספות, הן אלה שהגשתן התבקשה בשלב הערעור והן כל ראיה נוספת, לאחריהן ייתן הרשם החלטה מחודשת.

נפסק: הבקשה התקבלה, הרשם הורה כי הסימן ירשם. למרות הדמיון הרב בצליל בין הסימנים, נפסק כי לאור ההבדלים שבציבור הלקוחות השונים ולאור יתר נסיבות העניין הסימן מתקבל.

נקודות מרכזיות שנדונו בהחלטה:

3 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

אין הפרת סימן מסחר של אדידס בארבעה פסים

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו שניתן על ידי כב' השופטת מ' אגמון-גונן. הערעור הוגש על ידי ADIDAS SALOMON A.G כנגד ג'לאל יאסין ומדינת ישראל אגף המכס והמע"מ (משיב פורמלי). הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין, השופט א' רובינשטיין והשופטת א' חיות. ביום 27.8.2012.

עובדות: המערערת, חברת אדידס היא הבעלים של סימני מסחר הכוללים לוגו של שלושה פסים מקבילים ואלכסוניים על צידן של נעלי ספורט. המשיב בשנת 2005 ייבא נעליים עם ארבעה פסים אלכסוניים והשם "SYDNEY" הוטבע עליהן בשלושה מקומות שונים.

אדידס סברה כי חזות הנעליים אכן דומה עד כדי הטעיה לנעליים המיוצרות על ידה וכי יש בה משום הפרת סימן המסחר שלה.

פסק הדין במחוזי: בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. וקבע כי השימוש בארבעה פסים כאשר הנעליים אינן כוללות כל סימן או סממן אחר הדומים לאלו של אדידס אין בו משום הפרת סימן המסחר של שלושת הפסים.

בנוסף נקבע כי עוולת גניבת עין אינה מתקיימת מאחר ואין חשש סביר להטעיית הצרכנים. בית המשפט הוסיף ודחה את טענתה החלופית של אדידס כי המשיב, כמי שמנסה להיבנות מהמוניטין שלה, התעשר שלא כדין על חשבונה גם אם יימצא כי לא הפר את סימן המסחר הרשום שבבעלותה. מאחר והשימוש בסימן של ארבעה פסים אינו פוגע באדידס ומעשי המשיב אינם חריגים, מקוממים או יש בהם משום תחרות בלתי הוגנת.

לבסוף, דחה בית משפט קמא את טענות אדידס לגזל ולדילול מוניטין. בעניין זה קבע בית המשפט כי המשיב לא עשה כל שימוש בלתי הוגן במוניטין של אדידס כאמור, וכי נימוק מרכזי לשימוש בארבעה פסים יכול להיות "יצירת שוק נעלי ספורט מעוצבות, לאוכלוסיה שאין בידה לקנות נעלי ספורט ממותגות".

מטעמים אלו כולם קבע בית המשפט המחוזי לסיכום כי לא הוכח חשש להטעיה ולתחרות בלתי הוגנת מצד המשיב או נסיון מצידו להבנות מהמוניטין של אדידס. בית המשפט הוסיף וקבע כי בהינתן האמור יש להשאיר בנחלת הכלל כל מה שאינו כלול בסימן המסחר.

תוצאות הערעור: הערעור נדחה ברוב דעות (2 מתוך 3). השופטת חיות והשופט רובינשטיין, פסקו כי אין הפרה של סימן מסחר, אין גניבת עין ולא מתקיימת עילה בעשיית עושר.

בנוסף נפסק כי אדידס תשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בערעור בסך של 25,000 ₪.

השופט ריבלין, בדעת מיעוט, הציע לקבל את הערעור בחלקו בעילה של עשיית עושר והציע סעד לפיו המשיב יוסיף לנעל פס חמישי לצורך הקטנת החשש להטעייה.

דיון נוסף: ביום 27.8.204 במסגרת דנא 6658/12 נדחתה בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה. נפסק כי לא נקבעה הלכה חדשה בפסק דין זה אלא מדובר בפיתוח ההלכה, ולא כל פיתוח הלכה מצדיק דיון נוסף. נפסק כי הקביעה כי ראוי לבחון במקרה הנדון את שאלת הדמיון של סימן חזותי תוך בחינת המוצר כמכלול, היא אכן חידוש במשפט הישראלי אך אינה עומדת בסתירה להלכה הקודמת אלא מהווה פיתוח שלה. גם הקביעה כי רק במקרים חריגים יהיה ראוי להכיר בעילה של דילול מוניטין כאשר לא הייתה הטעיה, היא פיתוח הלכתי.

הערת DWO: המדובר בפסק דין מרתק ומקיף אשר חידד ופיתח מספר הלכות בתחום סימני המסחר, גניבת עין ועשיית עושר ובהם:

א. חידוד הלכה: דיני עשיית עושר אינם חלים במצב של הפרת סימן מסחר דומה להבדיל מזהה. כך למשל, ארבע פסים לא יחשבו לעשיית עושר כאשר אין הטעיה ואילו השימוש בסימן אדידס (הכתוב) כאשר אין הטעיה (למשל כאשר ברור שהמוצר חיקוי) כן יחשב לעשיית עושר. [השופט ריבלין, בגישת מיעוט, חשב כי שני המצבים אמורים לקיים עילה בעשיית עושר].

ב. לצורך הוכחת הפרת סימן מסחר יש צורך בהוכחת הטעייה רק במצב בו הסימנים דומים. אין צורך בהוכחת הטעייה במצב של סימנים זהים.

ג. פיתוח הלכה: בבחינה של סימן מסחר חזותי (להבדיל ממילולי) ניתן משקל גם למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם וזאת בניגוד להלכה שקבעה שמשקל זה יש לתת רק בעילה של גניבת עין. על כן אין להשוות רק בין הסימנים עצמם, יש לבחון את הנעל בכללותה. ואולם, אין לבחון את "מכלול מעשיו של הנתבע" כפי שנעשה במסגרת עוולת גניבת העין.

ד. פיתוח הלכה: לעניין דילול מוניטין – מוניטין יכול להיות מדולל גם כאשר אין הטעייה ואולם כאשר יש שימוש בסימן על מוצרים מאותו ההגדר וככל שנמצא כי אין דמיון מטעה בין המוצרים או הסימנים וקיים בידול ביניהם, נראה כי אין מקום לטענה שהמוניטין של בעל הסימן ידולל.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

28 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן מסחר – מבחני הרישום וההטעיה

ערעור שהוגש על ידי מיכה דנציגר ודנציגר משק פרחים "דן" כנגד שמואל מור, על החלטת החלטת פוסק הקניין הרוחני, נח שלו שלומוביץ, בגדרה נדחתה התנגדות המערערים לרישום סימן מסחר שהמשיב ביקש לרושמו.

הערעור נדון בפני בית המשפט העליון בהרכב השופטים המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין, השופטת ע' ארבל, השופט ח' מלצר. ביום 23.8.2012 ניתן פסק הדין בערעור.

עובדות: המשיב הוא מטפח זני פרחים ומשווק פרחים. בשנת 2002 הגיש המשיב בקשה לרישום סימן מסחר מספר 158742. הסימן המבוקש הוא צורה מעוצבת, בעלת אלמנטים גרפיים מסוימים, המכילה במרכזה את צמד המילים: "More Stars". הסימן המבוקש משמש את המשיב לשיווק פרח מסוג "גיפסנית", מזן "מורין".

המערערים הגישו הודעת התנגדות לרישום הסימן המבוקש. בבסיס ההתנגדות עמדה העובדה שהמערער, שגם הוא מטפח זני פרחים ומשווק פרחים כאמור – הינו בעל סימן מסחר מס' 125477, המכיל את הכיתוב: "Lucky Stars", וסימן מסחר מס' 116336, המכיל את הכיתוב: "Million Stars". הסימן הרשום משמש את המערערים בקשר לזן ייחודי, בשם "דנגיפמיני", של אותו פרח ה"גיפסנית".

בנוסף, בשנת 1999 כרתו הצדדים הסכם רישיון, במסגרתו ניתן למשיב רשיון לגדל ולשווק את זן ה"דנגיפמיני" שפיתחו המערערים. באותו ההסכם התחייב המשיב להימנע, במשך שלוש שנים, מלעשות שימוש כלשהו בשתילי ה"גיפסנית" שלו וכן בשימוש לא מותר בשתילים מזן "דנגיפמיני" של המערערים, המכונים: More Stars.

בגדרי הודעת ההתנגדות לרישום הסימן המבוקש, טענו המערערים כי המשיב מנסה להבנות מהמוניטין שיצא לזן שפיתחו. המערערים טענו כי בנוסף להגנה על הסימן הרשום, הפרח משווק ומפורסם באריזות שעל חזיתן תיאור של כוכבים פזורים, סביב המילים: Million Stars. לטענתם, הסימן המבוקש דומה עד כדי הטעיה בחזותו, במצלול וברושם הכללי – לסימן הרשום ולסימן המוכר היטב שלהם, ועלול להטעות צרכנים שיקשרו בין פרחי-המשיב לפרחי המערערים.

נוכח האמור לעיל המערערים גרסו כי הסימן המבוקש איננו כשר למעשה לרישום, במשמעות סעיף 8(א) לפקודה, שקובע כדלקמן: "אין סימן כשר לרישום כסימן מסחר אלא אם יש בו כדי להבחין בין הטובין של בעל הסימן לבין הטובין של אחרים".

החלטת הפוסק: החלטת הפוסק קבע כי המילה "Stars" הינה מונח מרמז, דהיינו המילה "Stars" לא מתארת, כפשוטו, את הטובין שהמערערים מוכרים, או משווקים, אלא רק גורמת לייחוס אסוציאטיבי בראשו של הצרכן לפרחי ה"גיספנית", הדומים לכוכבים. בהתאם לכך קבע הפוסק כי מילה זו כשירה לרישום כשלעצמה.

בהמשך ההחלטה בחן הפוסק את הסימן המבוקש באמצעות "מבחני ההטעיה", שהם המבחנים שבהם נהוג להשתמש על מנת לבחון את קיומה של אפשרות "הטעיה" של הצרכן. הפוסק מצא כי "מבחני ההטעיה" מובילים בצורה מצרפית למסקנה שאין חשש להטעיה בין שני הסימנים במקרה דנן.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל – אושר הסימן לרישום. מכאן הערעור שבפנינו.

תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי יש לבטל את החלטת הפוסק ולמחוק את סימן המסחר המבוקש מפנקס סימני המסחר. שלושת מבחני-המשנה לבחינת סימן מסחר העלו בצורה ברורה כי קיים חשש אמיתי ומהותי שצרכנים עלולים לבוא לכדי טעות בין הסימנים. על כן חל במכלול סעיף 11(9) סיפא לפקודה, ואין מקום לרשום את הסימן המבוקש.

עוד נפסק כי המשיב ישא בהוצאות המערערים בשתי הערכאות בסך של 50,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

6 ביוני, 2012,

0 תגובות

סימני מסחר הגנתיים וסימני מלאי

הליך שנדון בפני רשם סימני המסחר, אסא קלינג, בין חברת Gemological Institute of America לבין חברת Gemology Headquarters International. ביום 28.5.2012 ניתנה ההחלטה בתיק.

חברת Gemological Institute of America הגישה התנגדות לסימן מסחר GHI (מעוצב) ובקשה למחיקה של סימן GHI (לא מעוצב) שהגישה חברת Gemology Headquarters International.

המתנגדת טוענת כי הסימנים אינם כשירים לרישום לפי סעיף 8(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה"), זאת משום שאין בסימן GHI כדי להבחין בין הטובין של המבקשת לבין הטובין של אחרים, שכן המבקשת לא מספקת כל טובין או שירותים אלא הוקמה רק כדי לשרת את חברת EGL USA, באמצעות רישום סימני מלאי. בנוסף, המתנגדת טוענת כי לאור דמיונם לסימניה שלה, בסימניה של המבקשת יש כדי לגרום לסכנת הטעיה.

הרשם דחה את ההתנגדות ואת בקשות הביטול. ופסק כי המתנגדת תשלם למבקשת את הוצאותיה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000₪.

הנקודות המרכזיות שנדונו בהליך:

אופי מבחין

בהתאם להוראות סעיף 11(10) לפקודה, סימן המורכב מאותיות הנוהגות במסחר לציונם של טובין או סוגי טובין או הנוגעות במישרין למהותם או לאיכותם לא יהא כשיר לרישום אלא אם הוא בעל אופי מבחין.

נפסק כי, שני הסימנים שבמחלוקת הנם צירופי אותיות שרירותיים אשר לכשעצמם חסרי משמעות מילולית או שלצירופן נעדר דמיון לאותיות המקובלות במסחר. צירופי האותיות דנן אינם מכוונים לתאר את אופיים של הטובין.

סימן מסחר המורכב מאות אחת

סימן המורכב מאות אחת בלבד לא כשיר לרישום שכן לא ניתן להפקיע אות בודדת מרשות הציבור.

סימן מסחר המורכב משלוש אותיות

צירוף של שלוש אותיות ויותר לא יידחה רישומו על פניו וייחשב כסימן כשיר לרישום, גם אם אינו מעוצב, בכפוף לשאר הוראות החוק. כמצויין בחוזר, מובן שרישום של סימן שכזה לא יהיה בו להעניק למבקש זכות ייחודית באותיות המרכיבות את הסימן. ההחלטה אם סימן המורכב מאותיות הנו בעל אופי מבחין, תקבע בהתחשב בטובין או בשירותים, שביחס אליהם מתבקש הרישום.

סימן מלאי וסימן הגנתי

במונח "סימן מלאי" (הידוע בספרות גם בכינוי Reserve mark) הכוונה כפי הנראה לסימן הנרשם כאשר יש כוונה להשתמש בו, אולם לא באופן מיידי אלא בעתיד. בעל סימן המסחר מגיש את בקשתו לרישום כהכנה לקראת כניסתם של הטובין לשוק, כך שבמועד זה כבר יהיה בידיו סימן המסחר המגן על קניינו הרוחני. זאת, בשונה מסימן הגנתי (Defensive mark) שאין כוונה להשתמש בו.

סעיף 1 לפקודה קובע כי:

"סימן מסחר הוא סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לעניין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם, וסימן שירות הוא סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לעניין השירות שהוא נותן".

לאור האמור, על פי לשון הפקודה נקבע שאין חובה כי ייעשה שימוש בפועל בסימן המסחר המבוקש בזמן רישומו, אלא מספיקה כוונה להשתמש בו.

אם בדיעבד יתברר כי לא נעשה שימוש בסימן במשך שלוש שנים, או כי הוא הוגש לרישום ללא כוונה בתום לב להשתמש בו, כלומר שמדובר בסימן הגנתי ולא בסימן מלאי, הרי שניתן למחקו לפי סעיף 41 לפקודה, בתנאים האמורים שם. הסדר זה הוא הסדר מספק, והוא אינו מונע רישום של סימן כל עוד יש כוונה להשתמש בו. אמנם, כאשר הכוונה להשתמש נטענת לאחר רישום רב שנים ללא שימוש בסימן, אין די בה כדי למנוע את מחיקת הסימן (בג"צ 67/71 פרמו נ' שמידגל, פ"ד כה(1), 802).

חשש להטעיה

טענתה המרכזית של המתנגדת היא לדמיון בין הסימנים. דמיון זה ייבחן על פי המבחן המשולש: (1) החוזי והצליל; (2) קהל הלקוחות וסוג הסחורות; ו-(3) יתר נסיבות העניין. אל מבחנים אלה נוסף מבחן השכל הישר וכן פותחו קריטריונים כמבחני עזר, כגון: מבחן העין, מבחן החזות והפרטים המבחינים, מבחן צליל הסימנים (דמיון פונטי), מבחן סוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין, מבחן צינורות השיווק ומבחן כלל הנסיבות.

מבחן החוזי והצליל

בהקשר זה ייבחן הדמיון באותיות, ביחס לסימנים המעוצבים ולסימנים הלא מעוצבים. לשני הסימניםGHI ו-GIA משותפות האותיות G ו- I. האות G מופיעה בשני הסימנים כתחילית וככזו נטען כי יש ליתן לה משקל יתר.

ככלל, בהתאם לפסיקה, ההתייחסות לסימן תהיה לסימן בכללותו. יחד עם זאת, לעיתים יהיו חלקים בולטים וניכרים יותר, ולהם יינתן משקל מיוחד. כך למשל בהתנגדות לרישום סימן מסחר 169507 'טל עדן', סיימן סחר נ' תנובה (2.2.2009) נקבע, כי יש לתת משקל למילה הראשונה או לתחילית הסימן. מאידך, יהיו מקרים בהם לתחילית הסימן ינתן משקל פחות לעומת סיומת הסימן:

"בבואנו לבחון את מידת הדמיון שבין שני סימני מסחר, עלינו לבחון כל סימן וסימן כמכלול יחד עם מתן דגש על מידת הדמיון הקיימת בין המרכיבים היסודיים שבסימנים, אלו שהשפעתם על מכלול הסימן בולטת במיוחד. כך למשל, ייתכן וסימן יכלול מספר מרכיבים הזהים לחלקים הנמצאים בסימן אחר, ואולי אף יכיל את רוב מרכיבי הסימן האחר, ועדיין הרושם שיתקבל מכל אחד משני סימנים אלה יהא שונה במידה ניכרת. ייתכן אף שלסימן מסוים אשר מכיל בחובו סימן אחר, תתווסף תחילית או סיומת שתהא משמעותית לסימן עד כדי כך שלא יהא עוד חשש שהצרכן הסביר יטעה בין הסימנים". (התנגדות לרישום סימן מסחר מס' 146483 "Lenoplast", Farmaban SA נ' BSN medical Gmbh & Co. KG (4.12.2005))

נפסק כי לצורך בחינת שאלת החשש להטעיה, אין לייחס משקל יתר לאות G מאחר שהיא מייצגת מילה גנרית. הדברים אמורים לא רק לגבי המשקל שיש לייחס לאותG המרכיבה את הסימן אלא יש בהם גם להשפיע על כיצד יש להתייחס ליתר האותיות המרכיבות את הסימן.

כבר נקבע שכאשר כוללים הסימנים נשוא ההשוואה רכיב משותף, שהנו מקובל בענף (Common to the trade), נוטים הצרכנים לתת את הדעת דווקא לחלקים האחרים של הסימנים ולהבחין ביניהם באמצעות חלקים אלה.

נפסק כי, הסיומת הפונטית של GI-A שונה במשקלה מהסיומת הפונטית של GH-I. השוני בצליל יוצר הבדל משמעותי בין הסימנים.

לאור האמור, למרות הזהות בחלק מהאותיות והדמיון בהגיית האחרות, אין בכך די כדי לקבוע חשש להטעיה הן במבחן הצליל והן במבחן המראה.

מבחן קהל הלקוחות וסוג הסחורות

במסגרת מבחן זה ייבחן קהל הלקוחות וסוג הסחורות של הצדדים. ככל שהקהל הוא משותף לשני הצדדים, והסחורות דומות, יתחזק החשש להטעיה. עניין נוסף שיש לבחון בהקשר זה הוא שאלת מידת התחכום של הלקוחות והיכרותם את השוק. ככל שהלקוח מתוחכם יותר ומכיר בצורה טובה יותר את השוק, כך פוחת החשש להטעיה (ר' למשל ע"א 210/65 בנק איגוד לישראל נ. בנק "אגודת ישראל", פ"ד י"ט(2), 673 (1965) בעמ' 676).

בענייננו קהל הלקוחות וסוג הסחורות הרלבנטיים לשני הצדדים, הם דומים.

נפסק כי קהל הלקוחות הרלבנטי הוא ציבור הסוחרים. ציבור זה הינו ציבור מתוחכם האמון על ההבדלים בין המתנגדת ובין המבקשת אשר ידועות כשחקניות נפרדות ואחרות בשוק. הסוחרים יודעים להבחין בין הטובין שכל אחת מספקת.

על כן נפסק כי ציבור הסוחרים לא יטעה לבחור את המקור המתאים לו לתעודות הערכה.

לאור האמור לעיל, נפסק כי אין סכנת הטעיה בין הסימנים GHI ו-GIA כשהם אינם מעוצבים, במיוחד לאור העובדה שקהל הלקוחות הוא קהל מתוחכם של סוחרי יהלומים, שהם גם "שחקנים חוזרים", ומן הסתם מכירים את שתי החברות וידעו להבדיל ביניהן.

סימן מוכר היטב

המתנגדת טוענת כי סימנה הוא סימן מוכר היטב, ולכן יש להרחיב את היקף ההגנה עליו.

בהחלטה בהתנגדות לרישום סימן מסחר מס' 93261, Pentax נ' Asahi Kogaku Kogyo Kabushiki Kaisha (4.9.2003), סוכמו הכללים ומבחני העזר לקביעה האם סימן מסחר הוא סימן מוכר היטב, וביניהם: מידת ההכרה של הסימן; היקף השימוש ומשך השימוש, היקפי מכירות ועומק החדירה לשוק; היקף ומשך פרסום הסימן; המידה בה הסימן מוכר, נעשה בו שימוש, פרסום, רישום ואכיפה; מידה גבוהה של רכישת אופי מבחין תסייע בהוכחת מוניטין יותר מאשר אופי מבחין אינהרנטי; מידת הייחודיות (אקסקלוסיביות) של הסימן ואופי ומידת השימוש של הסימן או סימן דומה על ידי צדדים שלישיים, כאשר שימוש על ידי מספר גורמים בסימן עשוי להצביע על כך שהמוניטין אינו צמוד אף לא לאחד מהם; אופי הסחורות או השירותים וצינורות השיווק: והדרגה שבה המוניטין של הסימן מסמל איכות של הסחורות. השאלה אם סימן הנו מפורסם אם לאו, היא שאלה שבעובדה, ויש לבחון אם הסימן מוכר היטב בקרב הציבור הנוגע לעניין.

משדחה הרשם את ההנחה כי ישנו דמיון בין הסימנים, לא מצא הרשם צורך להכריע בשאלה האם הסימן של המתנגדת הוא מוכר היטב.

21 בפברואר, 2012,

0 תגובות

ערעור על החלטת רשם סימני המסחר בעניין הסימן KILLAH

ערעור מיום 26.1.2011 על החלטה מיום 27.12.2010 של רשם סימני המסחר (כבוד הרשם ד"ר מאיר נועם) בעניין התנגדות המשיבה לבקשת סימן מסחר מס' 189564 "KILLAH" בסוג 25.

הערעור הוגש על ידי Upcoming TM S A כנגד European Sports Merchandising B V ונדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני כב' השופט גדעון גינת, ביום 21.2.2012 ניתן פסק הדין.

לטענת המערערת שגה הרשם בקביעתו כי סימן המסחר המבוקש "KILLAH" דומה עד כדי להטעות לסימן המשיבה הרשום "KILLY".

נפסק:

הערעור התקבל, החלטת הרשם מבוטלת. בית המשפט הורה על רישום סימן המסחר מס' 189564 "KILLAH" בסוג 25.

בית המשפט קיבל את טענת המערערת, כי ישנם הבדלים מהותיים בין הסימנים, השוללים אפשרות של בלבול הצרכן ביניהם.

בנוסף פסק בית המשפט כי המשיבה תשלם למערערת את הוצאות המשפט בשתי הדרגות וכן שכ"ט עו"ד בסך 42,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

דמיון מטעה בסימני מסחר

סעיף 10 (9) לפקודת סימני המסחר קובע כדלקמן: "11. סימנים אלה אינם כשרים לרישום:... (9) סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר וכבר הוא רשום בפנקס לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד כדי שיש בו להטעות"

בפסיקה נקבעו מספר מבחני עזר לבחינת היות הסימן דומה לסימן אחר "עד כדי שיש בו להטעות", ובכלל זה "המבחן המשולש", לפיו ייבחן הדמיון בין הסימנים בשלושה מובנים, העשויים ליצור הטעייה אצל הצרכן: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הטובין ומבחן סוג הלקוחות. כלי עזר נוספים העשויים לסייע בהכרעה בשאלת הדמיון בין סימני המסחר, הוא "מבחן השכל הישר" ומבחן יתר נסיבות העניין.

מבחן המראה והצליל

הלכה היא כי מבחן זה מהווה מדד מרכזי ומובהק לדמיון העולה כדי הטעייה בין סימנים. בענייננו נפסק כי, ישנה אבחנה חזותית ופונטית ברורה בין הסימנים.

בנוסף נפסק כי השוני בצליל הסימנים יוצר הבדל של ממש ביניהם.

בית המשפט דחה את הטענה כי מפאת פערי השפה ישנו סיכוי גבוה יותר לבלבול מחמת הגייה שגויה.

נפסק כי שגה הרשם המלומד בקביעתו בהחלטתו כי התחילית "KILL" מהווה "מרכיב דומיננטי" בשני הסימנים המשליך אף הוא על הדמיון ביניהם, באופן המצדיק מניעת רישומו של הסימן המאוחר יותר, לשיטתו, "KILLAH". בנוסף נפסק כי מראה הסימנים שונה מהותית אף הוא.

בחינת הדמיון והשוני בין המוצרים אינה "כמותית" אלא היא "איכותית", ובאופן המתבונן על הרושם הראשוני של הצרכן מן המכלול העומד בפניו, והסיכוי שיתבלבל.

בענייננו סבר בית המשפט כי , אין בין הסימנים דנן דמיון העלול להטעות.

מבחן סוג הטובין

כלי עזר זה נועד לבחון את מידת הדמיון בין סימנים מן הפן של השתלבותם המסחרית, ותוך השמתם בהקשר הצרכני הרלוונטי, על רקע הדרישה להיות הסימנים הנבחנים בני "אותו הגדר", כלשון הפקודה.

בפסיקה נקבע בהקשר זה, כי בבחינת "הגדר" תהיה פרטת הטובין המפורטת בסוג הסימנים המבוקש, נקודת המוצא, אולם ישנם מדדים נוספים המשפיעים על הבדיקה, כגון: אפשרויות התרחבות של בעל הסימן הרשום, טיב השימוש במוצרים, האפשרות שהצרכן ייחשף למוצרים במקביל במדפי הצריכה ובצינורות השיווק, וככלל "המבחן צריך להתבצע באופן הגיוני ומאוזן, בהתחשב בשווקי היעד ובאופי הטובין" [פרידמן, בעמ' 403 ; ר' גם עניין Gateway, בפסקה 20].

נפסק כי בבחינת מכלול הנסיבות והמאפיינים השיווקיים של מוצרי הסימנים דנן, עולה כי מוצרי הסימנים שונים בסוגם מהותית. בעוד מוצרי הסקי ואביזריו נמכרים על פי טיבם ומהותם בחנויות ספורט ובחנויות ייעודיות למוצרים אלה בלבד, הרי מוצרי האופנה לנשים צעירות נמכרים בחנויות אופנה בקניונים (בדרך כלל). על פי הגיונם של דברים המוצרים נמכרים בערוצים נפרדים ושונים במהותם.

מבחן סוג הלקוחות

ככל שסוג הלקוחות הינו מצומצם ומובחן כך פוחת הסיכון להטעיית הצרכן, המכיר טוב יותר את מאפייני מוצרי הסימן הייחודיים.

המוצרים אותם משווקת המשיבה באמצעות הסימן KILLY פונים לחתך צר ומובחן של צרכנים, אפילו "מתוחכם ויודע דבר", המכיר את המותגים המשווקים בתחום זה, ואת מאפייניהם, בפרט כאשר ישראל כידוע אינה "מעצמת סקי" וענף הסקי פונה לחתך צר יחסית של לקוחות. אפשר שמאפייניו של קהל מקצועי זה מהווים צינור שיווקי מבחין בינו לבין מוצרי הסימן האחר.

נפסק כי חתך זה של אוהבי הסקי מכיר היטב את הספורטאי על שמו קרוי המותג, והסיכוי כי יבלבל את שמו עם הסימן KILLAH, הנראה אחרת, נשמע ונהגה באופן שונה, ואשר משווק מוצרי אופנה לנשים צעירות, הינו קלוש. לא סביר כי החתך אליו פונה המותג שבבעלות המערערת יתבלבל לחפשו בחנות לאביזרי סקי, וככל שתהא חפיפה בדמות אותה אישה צעירה הרוכשת את שני סוגי הטובין, יש להניח כי מכלול ההבדלים ביניהם ימנעו כל סיכוי של הטעייתה.

משמעות רישום הסימנים בעולם כטענת הגנה להתנגדות

העובדה שסימנים אלו רשומים זה בצד זה ברחבי העולם, לרבות בין היתר במדינות: ארה"ב, איטליה, מונקו, הונג קונג, נורבגיה, הונגריה, איסלנד, ניו זילנד, אוסטרליה, שווייץ, סין ועוד, ומבלי שהובאה בפניי בית המשפט כל ראיה לקונפליקט כלשהו ביניהם, או להליך משפטי שננקט על-ידי המשיבה כנגד המערערת, תומכת במסקנת בית המשפט.

22 ביוני, 2011,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק

תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה ד"ר גב כנגד חברת נייט סליפ סנטר, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.6.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

נטען כי הנתבעים עשו הכלאה של חלק מסימן המסחר של התובעת 2 ("ד"ר גב") וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל ("RELAXON") ויצרו לשימושם סימן מסחר שהוא בגדר "סימן כִּלְאַיִם" – המותג "ד"ר רילקס". בעשותם כן, לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום (ולטענתם גם והמוכר היטב) של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בנוסף נטען כי במהלך שנת 2006 עובד הנתבעים הציג מצג כאילו כורסאות הנמכרות על ידם תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב" ובמקרה שני העתיקה הנתבעת 1 את העיצוב של חלקים מהקטלוג "ד"ר גב".

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, נפסק כי לא הוצגה תשתית ראייתית המצדיקה הוצאת צו מניעה כנגד השימוש בסימן המסחר "ד"ר רילקס", שכן אין להטעיה בשל השימוש בסימן.

ואולם נפסק כי הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 בשנת 2006, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. מהטעמים אלו חייב בית המשפט את הנתבעת 1 בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק לטובת התובעת 2, בסכום כולל של 200 אלף ₪.

בית המשפט לא מצא לנכון לעשות צו להוצאות. לעניין זה הביא בית המשפט בחשבון את מכלול השיקולים, לרבות השיקולים הבאים: התביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה; התובעת 1, גם אם לא זכתה בסעד, הגישה תביעה שראוי היה כי תתברר; התנהגות הנתבעת 1 בעבר (קרי, בעת החדרת המותג לשוק) הייתה פגומה; הגשת התביעה על ידי התובעים נעשתה בשיהוי לא מבוטל; כל הנתבעים יוצגו על ידי בא כוח אחד.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

ההבדל בין גניבת עין להפר סימן מסחר

הטענות כנגד שימוש הנתבעים בסימן המסחר "ד"ר רילקס" הועלו בעיקר במסגרת העילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999). השוני בין העילות הללו הוא "במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם" (דברי השופט אשר גרוניס ברע"א 5454/02 טעם טבע (1998) טיבולי נ' אמבורזיה סופרהרב, פ"ד נז(2) 438, 450 (2003) (להלן: "עניין טעם טבע")).

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום הפרה של סימני המסחר "ד"ר גב" או "רילקסון"?

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בדיני סימני המסחר הוא "המבחן המשולש", לאמור עלינו לבחון את המראה והצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי, הפעלת מבחן זה בנפרד ביחס לכל אחד מסימני המסחר הרשומים של התובעות מחייבת להגיע למסקנה כי לא הוכחה בענייננו הפרה לא של סימן המסחר "ד"ר גב" ולא של סימן המסחר "רילקסון". וזאת מהטעמים הבאים:

א. בית המשפט פסק כי לאחר המונח החוזר ("ד"ר"), קיים מונח שונה ("גב" לעומת "רילקס") הן מבחינת הכתיב, הן מבחינת הצליל והן מבחינת המשמעות. מונח זה יוצר אבחנה, הן מבחינת המראה והן מבחינת הצליל, בין סימני המסחר.

ב. נפסק כי המונח החוזר, "ד"ר", הוא תואר אשר, נעשה בו שימוש תדיר בתחומי המסחר לצורך תיאור עוסקים רבים (לדוגמא "ד"ר לק", "ד"ר שקשוקה", "ד"ר סובארו", "ד"ר פישר" ועוד). במצב דברים זה, לא ניתן לטעון כי יש ליחס משמעות של ממש לקיומו של מונח חוזר זה, וזאת גם כששני הסימנים משמשים באותו תחום פעילות, ומצויים בשימוש של מתחרים ישירים.

נפסק כי ככל שהדברים נוגעים לסימן המסחר "רילקסון", הרי שאכן קיים דמיון לכאורי הוא גדול יותר. למרות זאת, סבר בית המשפט כי התובעת 1 לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של דמיון מטעה, וזאת מהטעמים הבאים:

א. מבחינת המראה, קיים הבדל ניכר בין דרך רישום סימן המסחר "רילקסון" לדרך רישום הסימן "ד"ר רילקס".

ב. ה"מוטיב החוזר" בשני הסימנים הוא אומנם דומיננטי מבחינת הצליל, אולם המדובר בסימנים המשמשים בעיקר לפרסומים בדפוס. מכאן שאת עיקר המשקל יש לתת, בנסיבות המקרה, לשוני בצורה, ולא לדמיון בצליל.

המרכיב החוזר בשני הסימנים , "relax", שבו מתמצה הדמיון, הוא מילה לועזית שמקובל להשתמש בה הן בחיי היום יומיום והן בעולם המסחר. היא קשורה למגוון דימויים רחב, ובהקשר בו עסקינן מתקשרת ל"נוחות" ול"רגיעה", שכורסאות ומערכות ישיבה אמורות לספק. במצב דברים זה, הקביעה כי רק לעוסק אחד, התובעת 1, תינתן הזכות להשתמש במונח זה לתיאור מוצריה היא מרחיקת לכך, ואינה רצויה.

מטרת סימני המסחר: סימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

הסימן מהווה הכלאה של שני סימני המסחר ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע' 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף.

מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004).

נפסק כי זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים.

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום גניבת עין?

הטענה לביצוע עוולה של גניבת עין מחייבת הנחת תשתית עובדתית מתאימה. במקרה הרגיל, יש צורך להוכיח את דבר קיומו של מוניטין התובעת בשלב הראשון, ואת הסכנה להטעיית הציבור לייחס את המוניטין של התובעת לנתבע בשלב השני.

התנאים להוכחת מוניטין בסימן

התובעת 1 לא טרחה להביא ראיות של ממש להוכחת המוניטין שצברה, והסתפקה בהצהרת מנהלה, מר אליהו יגאל, כי המותג "רילקסון" מוכר בארץ עוד משנת 1993. ספק בעיני אם די בכך לשם הוכחת מוניטין, אולם נוכל להניח עניין זה בצריך עיון.

התובעת 2 הוכיחה קיומו של מוניטין. מוניטין זה הוכח הן מרמת ההיכרות הגבוהה של הציבור עם סימן המסחר של התובעת 2 לפי הסקר שערכה והן מההיקף העצום של השקעתה בפרסום סימן המסחר (כ- 14 מליון ₪ בין השנים 1999 – 2007).

התנאים להוכחת חשש להטעיה

נפסק כי התובעת 1 כלל לא ניסתה להניח בסיס ראייתי שיש בו כדי להתמודד עם השלב השני של הוכחת קיום העוולה: הצגת מצע ראייתי היכול לבסס מסקנה שפעולות הנתבעים, ובכלל זה השימוש במונח "ד"ר רילקס", יוצרים חשש להטעיית הציבור להאמין כי מוצרי הנתבעת 1 הם מוצרים של התובעת (קרי, שציבור הלקוחות מעניק בטעות למותג "ד"ר רילקס" את המוניטין שהוא מייחס למוצרי "רילקסון"). מכאן שטענת הנתבעת 1 כי בוצע כלפיה עוולה של גניבת עין, או כי יש חשש שהמשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" יהווה גניבת עין כלפיה, לא הוכחה.

גם התובעת 2 לא הוכיחה כי יש חשש של ממש להטעיה של הציבור מעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" על ידי הנתבעת 1. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, משך הזמן המשמעותי שחלף מאז החלה הנתבעת 1 להשתמש בסימן "ד"ר רילקס" ועד להגשת התביעה; שנית, הראיות שהובאו על ידי התובעת 2 להוכחת הסכנה להטעיית הציבור היו קלושות, ולא מספקות. אבהיר בקצרה כל אחד מטעמים מצטברים אלו.

גניבת עין וסימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

יתכן ששימוש בסימן כלאים, המשלב בין שמותיהם של שני עוסקים בעלי מוניטין בשוק, יהווה עוולה של גניבת עין, מאחר שיוכח כי הדבר מביא את הציבור להניח קיומו של שיתוף פעולה בין העוסקים הוותיקים, ובעקבות זאת לייחס למוצר או לשירות המסומן באמצעות מותג הכלאים את המוניטין של שניהם. לפיכך, אם היה מוכח כי השימוש בשם "ד"ר רילקס" מוביל את הציבור לסבור בטעות שהמדובר בשיתוף פעולה עסקי בין "ד"ר גב" ל"רילקסון", הרי שהיה מקום לשקול מתן צו מניעה על מנת למנוע הטעיה שכזו. אפס, לא רק שטענה כזו לא הוכחה באמצעות ראיות מתאימות, אלא שהיא אף לא נטענה על ידי באי כוח התובעים.

על כן נפסק כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר "ד"ר גב" ו/או של סימן המסחר "רילקסון", ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.

עשיית עושר ודיני הקניין הרוחני

בית המשפט פסק כי בשים לב לכך שמדובר באינטרס המוסדר בדיני הקניין הרוחני באופן מספק, לא ניתן לטעון שיש מקום להרחבת היקף ההגנה המשפטית באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט (עופר גרוסקופף, "הנשר והנסיכות – על היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני זכויות יוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 201, וראו במיוחד עמודים 222 – 225).

גניבת עין באופן השיווק

בית המשפט פסק כי הוכח לפני לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין.

במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב".

במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים "ד"ר רילקס". נפסק כי הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

הפיצוי בגניבת עין

בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, בית המשפט פסק, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו.

לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1.

נפסק כי הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 573).

13 במרץ, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים, סימני מסחר וגניבת עין בטבעת

תביעה שהגישה חברת H.Stern כנגד חברת א.נ.ארניל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל. ביום 13.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

אחד התכשיטים המצליחים והיותר מוכרים של התובעות הינה טבעת בשם "ג'וליאנה", בה משולבים שלשה אלמנטים. הנתבעים משווקים טבעת שאף היא משלבת את שלושת האלמנטים האמורים, בהבדל קטן.

התובעות טוענות, כי יש בטבעת זו משום העתקה של העיצוב הייחודי של טבעת ג'וליאנה, למעט הבדל זניח – לשיטתן, ועל-כן יש בייצורה ובשיווקה משום הפרה של סימן מסחר רשום, שאף מוכר היטב בישראל; עוולה של גניבת עין; הפרה של זכויות יוצרים; עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעות; דילול וגזל המוניטין של התובעות; והטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

נפסק:

התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס לעילה של הפרת זכות יוצרים.

ניתן צו לפיו על הנתבעים לחדול ולהימנע, בעצמם או באמצעות אחרים, במישרין או בעקיפין, מכל עיסוק מסחרי בטבעת המפרה.

ניתן צו לאיסוף והתכת הטבעות המפרות, וכן השמדת תבניות היציקה והגלופות, וזאת בנוכחות נציגי התובעות, תוך 45 יום ממועד מתן פסק-דין זה.

הנתבעים ישלמו לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪, וכן את הוצאותיהן, אותן יישום הרשם.

בנוסף, כאמור, על התובעות לבחור בין שני סעדים חלופיים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

נקודות מרכזיות:

האם הפרו הנתבעים את סימן או סימני המסחר הרשומים של התובעות?

התובעות טוענות כי הנתבעים מפרים את סימני המסחר שלהן בדמות הכוכב, על-פי הגדרת ההפרה שבסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972: "'הפרה' – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך – (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר"

הנתבעים אמנם אינם משתמשים ב"סימן מסחר רשום" של התובעות והשאלה היא האם שימוש במגן דוד הינו, לעניינו, שימוש "בסימן הדומה לו" בידי מי שאינו זכאי לכך. בית המשפט פסק כי התשובה לכך, הינה בשלילה.

המבחנים שהציבה הפסיקה לבחינת דמיון מטעה בין סימנים מכונים "המבחן המשולש" – מבחן מצטבר המורכב משלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין ה"מבחן המשולש" הוצג לראשונה בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק אגודת ישראל בע"מ, פ"ד יט(2) 673, 675 (1966). כן ראו, למשל, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 453-451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע).

מבחן המראה והצליל

בעניין טעם טבע, בעמ' 451, נקבע כי זהו המבחן המרכזי מבין השלושה, וכי: "אין מדובר בהשוואה מדוקדקת... יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם."

בין הכוכב בעל חמשת הקודקודים לבין הכוכב בעל ששת הקודקודים קיים דמיון מסוים. בעיקר נכונים הדברים כאשר מדובר בהטבעות – קטנטנות – של היטלי הכוכבים.

עם זאת, כאשר מדובר בתכשיטים כגון טבעות, אשר מטבעם הינם קטנים, והפרטים המבחינים בהם הינם זעירים, ואשר בשל מחירם הגבוה ביחס לגודלם הם נבחנים בקפדנות ובדקדקנות על-ידי רוכשיהם הפוטנציאליים – יש לייחס חשיבות רבה גם להבדלים מזעריים בין תכשיט אחד למשנהו, וכך גם להבדל – כבענייננו – במספר הצלעות.

בנוסף, בעניין טעם טבע ציין השופט גרוניס כי המשקל היחסי שיינתן להיבט החזותי לעומת סוגיית הצליל או שמם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, והבחין בין שני סוגי מוצרים: "הסוג האחד הינו מוצרים המונחים דרך כלל על המדף שצרכנים יכולים ליטול אותם באופן חופשי, ואילו הסוג השני הוא מוצרים המצויים מעבר לדלפק אשר על-מנת לקבלם יש צורך להיעזר במוכר. במהלך דו-השיח עם המוכר נדרש הצרכן להגות את סימן המסחר המתייחס למוצר שהוא חפץ בו. הצורך לבטא את סימן המסחר על-פה והסכנה לטעות או לבלבול מגבירים את המשקל שיש ליתן לדמיון בצליל ביחס לסימנים של מוצרים מן הסוג השני. לעומת זאת ביחס לסימנים המתייחסים למוצרים מן הסוג הראשון יש לשים דגש דווקא על הדמיון החזותי, שהרי הצרכן נוטל את המוצרים לאחר שהוא מתבונן בסימנים המופיעים על גבי אריזתם." (ר' שם, בעמ' 452).

בית המשפט פסק כי בענייננו, לאור זאת, יש לשים דגש מיוחד להבדלים בין שמות הסמלים.

מבחן סוג הסחורות

בית המשפט פסק כי אין מחלוקת שסוג הסחורות – תכשיטים – משותף וזהה לשני הצדדים, התובעות והנתבעים. עם זאת, ביחס למבחן סוג הסחורות נקבע כי כאשר מדובר במוצרים אשר עלותם גבוהה, יטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יותר ולהשוות בין המוצרים השונים בשוק בטרם ביצוע העסקה (ר' בעניין טעם טבע, בעמ' 453, מול האות ג', והאזכורים שם).

נפסק כי דברים אלה נכונים לענייננו. צרכנים המתעניינים ברכישת טבעת משובצת יהלומים, בודאי כאלה המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות – המתומחרים כיקרים מאד ביחס לשוק – אינם עושים זאת בחטף.

מבחן חוג הלקוחות

התובעות מיתגו את עצמן במשך שנים ארוכות כפונות לחוג לקוחות מסוים, ובמקומות מסוימים בלבד – בשדה התעופה הלאומי ובמלונות יוקרה; זאת, בשונה מהנתבעים, שפנו תמיד ללקוחות באופן בלתי אמצעי ונגיש, ותימחרו את מוצריהן בהתאם – ברמת מחירים נמוכה משמעותית מתימחור תכשיטי התובעות.

לקוחות המתעניינים והמכירים את תכשיטי התובעות יודעים בוודאי כי את תכשיטיהן של התובעות ניתן לרכוש רק בחנויות שבבעלותן, ולכן אין חשש כי לקוח של התובעות הנכנס לחנויות הנתבעים ייטעה לחשוב כי אלה החלו לשווק את תכשיטי התובעות, ובכללן ג'וליאנה.

מבחן יתר נסיבות העניין

נוסף על שני המבחנים הנזכרים לעיל, מבחן זה מאגד את הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא נדונו במבחנים הקודמים. נפסק כי בעניין זה ניתן לציין כי הנתבעים אינם נוקטים בדרכי פירסום ושיווק כגון אלה בהם עושות התובעות שימוש, ולמעט תמונות באתר האינטרנט שלהם, לא הוצגו בפני בית-המשפט צילומים של תכשיטי הנתבעים אשר בגינן עלול לטעות צרכן פוטנציאלי ולהתבלבל בין מוצרי הצדדים.

מבחן "השכל הישר"

הפסיקה הכירה במקרים מסוימים במבחן רביעי – הוא מבחן "השכל הישר" – במסגרתו עשוי בית-המשפט להכיר בהפרה אף במקרים בהם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל, וזאת כאשר המסר הרעיוני העומד בבסיס הסימן המפר דומה מהותית למסר העולה מהסימן של התובע (ראו בעניין טעם טבע, בעמ' 453). ומההן ניתן להכיר בלאו בענייננו: אם ניתן לייחס תכונות קונספטואליות לעבודות האומנות התכשיטנית, הרי שהמסר הרעיוני הנובע משימוש בכוכב, שמן של התובעות, שונה לחלוטין מהמסר הרעיוני הנובע מהשימוש במגן-דוד כסמל לתכשיטים שיוצרו בישראל.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הפרו את סימני המסחר הרשומים של התובעות.

האם הפרו הנתבעים סימן מסחר מוכר היטב של התובעות?

לטענת התובעות, סימן הכוכב (או הכוכבים) זכאי להגנה כסימן מסחר מוכר היטב, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר: "סימן המוכר היטב בישראל... לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק."

מעבר לקביעה הכוללנית כי "בין השאר" יילקחו בחשבון שני השיקולים המנויים לעיל, החוק הישראלי, כמו גם אמנת פריס והסכם הטריפס – הם מקורות ההגנה על סימן מסחר מוכר היטב – אינם מספקים מענה מדויק לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב ומהם התנאים המגדירים סימן מסחר כמוכר היטב - ת"א (ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה ה' (פורסם בנבו, 25.4.2010) (להלן: "אנג'ל נ' ברמן ".

התובעות הציגו שימוש רב וארוך בסימן הכוכב בתכשיטיהן, כמו גם שימוש בסימן בפירסום ובשיווק של התכשיטים.

עם זאת, במהלך הדיון הציג בא-כוח הנתבעים ראיות לא מעטות לשימוש בסימן הכוכב על-ידי אחרים, הן בעבר – אפילו הרחוק, והן בהווה – בשווקים רבים ושונים בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ובפרט בארצות ברית-המועצות לשעבר (ביניהם מפורסמים מאד כגון CHANEL).

בנוסף, טענו הנתבעים, כי השימוש בסימן הכוכב הינו בסיסי מאד בתכשיטנות, והטבעתו הינה אחת מפעולות הצורפות הראשונות שנלמדות בבתי-ספר לצורפות.

על כן נפסק כי התובעות לא הוכיחו ברמה המחויבת בדיני הראיות האזרחיים (51%) כי סימן הכוכב הינו סימן מסחר מוכר היטב שלהן, דווקא.

האם ביצעו הנתבעים עוולה של גניבת עין?

שניים הם היסודות אותם נדרשות התובעות להוכיח בעוולת גניבת העין: המוניטין של התובעות בטבעת ג'וליאנה; והחשש הסביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטבעות של התובעות והנתבעים (ר' ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 (2001) (להלן: עניין עיתון משפחה).

מוניטין

באשר ליסוד הראשון – הוכחת המוניטין – נקבע כי על התובעות להראות, בראש ובראשונה, כי הטבעת שלהן הינה בעלת אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף, ושהציבור מקשר אותה עם מקור מסוים – שהינו הן – אפילו אינו מזהה את המקור בשמן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232 (1991) (להלן: עניין פניציה); וכן בעניין עיתון משפחה, בעמ' 942).

התובעים הציגו עדויות במצביעות על הקישור – הנדרש לשם הוכחת מוניטין – בין תיאור הטבעת בעל-פה לבין הטבעת עצמה ואף למקור הטבעת – הוא התובעות.

ואולם, לשם הוכחת המוניטין נידרש להראות כי הציבור הוא שמקשר בין התיאור והמוצר לבין המקור, ועדויות שהציגו התובעים מתארות את הקישור האמור בקרב זבני החנויות שמשווקות חיקויים של אותו המקור – שלהם עניין ואינטרס מיוחד ועודף בהכרת המוצר, כמו גם מקורו, ביחס לכלל הציבור.

החיקויים עצמם – אין בהם משום עוולה של גניבת עין (ר' עניין פניציה, בעמ' 232), אלא יש בהם, בקישור בין תיאור הטבעת לבין התובעות ובכינוי הטבעת בשם התובעות אף בפי החקיינים, משום ראייה לקיומו של מוניטין, שפגיעה בו – בדרך של הטעיית הציבור – היא שמקימה את העוולה.

חשש להטעיה

המבחן הנוהג לבחינת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור במסגרת עוולת גניבת העין זהה למבחן הנוהג בבחינת הדמיון בין סימני מסחר, קרי – "המבחן המשולש", המורכב, כזכור, ממבחני המראה והצליל, מבחני סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ר' עניין עיתון משפחה, בעמ' 949).

למרות הזהות בין המבחנים, עמד בית-המשפט העליון בעבר על ההבדל, לעניין יסוד ההטעיה, בין עוולת גניבת העין לבין הפרת סימן מסחר, ככל שהדבר נוגע לשוני חזותי במכלול מרכיביו של המוצר. השופט א' גרוניס, בעניין טעם טבע, בעמ' 451-450, אף התייחס מפורשות למשמעות אריזת המוצר: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם. כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסוימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם...".

בית המשפט פסק כי אין במכלול מעשיהם של הנתבעים כדי להביא לחשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטבעת הנתבעים היא מתוצרת התובעות.

התובעים לא הציגו ראיות לכך: - שהנתבעים משתמשים בשם הטבעת או בשמן של התובעות; - שהם משווקים את הטבעת שלהם בקשר כלשהו לטבעת התובעות או לתובעות עצמן; - או שלקוח כלשהו טעה והתבלבל בין התובעות לנתבעים ובין טבעותיהם.

נוסף על כך, התובעות משווקות את תכשיטיהן בחנויות שבבעלותן בלבד. לקוחותיהם, הקיימים והפוטנציאליים, בודאי יודעים זאת, שכן התובעות מיתגו עצמן כיצרני תכשיטי יוקרה מובילים. לפיכך, החשש כי לקוח פוטנציאלי ייכנס לחנות של הנתבעים וייטעה לחשוב שראה שם תכשיט של התובעות – הינו בלתי סביר.

אשר-על-כן, דחה בית המשפט את טענות התובעות אף בדבר גניבת-עין.

חוק זכויות יוצרים ביחס למוצרים שכשירים להירשם כמדגם

טענה מקדמית שהעלו הנתבעים בסיכומיהם (טענה שהינה משפטית גרידא, ועל כן לא מדובר בהרחבת חזית): לשיטת הנתבעים, בענייננו חל סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, לפיו חוק זה אינו חל לגבי מדגמים הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים והמדגמים, שכן הטבעת הינה פריט אופנתי הראוי להירשם כמדגם – ורישום שכזה לא נעשה על-ידי התובעות.

לתמיכה בטענתם זו, הפנו הנתבעים לפסיקה קודמת [למשל, ת"א (ת"א) 1311/04 אלקריף נ' יומטוביאן יעקב – אופנת טריפ (פורסם בנבו, 19.4.2010); וכן פסיקתי בעניין ת"א (ת"א) גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 16.4.2009)].

סעיף 22(1) קובע בזו הלשון: "חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם על-פי חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות על-ידי פרוצס תעשייתי"

על-פי תצהיר עדת התביעה, לפיו ייצור תכשיטי התובעות הינו "ידני ופרטני", הרי שטבעת ג'וליאנה אינה עונה על הסיפא של ההגדרה המחייבת רישום, באשר אינה מהווה דוגמא המוכפלת על-ידי פרוצס תעשייתי.

ודוק: על-פי הגדרת "מדגם" בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (שהחליפה את חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907) – מדגם, כעקרון, כולל גם עבודת יד: "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".

נמצא שהמחוקק הישראלי עמד על כך שרק לגבי מדגמים שנוצרו בתהליך תעשייתי, ולא בעבודת-יד, לא יחול חוק זכות יוצרים. בנוסף, עיון בפסיקה, [ר' גם, למשל, ת"א (נצ') 552/90 שדה-שוורץ נ' מאוזנר, פ"מ תשנ"ד(3) 147, 159-154 (1992)[, מלמד כי הקביעות לגבי הצורך ברישום פריטים אופנתיים כמדגמים התייחסו – כולן – לפריטי לבוש בלבד, ר' גם בעמ' 94-92 לספרו של טוני גרינמן זכויות יוצרים (2003)].

הפסיקה נוהגת להחיל את הוראת סעיף 22 לגבי בגדים, וזאת בשל כך שבגד הוא מוצר שימושי, שצורתו מוכתבת בעיקר על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף.

לא כך הדבר בעניין תכשיטים, ואין דין תכשיטים כדין אופנת לבוש.

למסקנה דומה הגיעה גם השופטת ארבל בהמ' (ת"א) 11001/95 מיכל נגרין עיצובים בע"מ נ' שארם – תכשיטים ישראליים מקוריים בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.1995) (להלן: עניין מיכל נגרין).

זכויות יוצרים בטבעת ג'וליאנה

לשם הגנה על טבעת ג'וליאנה בזכויות יוצרים נדרש ראשית להכיר בה כיצירה מוגנת.

בית-משפט זה הכיר בעבר בתכשיטים כיצירה אומנותית הראויה להגנה, כל עוד מדובר ביצירה מקורית וייחודית (ר' עניין מיכל נגרין, בפסקה 3 להחלטה).

על-פי הפסיקה, מקוריות מורכבת משניים: 1. יצירה עצמית (להבדיל מהעתקה); 2. יצירתיות, או משאב רוחני השקול ליצירתיות. באשר ליצירה העצמית – התובעות הציגו בפני בית-המשפט ראיות, שלא הופרכו, לכך שמדובר בתכשיט פרי עיצובן. באשר לדרישת היצירתיות – כאמור לעיל, בפרק העובדות, טבעת ג'וליאנה מתאפיינת בשלושה אלמנטים, אשר נטען כי שילובם הינו מקורי וייחודי, ולפיכך זכאי להגנה.

לפיכך קבע בית המשפט כי טבעת ג'וליאנה הינה יצירה מקורית הראויה להגנה על זכויות יוצריה, וזאת בשל השילוב הייחודי והמקורי של שלושת האלמנטים.

ודוק: אין בקביעה זו כדי להקנות זכויות יוצרים באלמנט מסוים מבין שלושת האלמנטים, אלא על שילובם של השלושה בטבעת.

הפרת זכויות היוצרים – העתקה

העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני אלה: 1. "גישה" או נגישות של הנתבע ליצירת התובע; 2. דמיון מהותי בין יצירת הנתבע ליצירתו הקודמת של התובע.

כאמור, התובעות הציגו בפני בית-המשפט פרסומים רבים ונפוצים של טבעת ג'וליאנה, בארץ ובעולם, ומשכך אין ספק שלנתבעים הייתה גישה ליצירת התובעות.

שאלה מורכבת יותר היא האם קיים בין טבעות הצדדים דמיון מהותי. דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים כאשר: הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970) (להלן: עניין אלמגור))

בהמשך הדברים בעניין אלמגור קבע השופט י' כהן כי: "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן."

גישה זו, של בחינת הדמיון המהותי בין היצירות כמכלול – בשונה מהשוואת רכיביהן – היא הגישה שאימץ בית-המשפט העליון כדרך המלך, בעיקר ביצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיביהן עדיפה על-פני פירוקן לרכיבים והשוואתם בנפרד ]ר' ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 590 (2000)[.

בודאי נכונים הדברים כאשר מדובר ביצירה שההגנה על זכויות יוצריה הוקנתה בשל שילוב ייחודי ומקורי של אלמנטים, ולא לאלמנטים עצמם.

כך גם בענייננו – יש לבחון ולהשוות את טבעות הצדדים כמכלול, המאופיין והמיוחד בשילוב שלושת האלמנטים. בית המשפט פסק כי בין הטבעות קיים דמיון מהותי, שכן הנתבעים לא הצליחו להצביע ולו על תכשיט אחד נוסף, שלהם או אחרים, בו משולבים שלושת האלמנטים. אין זה סביר ששילוב האלמנטים רק בטבעת זו הינו פרי של סיבה אחרת חוץ מהעתקת השילוב מטבעת התובעות.

במובן זה, השוני בפרטי רכיב הכוכב, אין בו כדי לערער ולהפחית מהדמיון המהותי בין טבעות הצדדים, ומהמסקנה כי הנתבעים העתיקו את טבעת התובעות.

לפיכך קבע בית המשפט כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות בטבעת ג'וליאנה.

סעד כספי - פיצוי

התובעות ביקשו פיצוי בלא הוכחת נזק בגובה 20,000 ₪, מכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; וכן הוצאת צו למתן חשבונות, המורה לנתבעים להגיש דו"ח מפורט, בתצהיר, שתוכנו מאומת על-ידי רואה-חשבון, ביחס לכמות הטבעות המפרות שנמכרו על-ידי הנתבעים ולכלל התמורה בגין מכירות אלה.

סעדים אלה הינם סעדים חלופיים, ואין האחד יכול לבוא ביחד עם השני, שכן אז יהא זה משום כפל פיצוי לתובעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן. יפים לכך דברי השופט לנדוי, בפרשת דפוס ניאוגרפיקה [ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 893-892 (1957)]: "שלוש הן התרופות הכספיות אותן יכול בעל זכות-יוצרים לתבוע עקב הפרת זכותו: (א) פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה, בהתאם לסעיף 6 של חוק זכות יוצרים, 1911... (ב) מתן חשבונות על-ידי הנתבע, על הריווח שזה הפיק מן ההפרה... (ג) ... ... תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי-אפשר לתבוע יחד את התרופות (א) ו-(ב)... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות יש משום מחילת ההפרה, בעוד שתביעת פיצויים מבוססת על עובדת ההפרה. לשון אחרת, תביעה לתשלום המגיע בהתאם לחשבון אינה תביעת נזיקים, אלא תביעה מעין-חוזית, בה תובע בעל-הזכות מאת המפר מה שהלה גבה עבורו, על יסוד 'עשיית עושר ולא במשפט'."

משלא פירטו התובעות את נזקן בגין ההפרה, נותרו בפניהן שני הסעדים החלופיים האמורים: 1. פיצוי סטטוטורי על-סך 20,000 ₪, או; 2. השבת הרווחים ממכירת הטבעת המפרה מהם התעשרו הנתבעים שלא כדין.

משציינו התובעות בסיכומיהן שהן חוזרות על כל הסעדים המבוקשים בפרשת התביעה, נראה שכדי לסיים תובענה ישנה זו, עדיף כיום לבחור בתשלום הפיצוי הסטטוטורי.

בית המשפט פסק כי אם תודענה התובעות כי ברצונן לבחון את סעד השבת הרווחים, יוצא צו למתן חשבונות, תוך 30 יום מיום מתן הודעת התובעות.

1 בפברואר, 2011,

0 תגובות

גניבת עין בשם המסחרי אורט

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, א' פרוקצ'יה, נ' הנדל (עא 5207/08) – 1.2.2011

תחום: גניבת עין בשם המסחרי אורט

נושאים: מטרת עוולת גניבת העין, יסודות עוולת גניבת העין, יסוד ה"מוניטין", זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, הבעלות במוניטין, יסוד ה"הטעייה", מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות הענין, הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

עובדות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ג' גינת). שעניינו מחלוקת בזכות לשימוש בסימן "אורט", המשמש בשמותיהם של שני הגופים אורט ישראל ו World ORT.

ההליך בבית המשפט המחוזי:

בבית המשפט המחוזי ביקשה אורט-ישראל, בתמצית, למנוע מארגון אורט-עולמי להציג את עצמו בישראל או לפעול בישראל תוך שימוש בשמות "אורט", "ORT" ונגזרותיהם. התביעה התבססה בעיקר על עוולת גניבת העין.

המחלוקת נוגעת לזכות השימוש בישראל של אורט-עולמי בסימן "אורט", הכתוב באותיות עבריות או אנגליות (ORT), במסגרת פעילותה לגיוס תרומות ועשיית שימוש בכספי תרומות.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי אורט-ישראל היא גוף נפרד ועצמאי, שאינו נתון לשליטת אורט-עולמי. מכך הוא הסיק, כי פעילותה הענפה של אורט-ישראל, תוך שימוש בסימן "אורט", הקנתה לארגון הפנים-מדינתי מוניטין בסימן זה, ולו בלבד.

וכך נקבע, כי אורט-ישראל היא בעלת זכויות מוניטין בלעדיות בסימן "אורט" בישראל, ואילו אורט-עולמי לא הוכיחה כי יש לה חלק במוניטין זה.

ועל כן אסר בית המשפט על ארגון אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן "אורט" או "ORT".

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי השימוש בשם "אורט העולמי", או "World ORT", מהווה שימוש מותר בשמה הנכון.

ארגון אורט-עולמי חוייב בהוצאות ההליך ושכר טרחה בסך 146,000 ₪ בתוספת מע"מ.

נפסק:

הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל.

פועל יוצא מכך הוא, כי בפעילותה בישראל, רשאית World ORT להשתמש בשמה המלא, באנגלית בלבד, הכולל את המילים "World ORT", ובלא כל תוספת בעברית, באופן המבטא את היותה ארגון אורט עולמי, להבדיל מארגון פנים-מדינתי בישראל. הסמל בו משתמשת אורט-עולמי נכון לעת זו עונה על התנאים האמורים.

אורט ישראל תשא בשכ"ט עו"ד המערערת בשתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות:

מטרת עוולת גניבת העין

הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עיסקו. הגנה זו עיקרה בהכרה בזכותו של בעל עסק לשמור על תדמיתם החיובית של המוצר או השירות שהוא מספק, הן בעיני הציבור, ככלל, והן בעיני ציבור הלקוחות המבקש לרכוש את המוצר או השירות, בפרט. הגנת החוק מותנית בהוכחת שני יסודות: ראשית, כי העוסק רכש מוניטין בטובין או בשירות, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עמו; שנית, כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה, או עלול להיות מוטעה, לחשוב כי הטובין או השירות המסופקים על ידי הנתבע הם, למעשה, אלה של התובע. עיקרה של עוולת גניבת העין הוא, אפוא, בהגנה על זכותו הקניינית של בעל המוניטין בעסק, העלולה להיפגע ממצג שווא של הנתבע. הערך המוגן ביסוד העוולה נועד להגן על האינטרס הקנייני של העוסק, להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים (ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד(2) 856, 865 866 (2000)).

יסודות עוולת גניבת העין

עוולת גניבת העין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

"גניבת עין

1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר, או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב, כשלעצמו, גניבת עין."

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע את יסודות עוולת גניבת העין, שעיקרם בשני אלה: קיום "מוניטין" בידי התובע, ו"הטעייה".

לצורך קיום יסודות העוולה די בקיום חשש סביר כי מעשי הנתבע יגרמו לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין או בשירות המסופק על ידי התובע, בעוד שלמעשה מדובר באלה של הנתבע. לענין זה, יסוד החשש הסביר נמדד בהקשר האובייקטיבי, ובקיום סכנה להטעייה, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעייה, ובהוכחת הטעייה בפועל (ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

היקף הגנת המוניטין של העוסק מפני חשש הטעייה נקבע על רקע המתח הקיים בין אינטרס ההגנה על המוניטין של הפרט לבין האינטרסים הנוגדים של חופש התחרות של עוסקים אחרים, וחופש העיסוק הנתון לכל אדם. חופש התחרות הוא אינטרס ציבורי מובהק, שנועד לעודד ולפתח את המשק, ולהשביח את המוצר ואת השירות המסופקים לציבור; חופש העיסוק הנתון בידי הפרט נימנה עם חירויות היסוד של האדם, ולכן הגבלות על חופש זה מתפרשות בדרך כלל בצמצום. עוולת גניבת העין מעודדת בלעדיות בשימוש בשם עסק, וההגבלות המוטלות על הזולת מכח בלעדיות זו מצדיקות הגדרה קפדנית של תחומי ההגנה, שיש בה מימד של הצרת התחרות החופשית, בין היתר, בהקשר לשימוש בשם עסק (ע"א 5792/99 עיתון משפחה נ' עיתון משפחה טובה, פ"ד נה(3) 933, 942 (2001)).

הצורך באיזון בין הזכות למוניטין עיסקי, שיש בה ממימד הבלעדיות, לבין חופש התחרות וחופש העיסוק, מוביל לפרישת הגנה יחסית בלבד על המוניטין במסגרת עוולת גניבת העין, שגבולותיה מתעצבים בנקודת שיווי המשקל שבה נמנעת פגיעה בלתי מידתית בערכים מוגנים אחרים (ע"א 8981/04 מלכה נ' אווזי, פסקה 17 ([פורסם בנבו], 27.9.2006)).

יסוד ה"מוניטין"

יסוד ה"מוניטין" מורכב משני היבטים: האחד – עצם קיום ה"מוניטין", והשני – זכויות הקנין של התובע בו (ע"א 945/06 General Mills. נ' משובח, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 1.10.2009)).

המושג "מוניטין" הוא מורכב, והגדרתו אינה פשוטה. בנסיון להגדיר מושג זה לצורך עוולת גניבת העין, נעשתה אבחנה בין שני סוגים של מוניטין: מוניטין הקשור בתדמיתו החיובית של היצרן, המקרינה על תדמיתם של מוצריו, ומוניטין הקשור בתדמיתו של המוצר עצמו, גם אם היצרן עצמו אינו מוכר בציבור. התייחס לכך בית המשפט בענין אפרופו (המשנה לנשיאה ריבלין):

"המוניטין מן הסוג הראשון קשור למוניטין של היצרן... בסוג זה של מוניטין, תדמיתו החיובית של היצרן בעיני הציבור מקרינה על מכלול המוצרים המיוצרים על ידו, ויוצרת את המוניטין שלהם. המוניטין מן הסוג השני קשור למוצר עצמו, גם אם היצרן אינו מוכר לציבור, או אינו זוכה לתדמית חיובית בעיני הציבור. מוניטין זה נוצר בעקבות השם הטוב שהמוצר קונה לעצמו בקרב הצרכנים" (שם, פסקה 8; כן ראו דנ"א 8910/09 General Mills Inc. נ' משובח תעשיות מזון בע"מ ([פורסם בנבו], 4.7.2010)).

האבחנה בין מוניטין עיסקי, המוגן על ידי עוולת גניבת העין, לבין "שם טוב" שאינו זוכה להגנה זו, אינה קלה ליישום: גרעין האבחנה טמון בשאלה האם מדובר במוניטין בעל משמעות עיסקית, המבטא אינטרס קנייני מובהק, הזכאי להגנה מפני פגיעה, או שמא מדובר בשם טוב שאין לו משמעות קניינית בתחום העיסקי. על אופיו של המוניטין המוגן מכח העוולה נאמר:

"המושג מוניטין קשה להגדרה מדוייקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר" (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו, פ"ד מד(2) 309, 315 (1990) (להלן: ענין ליבוביץ)).

ואכן, המוניטין המוגן על ידי עוולת גניבת העין אינו אינטרס מופשט של התובע בשמו הטוב, אלא אינטרס כלכלי מובהק ב"כוח השוק" של עסקו. זהו "כח משיכת הלקוחות" של העוסק (ענין קארגלס, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת נאור). עוולת גניבת העין עוסקת במאטריה מסחרית, ב"נכס ש[המעוול] מוכר, או שירות שהוא נותן"; העוולה "נועדה להגן מפני הפקת רווח מהמוניטין של המוצר בדרך של הצעתו למכירה, ולא מפני פגיעה אפשרית עקיפה, שאינה קשורה לרווח שנוצר ממכירת המוצר המחקה" (ענין אפרופו, פסקה 15 (ההדגשה אינה במקור); והשוו ע"א 523/91 כהן נ' נדיר, פ"ד מט(2) 353, 362 (1995) (להלן: ענין נדיר)).

נפסק כי הטעם האמיתי להתנגדותה לשימוש בסימן על ידי אורט-עולמי נובע, כך נראה, מרצונה להבטיח לעצמה את המונופולין על הפעילות הפילנתרופית בתחום החינוך המקצועי בישראל, ומחשש לקיום תחרות עם אורט-עולמי בהזרמת תרומות לפעילויות השונות. גם אם ניתן להבין את הצורך בתיאום והסדרה של פעילותם המקבילה של ארגוני אורט השונים בישראל – העולמי והמדינתי – קשה לומר כי האינטרס המדריך את אורט-ישראל מצוי "בגרעין הקשה" של מושג ה"מוניטין", במשמעות לה ניתנה ההגנה בעוולת גניבת העין.

זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין

במדינות שונות הוכרה זכות התביעה של ארגוני צדקה בעוולת גניבת העין, אך לעתים היא צומצמה לשימוש במוניטין לצורך גיוס תרומות ותמיכה כספית, ולא להיבטים רחבים יותר של השימוש בשם.

עמדת אורט-ישראל, הטוענת לבלעדיות בזכות השימוש בסימן "אורט", מעוררת מידה לא מעטה של אי-נחת, משיש בה פגיעה בפעילות רצויה וחשובה מנקודת מבט חברתית. שהרי, ככל שירבו ארגוני צדקה שיקדמו מטרות חברתיות חשובות כן ייטב, וכך יצא הציבור נשכר, אפילו מדובר בתחומי פעילות דומים, או אף זהים.

עולים, אפוא, סימני שאלה באשר להיקף ההגנה שעוולת גניבת העין מעניקה לשימוש בשם לצורך זיהויו של ארגון פילנתרופי. אין הכרח להכריע בהם, ונוכל להותיר לעת מצוא את ההכרעה בשאלת היקף ההגנה על מוניטין של ארגון צדקה לצורך עוולת גניבת העין. זאת, מאחר שניתן להכריע בהליך זה גם בלא קביעה נחרצת בענין זה.

הבעלות במוניטין

בעית הבעלות במוניטין נחלקת לשתי בעיות-משנה: ראשית, יש לברר את זהות הבעלים ה"מקורי" במוניטין, עם היווצרו; שנית, יש לבדוק האם המוניטין נותר בידי הבעלים, או הועבר לידיים אחרות.

בסוגיית זהותו של הבעלים ה"מקורי" במוניטין, נוטה הפסיקה להתייחס לשני מבחנים נפרדים, שאינם עולים, בהכרח, בקנה אחד: מבחן אחד הוא, מי יצר את המוניטין: "הבעלות במוניטין שייכת למי שיוצר את המוניטין, לגורם שאפשר לראות בו את המקור למוניטין שיש למוצר..." (ענין אפרופו). מבחן אחר הוא, מיהו הגורם שהציבור קושר את המוניטין אליו: "על התובע להוכיח, כי רכש מוניטין בטובין, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית של הטובין עם התובע" (ענין ריין, בעמ' 845; ענין עיתון משפחה, בעמ' 942; ענין פרוינדליך, בעמ' 866).

אשר למבחן הגורם האחראי ליצירת המוניטין: בית משפט קמא ציין את פעילותה הענפה והעצמאית של המשיבה בישראל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מאחריותה של המערערת לבניית המוניטין של "אורט" בישראל, וזאת נוכח פעילותה הענפה במשך שנים רבות הקשורה בישראל, בעצם הקמתו של ארגון אורט-ישראל, בהעברת כספי תרומות לארגון בישראל, בשותפות ארגונית עם המשיבה, ובשל התרומה שפעילותה הבינלאומית של המערערת תרמה לשמו הטוב של "אורט" בישראל; ואכן, לא אחת, פעילות הנעשית מחוץ לישראל עשויה ליצור מוניטין בישראל.

נפסק כי לא ניתן, אפוא, לראות באחד מן הארגונים שלפנינו כזכאי יחיד ובלעדי למוניטין בסימן "אורט" בישראל, עם היווצרו. יתר על כן, מערכת היחסים בין שני הארגונים לאורך השנים, עד לפרוץ המחלוקת, מתאפיינת בשיתוף ביניהם בזכויות בנכסי המוניטין שלהם, עד כדי יצירת בעלות משותפת בהם. מסקנה זו עולה מן הנסיבות שכבר הוזכרו: פעילותם של שני הארגונים לאורך שנים תוך שיתוף פעולה הדוק, והשימוש המשותף לשניהם בסימן "אורט" בישראל לאורך שנים רבות.

על רקע זה, מתבקשת, לכאורה, המסקנה, כי קמה למערערת, ביחד עם המשיבה, זכות משותפת בישראל במוניטין לסימן "אורט", ולכן אין לאסור על אורט-עולמי לעשות שימוש בסימן זה בישראל.

יסוד ה"הטעייה"

יסוד ה"הטעייה" משמעו קיומו של חשש סביר כי הציבור יוטעה בקשר למוניטין של המוצר או השירות, כך שיעלה בידי הנתבע ליטול ולנצל מוניטין השייך לתובע. העוולה בניסוחה המחודש בחוק עוולות מסחריות פורשת את הגנת המוניטין הן על טובין והן על שירותים.

היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא יסוד ה"הטעייה". "בבוחנו תנאי זה של הטעייה שומה עליו, על בית-המשפט, לבחון אם קיים חשש סביר להטעיית הציבור" (ענין עיתון משפחה, בעמ' 949; ענין פרוינדליך, בעמ' 866; ענין אווזי, פסקה 12). בהלכה הפסוקה הוגדרו שלושה מבחנים מרכזיים, שבאמצעותם נבחן החשש הסביר להטעייה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות הענין.

הגנת העוולה ניתנת לא רק בנסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל: "זהו המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו" (רע"א 5454/02 טעם טבע נ' אמברוזיה, פ"ד נז(2) 438, 451 (2003)).

בחינת סמלי הצדדים בשלמותם מראה בבירור כי לא עולה חשש של ממש להטעייה. המכנה המשותף לשני הסמלים הוא השימוש בשם "ORT" באנגלית, אך רב מאד המבדיל והמפריד ביניהם על המשותף להם.

ההנחה ביסוד הדברים האמורים היא, כי לצורך שמירת האבחנה הראויה בין הארגון העולמי לבין הארגון הפנים-מדינתי, על אורט-עולמי להשתמש בשמה המלא באנגלית בכל מצג שהוא – בין בכתב ובין בעל פה – שבו היא מציגה את ארגונה בישראל, גם אם הסמל הגרפי אינו מופיע בו.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות: מבחן זה בוחן "האם בעלות-הדין מספקות את אותה 'סחורה' ופונות לאותו חוג לקוחות?... האם באותו תחום שבו עוסקות בעלות הדין קיים חשש ממשי שהציבור לא יבחין בין ה'סחורות' המסופקות על-ידי בעלות-הדין? למשל: האם מדובר במוצר יום-יומי שרמת הבדיקה שעורכים בו הלקוחות טרם רכישתם אותו היא נמוכה, שאז יש להקפיד הקפדה יתירה על ההבחנה בין הסימנים, או שמא מדובר במוצר שרכישתו, מעצם טיבה, מצריכה בדיקה מעמיקה יותר, שאז החשש כי הציבור לא יבחין בין הסחורות השונות נמוך יותר" (ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נ' לקסן, פ"ד נא(3) 802, 805-806 (1997)).

מבחן זה, על פי טיבו, הולם פעילות עיסקית מובהקת, שעניינה בפנייה לציבור הרחב לצורך מכירת מוצרים או שירותים, ונוצר חשש הטעייה בין מתחרים. מבחן זה אינו מתאים לפעילות ציבורית המתאפיינת במעשי צדקה שמקורם בכספי תרומות.

מבחן יתר נסיבות הענין

ולבסוף, מבחן יתר נסיבות הענין: מבחן זה הינו מבחן כוללני, בלתי מסוים, שבמסגרתו נשקלות שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה, אשר לא נכללו במסגרת המבחנים הקודמים (ענין טעם טבע, בעמ' 453, 459; בג"ץ 197/51 קוקה קולה נ' ויטה, פ"ד ח 772, 782 784 (1954); גינת, בעמ' 15). בענייננו ראוי להביא בחשבון, במסגרת מבחן-מסגרת זה, את העובדה שבמשך שנים ארוכות פעלו שני הארגונים בצוותא, בשיתוף פעולה מלא ביניהם, ולא עלתה טענה של חשש הטעייה עקב שימוש משותף בסימן "אורט". מסקירת חומר הראיות שהוגש, מצטייר הרושם כי הקרע בין שני הגופים נולד לאו דוקא בשל חשש אמיתי להטעיית הציבור מערבוב זהויות בין שניהם, אלא ממתחים בינאישיים בין הגורמים המנהלים, אשר תרמו יותר מכל לנתק שארע.

יתר על כן, אורט-עולמי פועלת ברחבי העולם במקביל לגופי "אורט" מדינתיים בארצות שונות. אורט-ישראל, מצידה, פועלת בארצות הברית במקביל ל-ORT America, תוך שימוש בסימן "אורט", ומאז שנות ה-20 של המאה שעברה ועד שנת 2007 – במקביל לשני ארגוני "אורט" אמריקאיים.

מסקנת בית המשפט היא, כי לא עולה חשש סביר כי שימושה של אורט-עולמי בשמה המלא, באנגלית בלבד, או בשני סמליה, הכתובים כולם אנגלית, בלא כיתוב עברית, וכוללים את המונח World ORT בתוספת שרטוט של גלובוס, יביא להטעית הציבור.

הגנת שימוש בתום לב בשם לתיאור העסק

סעיף 1(ב) לחוק חוק עוולות מסחריות קובע הגנה מסוימת מפני ביצוע עוולה של גניבת עין למי שמשתמש בשמו בתום לב לתיאור עיסקו: "שימוש של עוסק בשמו בתום לב לשם מכירת נכס או מתן שירות לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".

הגנה זו היא אחד הביטויים לאיזון שיצר המחוקק, בהגנה מפני גניבת עין, בין אינטרס העוסק, בעל המוניטין, לבין אינטרסים נוגדים, ובמקרה זה אינטרס של עוסק אחר להשתמש בשמו האמיתי לצורך תיאור עיסקו.

כבר נפסק, כי הגנת השם קשורה בהכרת זכותו של אדם להשתמש בשמו האמיתי בעיסקו כסימן זהותו בהקשר הפרטי, המשפחתי ואף הלאומי. השימוש בשם האמיתי של האדם טומן בחובו הנחה מובנית כי הוא נעשה בתום לב, ועל פי רוב החשש להטעיית הציבור בנסיבות אלה קטן יותר מאשר במצב רגיל. השימוש בשמו האמיתי של אדם לצורך עיסקו מצביע, מלכתחילה, על הצורך לבדוק בדיקה קפדנית יותר מיהו העסק שעמו מתקשרים, במיוחד אם מדובר בשם נפוץ, נוכח האפשרות שיימצאו גם עסקים אחרים בשם זהה, או בשם דומה.

בענין "הגנת השם" על פי סעיף 1(ב) לחוק ראוי להעיר את ההערות הבאות:

ראשית, נשמעה דעה לפיה הגנת השם אינה חלה על שמות תאגידים, אלא על שמות יחידים בלבד. אולם, ספק אם יש הצדקה לשלילה גורפת של הגנה על שמות תאגידים, במקום שבו תאגיד נושא שם עסק בתום לב במשך תקופה ארוכה ביותר, בנסיבות בהן השם הופך סימן זיהוי מובהק של העסק, בדומה לשמו של אדם. בענייננו, הסימן "אורט" מהווה סימן זיהוי של הגופים הקשורים לארגון, והפועלים לקידום החינוך המקצועי בקהילות היהודיות בתפוצות ובישראל באמצעות תרומות נדבנים. סימן זה ראוי ל"הגנת השם" גם כשמדובר בתאגידים, המהווים חלק מארגון הגג, ופועלים במסגרתו.

שנית, "הגנת השם" היא, על פי טיבה, הגנה יחסית בלבד, במובן זה שהיא כפופה בכל מקרה לתנאי כי אין בשימוש בשם כדי להעלות חשש סביר להטעיית הציבור (ענין פרוינדליך, בעמ' 869, 873 874; ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 341 (2004)); יוצא מכך, כי גם שימוש בשמו האמיתי של עוסק בתום לב לא יהיה מוגן באופן מוחלט אם השימוש בו עלול להטעות את הציבור (Wadlow, בעמ' 766 767; והשוו התייחסותו של דויטש, בעמ' 61). משמעות הדבר היא, כי גם אילו נזקקנו ל"הגנת השם" בעניינה של המערערת, גם אז לא היה מדובר בהגנה מוחלטת, שכן גם בהנחה שהמערערת משתמשת בתום לב בשמה ההסטורי, לא היה בכך בלבד כדי לשלול את אחריותה לעוולת גניבת העין אילו נתקיים בשימוש בשם יסוד של חשש הטעייה (גינת, בעמ' 38 39). אולם, כאמור, יסוד ההטעייה אינו מתקיים במערערת במקרה זה, ומכאן שלא הוכחה אחריותה לביצוע עוולת גניבת העין.

23 בינואר, 2011,

0 תגובות

התנגדות לבקשה לרישום סימן המסחר "נו-שפה"

רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, הפוסקת בקניין רוחני יערה שושני-כספי (התנגדות לבקשה לרישום סימן המסחר "NO-SPA", "נו-שפה" מס' 202248) - 23.1.2011

תחום: התנגדות לבקשה לרישום סימן המסחר

נושאים: עילות התנגדות לרישום סימן מסחר בטענת הטעייה, בחינת הזהות בין הפרטה של כל סימן, הטעיה בין הסימנים, מבחן המראה והצליל, סימן בעברית ובאנגלית, מבחן סוג הסחורות, חוג הלקוחות וערוצי השיווק, מבחן יתר נסיבות העניין

עובדות:

התנגדות לרישומו של סימן מסחר "נו-שפה", "NO-SPA" (לא מעוצב) ביחס לתוסף תזונה בסוג 5.

המתנגדת טוענת כי מאז שנת 1970 משווקת היא בעולם, תחת הסימן "NO-SPA", את תכשירה הרפואי המשמש להרגעה, לשיכוך כאבים ולמניעת עוויתות בקיבה ובמעיים.

המתנגדת טוענת כי הסימן המבוקש לרישום, הינו זהה לחלוטין לסימנה הרשום ודומה עד כדי להטעות לחלק מסימניה הרשומים בישראל. משכך, נסמכת המתנגדת על סעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר וטוענת כי הסימן המבוקש פסול לרישום.

נפסק:

הסימן המבוקש דומה עד כדי להטעות לסימניה הרשומים של המתנגדת.

ההתנגדות מתקבלת. המבקש ישא בהוצאות המתנגדת בהליך בסך 8,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

עילות התנגדות לרישום סימן מסחר בטענת הטעייה

סעיף 11(9) לפקודה, המהווה עילת התנגדות לרישום הסימן המבוקש, קובע כדלקמן:

"סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר וכבר הוא רשום בפנקס לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד כדי שיש בו להטעות;"

בהוראה זו התייחס המחוקק לשני סוגי סימנים בלתי כשרים לרישום: האחד, סימנים הזהים לסימן הרשום בפנקס סימני המסחר, והשני, סימנים הדומים דמיון מטעה לסימן ממין זה.

בחינת הזהות בין הפרטה של כל סימן

יש לבדוק האם פרטת סימני המתנגדת ופרטת סימן המבקש כוללים את אותם הטובין או טובין מאותו הגדר.

נפסק כי הן הסימן המבוקש והן סימני הרשומים של המתנגדת הוגשו לרישום בסוג 5 וכי מן הראוי לקבוע כי תכשירים רפואיים ותוספי מזון מהווים טובין מאותו הגדר. זאת מאחר שהמדובר במוצרים חלופיים או לפחות משלימים. שני סוגי המוצרים נמכרים לרוב בבתי מרקחת ולא מן הנמנע כי אדם המשתמש בתכשיר רפואי, יצרוך גם תוסף מזון לאותה הבעיה בדיוק.

הטעיה בין הסימנים

בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים עיקריים ("המבחן המשולש") לצורך הכרעה בשאלת קיומו של דמיון מטעה בין סימני מסחר המשתייכים לאותו הגדר: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות ומבחן השכל הישר וכלל נסיבות העניין.

מבחן המראה והצליל

זהו המבחן המרכזי מבין שלושת המבחנים הנ"ל. בחינת הדמיון המטעה בין הסימנים מבחינת החזות והצליל תיעשה תוך השוואת הסימנים בשלמותם ותוך מתן משקל לרושם הראשוני הבלתי מושלם של הצרכן אשר אינו מתעכב להבחין בין הסימנים לפרטי פרטיהם.

הסימנים נבחנים כפי שהוגשו לרישום או כפי שנרשמו ולא כפי שנעשה בהם שימוש בפועל.

מבחן המראה והצליל: סימן בעברית ובאנגלית

המבקש טוען כי הסימן המבוקש מכיל את הצירוף באנגלית "NO-SPA" ואת המילה "נו-שפה" בעברית. זאת בניגוד לסימני המתנגדת אשר מכילים את הצירוף "NO-SPA" אם כשלעצמו, ואם בצירוף תוספות שונות. לדידו יש בכך כדי ליצור הבחנה בין סימנו המבוקש ובין סימני המתנגדת.

הרשם פסק כי אין לקבל טענה זו. הצרכן הישראלי הזוכר את שם המוצר באנגלית והנתקל במוצר הנושא את אותו השם בכיתוב עברית, עלול לחשוב כי המדובר באותו המוצר אשר הותאם לקהל הצרכנים הישראלי.

מבחן סוג הסחורות, חוג הלקוחות וערוצי השיווק

נפסק כי מדובר בשני תכשירים אשר מיועדים לשיווק תחת קורת גג אחת – היינו בבית המרקחת.

מבחן יתר נסיבות העניין

במסגרת זו יש לזכור כי סימני המבקשת נועדו לשיווק תכשירים רפואיים וכי לבלבול בין מוצריה לבין מוצר המבקש, אשר הינו תוסף מזון, עלולות להיות השלכות חמורות. אכן נכון, המתנגדת טרם החלה בשיווק מוצריה בישראל. עם זאת לא מן הנמנע כי המתנגדת תשווק מוצריה בארץ בעתיד. בנוסף, מראיות המתנגדת ניכרים אחוזי היכרות לא מבוטלים של הצרכן הישראלי הרלבנטי עם מוצרי המתנגדת בחו"ל. מכאן החשש הממשי כי הצרכן המקומי עלול להושיט יד למוצר המבקש בעודו טועה באשר לאפקט הרפואי המצופה מן המוצר אותו רכש.

29 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מיג

בית המשפט העליון, השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן, נ' הנדל (עא 45/08) – 29.12.2010

תחום: הפרת סימן מסחר וגניבת עין

נושאים: מטרת דיני סימני המסחר, הפרת סימן מסחר רשום, סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה, טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית, מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק, מבחן יתר הנסיבות, פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום, גניבת עין, מטרת עוולת גניבת עין, פסיקת פיצויים בגין גניבת עין, מספר הפרות בעוולת גניבת עין

עובדות:

המשיבה (מיג) עוסקת בפרסום והוצאה לאור של עיתונים בשפה הרוסית ועושה שימוש בסימן הכולל: שעון עם מחוגים וספרות שמוסתר קלות מאחורי המילה "מיג".

המערערת (מיגדור) נוסדה כ- 4 שנים לאחר שהמשיבים החלו לעשות שימוש בסימן והיא החלה בהוצאה לאור של עיתונים הנושאים אף הם את השם המסחרי "מיג".

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי (כב' סגנית-הנשיא ד"ר ד' פלפל) קיבל, את התביעה של מיג בקובעו, כי המערערים הפרו סימן מסחר רשום של המשיבים ועוולו בגניבת עין.

בית המשפט המחוזי פסק לזכות מיג פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) בגין גניבת עין בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה, ובסך-הכל 300,000 ש"ח.

אשר לפיצויים בגין הפרת סימן מסחר רשום קבע בית-המשפט, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח נזק ומשכך נדחתה תביעת הפיצויים מכוח פקודת סימני מסחר.

על כן בחרה המערערת להגיש ערעור והמשיבה בחרה להגיש ערעור שכנגד.

נפסק:

בית המשפט דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.

ולא נתן צו להוצאות.

נקודות מרכזיות:

מטרת דיני סימני המסחר

מטרתם של דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, הינה להגן על שם מסחרי שהוא קניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו, כמו גם להגן על אינטרס הציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

הפרת סימן מסחר רשום

המבחן שנועד להכריע האם קיים דמיון מטעה בין הסימנים הוא מבחן משולב ומטרתו לבחון האם הצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר הינו זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן המשולש, כולל שלושה רכיבים העומדים זה לצד זה ומשתקללים לבסוף לכלל הכרעה. המבחן נפתח בבחינה ממוקדת של הסימן דהיינו מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל; הוא נמשך בבחינת הקונטקסט של הסימן דהיינו מבחן חוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין ומבחן צינורות השיווק; ולבסוף מבחן כולל הבוחן את יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה (ע"א 411/06 Gateway נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ ([פורסם בנבו], 20.6.2007).

סימן דומה או זהה - מבחן הצליל ומבחן המראה

המבחן העיקרי מבין השלושה הוא מבחן המראה והצליל.

ככל שמדובר בסימן הזהה לסימן המסחר הרשום, אין הטוען להפרה נדרש להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור באשר למקור הטובין או השירות. כמו-כן, ככל שהייחודיות העובדתית של שם המסחר קטנה יותר, כלומר ככל ששם המסחר דומה לשם השגור בתחום, כך גדל משקל הראיות הנדרשות לשם ביסוס המובחנות לצורך רישומו כסימן מסחר.

אשר למבחן הצליל - במקרה דנן, נפסק כי המערערת עושה שימוש בשם "מיג", הזהה לחלוטין לשם "מיג" בו עושים שימוש המשיבים.

אשר למבחן המראה – נפסק כי ישנו דמיון רב בין שני הסימנים, המתקרב לכדי זהות ומבחינה ויזואלית ישנו דמיון המקשר בין הסימנים על-ידי שימוש בסימן "מיג" על-ידי המערערת בשפה הרוסית בלוגו באותו גודל של אותיות, ובאותה צורה, גוון ופונט הדומים לסימן הרשום של המשיבים והן באלמנט הגרפי המקורי קרי: שעון שמעוצב בצורה דומה מאוד לשעון המופיע לצד הסימן הרשום. דמיון רב זה עלול בהחלט להטעות את הצרכן הסביר, שעלול להתבלבל ולקנות את המוצרים המפרים בסוברו בטעות, כי הוא מקבל מוצרים מקוריים או מוצרים הקשורים למוצרים המקוריים.

טובין מאותו הגדר – משפחה מסחרית

מבחן סוג הטובין: טובין הינם מאותו הגדר כאשר קיים חשש שקונה אשר רואה את סימן המסחר על סחורה של גורם אחר, יטעה לערבב בין הסחורות ולחשוב ששתי הסחורות נובעות מאותו מקור.

בשנים האחרונות, בהתחשב בהתפתחויות שחלו בסחר הבין-לאומי ובפריצתן של חברות מסחריות מתחום מסחרי אחד לאחר, תוקנה הפקודה באופן שבו הורחבה ההגנה לסימני מסחר "מוכרים היטב" גם כאשר הטובין אינם מאותו הגדר. בנסיבות מסוימות אין נפקא מינה אם בעל סימן המסחר מספק טובין, ואילו הגורם האחר, העושה שימוש בסימן המסחר, הינו נותן שירות בקשר לטובין מאותו סוג. השאלה שצריכה להישאל היא אם מצויים אנו באותה 'משפחה מסחרית' שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום. המשפחה המסחרית צריכה להיות מוגדרת ממקרה למקרה, בהתאם למבנה השוק והשחקנים הפועלים בו. כך למשל, בע"א 9191/03 V & S Vin Spirt Aktiebolag נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869 (2004) נקבע, כי ייצור וודקה ומכירת נעליים אינם תחומים משיקים או קרובים.

נפסק כי במקרה דנן נופלות פעולות שני הצדדים במסגרת אותו הגדר.

מבחן סוג הלקוחות וצינורות השיווק

הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי, שכן כאמור העיתון הינו בשפה הרוסית. על כן, הלקוחות הפוטנציאליים של השתיים קשורות לאותו חתך אוכלוסייה ולפיכך גם צינורות השיווק בין המוצרים דומים עד מאוד.

מבחן יתר הנסיבות

נפסק כי במקרה דנן, מבחן יתר הנסיבות כולל בחובו את קודמיו ואף הוא מתקיים בענייננו. מצויים אנו בתחום העלונים והעיתונים המשווקים בשפה הרוסית בלבד. אין כל ספק, כי המספקים טובין אלה פועלים במסגרת אותו הגדר ובאותה "משפחה מסחרית", שבמסגרתה מתקיים החשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין בעל הסימן הרשום לעושים בו שימוש או על חסות מטעמו של בעל הסימן הרשום, כל זאת במיוחד כאשר הן הלקוחות של המערערים והן הלקוחות של המשיבים כוללים את המגזר הרוסי ומופנים לקהל הרוסי.

פסיקת פיצויים בגין הפרת סימן המסחר הרשום

סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, באם יוכיח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר.

נפסק כי למרות ההפסדים שהוכחו לעיתון המשיבים ומאחר ולא הוכח קשר סיבתי בין הפסדים אלה לבין הוצאת העיתון על-ידי המערערים, לא הוכיחו המשיבים הוכיחו נזק אמיתי בגין הפרת סימן המסחר. כן הוכח, כי עיתונם של המשיבים ספג הפסדים בשנים בהם כלל לא היה קיים עיתונם של המערערים. יתרה מכך. המשיבים לא הביאו הוכחה לנזק כלשהו שאירע להם כתוצאה מהוצאת העיתון של המערערים. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין ההפסדים של המשיבים לבין הוצאת העיתון של המערערים. משלא הוכיחו המשיבים קיומו של נזק, אין מקום לעשות שימוש בשיטת האומדנא לקביעת נזקים ולפיכך אין מנוס מדחיית טענתם לקבלת פיצויים מכוח הפרת סימן המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

שני יסודות עיקריים לעוולת גניבת עין. ואלו הם:

א. הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.

ב. הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, זוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר". (ראו: ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ([פורסם בנבו], 27.9.2006).

מטרת עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. ההגנה בעוולה הינה רחבה וחלה לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר. במסגרת עוולת גניבת עין נבחן החשש להטעיה באשר למקור המוצר ואין ההשוואה נעשית בין הסימנים בלבד.

בית המשפט פסק כי קיים ביסוס לטענות המשיבים כלפי המערערים וכי הוכחו יסודות העוולה של גניבת עין.

פסיקת פיצויים בגין גניבת עין

בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת בחוק ובכללן עוולת גניבת עין: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

העיקרון של פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק עוולות מסחריות הינו עונשי-הרתעתי של הפגיעה במוניטין.

שני שיקולים עיקריים עומדים באפשרות קבלת פיצויים ללא הוכחת נזק. ואלו הם: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין והרצון להתריע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים, איננה סגורה. כך למשל נקבע, כי בית-המשפט יתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה (ראו: ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992)).

מספר הפרות בעוולת גניבת עין

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה. עם זאת, יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות. יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות. כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה.

נפסק כי במקרה שלפנינו, המערערים עשו שימוש בשם "מיג" לעיתונם במשך תקופה קצרה מאוד. עם זאת הוכח, כי הם עשו רבות על-מנת לפרסם את עיתונם על-מנת להחדיר את דבר קיומו לתודעת הציבור ובכך לרכוש מוניטין. נראה, כי תקופה קצרה זו מצדיקה את סכום הפיצויים בסך בגובה של 50,000 ש"ח לכל עוולה ובסך-הכל 300,000 ש"ח כפי שפסק בית-המשפט המחוזי. לפיכך, לא מצא בית המשפט מקום להתערב בגובה הפיצויים שפסק בית-המשפט המחוזי במסגרת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

27 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

התנגדות לבקשה לרישום סימן מסחר KILLAH

התנגדות לבקשה לרישום סימן מסחר שהוגשה ברשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, הרשם ד"ר מאיר נועם (התנגדות לבקשה לרישום סימן מסחר "KILLAH" מס' 189564) – 27.12.2010

עובדות: המתנגדת בעלת הזכויות בסימן "KILLY" טענה כי הסימן המבוקש "KILLAH" אינו כשיר לרישום שכן הוא דומה דמיון מטעה, הן פונטית והן ויזואלית, לסימנה הרשום שלה.

הנקודות המרכזיות שנדונו בהחלטה: מטרת דיני סימני המסחר, שאלת הדמיון בין הסימנים, מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הטובין, מבחן סוג הלקוחות

תוצאות ההליך: ההתנגדות התקבלה, לאור הדמיון הרב בין הסימן המתנגדת לסימן המבוקש, הרשם הורה כי סימן המסחר "KILLAH" לא ירשם בפנקס.

מבקשת הסימן תשא בהוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 16,000 ₪ הכולל מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

על החלטה זו הוגש ערעור שנדון בבית המשפט המחוזי אשר הפך את ההחלטה.

נקודות מרכזיות:

מטרת דיני סימני המסחר

מחד, להגן על הציבור מפני הטעיה בדבר מקור הטובין וטיבם ומאידך, להגן בידי הסוחר או היצרן כנגד תחרות בלתי הוגנת ממתחריו [ראה א. ח. זליגסון "דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם", תשל"ג, עמ' 1].

שאלת הדמיון בין הסימנים

סעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר, המונה את אחת החלופות של סימנים שאינם כשרים לרישום, קובע כדלקמן: "סימן הזהה עם סימן שהוא שייך לבעל אחר וכבר הוא רשום בפנקס לגבי אותם טובין או טובין מאותו הגדר, והוא הדין בסימן הדומה לסימן כאמור עד כדי שיש בו להטעות;".

מכאן, כי לא כל דמיון יספיק על-מנת לפסול את רישום הסימן, אלא רק דמיון העולה כדי הטעיה.

הפסיקה קבעה שלושה מבחנים עיקריים לצורך הכרעה בשאלת קיומו של דמיון מטעה בין סימני מסחר המשתייכים לאותו הגדר. מבחנים אלו זכו לכינוי "המבחן המשולש".

מבחן המראה והצליל

זהו המבחן המרכזי מבין השלושה. הקביעה כי הסימנים דומים זה לזה מבחינת החזות והצליל עד כדי להטעות תיעשה, תוך השוואת הסימנים בכללותם, בצורתם הכוללת, ותוך מתן משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו. בעת בחינת מידת הדמיון יש לזכור כי זכרונו של הצרכן אינו מושלם, וכי לרוב הסימנים לא יופיעו לעיני הצרכן בעת ההשוואה.

מבחן סוג הטובין

לעניין מבחן זה יש להשוות בין פרטת הסימנים של סימן המתנגדת וזו של סימן המבקשת ולבחון האם הוא זהה.

כשרותו של הסימן המבוקש לרישום אינה נבחנת לאור השימוש בפועל שנעשה בו או בסימן הרשום. הטעם לכך הוא שרישום סימן המסחר מזכה את בעל הסימן לשימוש ייחודי בסימן בכל הנוגע לטובין שלגביהם הוא נרשם. על כן, רשאי בעל הסימן להרחיב את השימוש שהוא עושה בו כיום, וזאת במסגרת הסחורות או השירותים המנויים בפרטה.

מבחן סוג הלקוחות

מבחן זה מורכב משני עניינים משלימים. האחד- האם פונים המוצרים לאותו חוג לקוחות; השני- כיצד משפיעה זהות הלקוחות על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן כך פוחתת סכנת ההטעיה.

13 בדצמבר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בארבעה פסים

תביעה שהוגשה על ידי חברת אדידס כנגד יבואן נעליים בשם ג'אלאל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת דר' מיכל אגמון-גונן (ת"א 2177/05). ביום 13.12.2010 ניתן פסק הדין בתיק.

תחום: הפרת סימן מסחר נושאים: מטרת סימני המסחר: מניעת תחרות בלתי הוגנת, מניעת הגנה על הצרכן, מניעת דילול סימן מסחר, תדמית ואפיק שיווק, סימני מסחר ונחלת הכלל: אין להגן על סימן בהיעדר הטעייה, פגיעה בתחרות, עלויות שיפגעו בצרכן, אפקט מצנן, הזכות לביטוי עצמי, שימוש הוגן בסימני מסחר, צמצום ההגנה לסימני מסחר, מבחן ההטעיה: סימן מסחר דומה, מראה וצליל, סוג הלקוחות מבחן השכל הישר ויתר הנסיבות, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט , גזל מוניטין, דילול מוניטין.

עובדות: הנתבע ייבא ממפעל בסין נעלי ספורט שיוצרו לפי הזמנתו, שעליהן ארבעה פסים אלכסוניים בצידי הנעל, שהשם SYDNEY מוטבע עליהם בצורה ברורה. חברת אדידס טוענת כי השימוש בארבעה פסים אלכסוניים, ללא קשר לשאר מרכיבי הנעל, מפר את סימן המסחר הרשום והמוכר היטב של חברת אדידס העולמית הכולל שלושה פסים מקבילים על צידי הנעל. סכנת טעות באשר למקור הנעל אינה קיימת. השאלה, אם יש ליתן הגנה לסימן המסחר בהעדר חשש תחרות בלתי הוגנת מצד הנתבע, או ניסיון של הנתבע להיבנות מהמוניטין של חברת אדידס, או שמא יש להשאיר בנחלת הכלל, כל מה שלא כלול בסימן המסחר, כגון ארבעה פסים, במקרה שלפניי.

תוצאות ההליך: התביעה נדחית. מדינת ישראל תשחרר את הנעליים שנתפסו במכס. אדידס תישא בכל העלויות הנובעות מעיכוב ואחסנת הנעליים במחסני המכס. בנוסף לעלויות אלו, תשלם אדידס לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 85,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

ערעור: להחלטה בערעור על פסק דין זה ראו ע"א 563/11.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

31 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

התנגדות לרישום סימן מסחר אנרג'י

בית המשפט העליון, השופטת מ' נאור (ע"א 4410/06) - 31.8.2010

תחום: התנגדות לרישום סימן מסחר והפרת סימן מסחר

נושאים: מילה תאורית, הפרת סימן מסחר, הודעת הסתלקות, אופי מבחין, מבחן הצליל, מבחן המראה, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות וסימן מסחר מוכר היטב.

עובדות:

למערערת סימן מסחר רשום (צירוף של שלוש אותיות באנגלית) אשר מבחינה פונטית נשמע כמו המילה אנרג'י, למשיבה סימן מסחר הכולל את המילה אנרג'י. המערערת הגישה ללשכת רשם סימני המסחר בקשה למחיקת המילה אנרג'י מסימן המשיבה. הבקשה נדחתה, מכאן הערעור.

נפסק:

הערעור נדחה: בית המשפט קבע כי העמדה המחייבת של המערערת שעמדה בפני הרשם כבסיס לאישור הסימן היא כאמור כי "לאותיות NRG... אין פירוש". גם בהתעלם מנסיבות אלה, סימן המסחר הכולל כיתוב האותיות NRG אינו משנה בהקשר בו נסובה התובענה, של שמני מנוע, את אופיה של המילה Energy כמילה תיאורית ועליה להישאר בנחלת הכלל. בית המשפט קבע כי המערערת תישא בהוצאות ושכר טרחת המשיבה בסך 50,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות

הפרת סימן מסחר

בית המשפט מזכיר כי בדיקת טענה בדבר הפרת סימן מסחר נבדקת על פי המבחן המשולש: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין.

מבחן הצליל בוחן האם שני הסימנים כפי שיהגו אותם קרובים זה לזה באופן בו הם נשמעים ("דמיון אקוסטי"), בית המשפט קבע כי כאשר מדובר במוצר הנמכר "מעבר לדלפק", יש ליתן חשיבות יתרה למבחן זה, וכי בנסיבות מסויימות מדובר אף במבחן העיקרי אף אם לא הבלעדי. כל הוא למשל, מצב בו הביטוי היחיד של השוני בין המוצרים הוא הכתב שעליהם, כאשר קהל הקונים של המוצר אינו יודע קרוא וכתוב. כך הוא גם, למשל, מצב שבו דוברי שפה מסוימת הוגים שני סימנים שונים באופן דומה עד זהה.

בית המשפט קובע כי מבלי להכריע בדבר, יש להניח כי צירוף אותיות עשוי להקים הגנה על מילה נגזרת.

הודעת הסתלקות

המשמעות הישירה של הודעת ההסתלקות היא כי כל יצרן אחר רשאי לעשות שימוש האותן אותיות ובלבד שלא יעצב אותן ב"הרכב הסימן", יתרה מזאת, בית המשפט קבע כי נסיבות הרישום ותוכן ההתכתבות בין המערערת לרשם לקראת רישום סימן המסחר והודעת ההסתלקות מלמדות כי הלכה למעשה הסתלקה המערערת גם מן המשמעויות העשויות להגזר מן הסימן. כמו כן קבע בית המשפט כי "יש גם יש" משמעות לחיבור אותיות, ותוהה מדוע לא צויין הדבר בפני הרשם בעת הרישום.

מילה תאורית

בית המשפט קבע כי דין סימני המסחר מחייב שלילת הגנה למשמעויות הנגזרות - פונטית או אודיטורית - מן האותיות NRG בכלל וביחס למילה Energy בפרט, וזאת אף מבלי להסתמך על נסיבות הרישום. בדין סימני המסחר מקובל להבחין בין ארבעה סוגי שמות: שמות גנרים; שמות תיאוריים; שמות מרמזים; ושמות דמיוניים, כאשר עוצמת ההגנה המוענקת לשמות נגזרת מסיווגם לאחת מן הקטגוריות. השימוש במילה Energy – ככינוי לטובין בתחום השמנים – הוא שימוש מקובל בטרמינולוגיה המקצועית בעולם. הפוסק קבע בעניין זה כי "כפי שהוכח בפני המילה אנרגיה היא מילה המקובלת במסחר בשוק זה".

בית המשפט מוסיף וקובע כי מדובר בהקשר בו אנו עוסקים במונח מילוני-תיאורי. המילה הינה מילה לועזית בעלת מאפיינים תיאוריים: המערערת והמשיבה טענו כאחד כי השימוש במוצריהן מייעל את תהליך הפקת האנרגיה במנוע. זהו שם שנועד לתאר תכונה או רכיב של המוצר. המילה היא מילה בעלת "'ניחוח אוניברסלי', אשר נתקשה מאוד לקבוע כי יכול אדם לנַכס אותן לעצמו ולשלול אותן מן הציבור"

הלכה היא כי מונח מילוני-תיאורי צריך להישאר חופשי לשימוש הציבור:

"כשהמדובר בסימן הכולל שם שהוא מונח תיאורי-מילוני - ועושים אנו שימוש במלה 'מילוני' כדי להדגיש הדגשה יתרה - יש לנהוג זהירות רבה בפסילת הסימן ובמתן הגנה ל'ניכוסו' של המילון" (דברי השופט רובינשטיין ב-ע"א 9191/03 V&S Vin Spirt Aktiebolag נ' אבסולוט שוז בע"מ)

הלכה זו חלה גם לגבי שם המוצר בשפה האנגלית, המובנת לפחות לחלק ניכר של האוכלוסיה בישראל.

בית המשפט קבע כי על המקרה חלה ההלכה כי "שמות תיאוריים, אשר מתארים תכונות או רכיבים של הנכס הנסחר או השירות הניתן, יזכו להגנה מועטה ביותר ובמקרים נדירים" (ע"א 8981/04 אבי מלכה – "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ).

בית המשפט מוסיף כי כיוון שבענייננו מדובר במילה תיאורית, אין המערערת יכולה לרכוש זכות לשימוש ייחודי בה ולהפקיעה, אף לא מכוח טענתה בדבר מבחן הצליל. זהות צלילית שאינה מטעה, תיתכן, כמובן, כאשר שני הסימנים נושאים מילה תיאורית או מילה המקובלת במסחר שכן בקבוצת סימנים זו הצליל הדומה נובע מאופיים המולד החל ש של הסימנים, המצדיק את השארתם פתוחים מעצם מהותם לשימוש הכלל.

אופי מבחין

בית המשפט מזכיר כי הכלל הוא כי אין מקום לגרוע שמות מתארים מן השפה השגורה, להפקיעם מרשות הציבור ולנכסם לטובין מוגדרים, אלא אם רכשו במהלך השימוש בהם אופי מבחין.

וכי המערערת לא הוכיחה כי המילה התיאורית Energy, לגביה היא טוענת לזכות לשימוש ייחודי, רכשה במהלך השימוש בה על גבי מוצר המערערת "משמעות שניה" באופן היוצר זיקה בלעדית בין המילה לבין המערערת או מוצרה העולה כדי "אופי מבחין" כהגדרתו בפסיקה.

לא התקיימו בענייננו אמות המידה להוכחת אופי מבחין "אינהרנטי" לסימן המערערת החולש על המילהEnergy . המילה Energy היא כאמור "חלק מאוצר הלשון המדובר, שהיא נחלת הכל", המערערת לא הביאה ראיות מספקות להוכחת תקופת השימוש בסימן, מידת הפרסום שזכה לו והמאמץ שהשקיעה חברה ביצירת הזיקה האמורה. הנטל בעניין זה רובץ לפתח הטוען לאופי מבחין.

כמו כן קובע בית המשפט כי המערערת לא נקטה בצעד המקובל להוכחת "משמעות שנייה" - עריכת סקר צרכנים מהימן, להבדיל מבדיקה רנדומלית, שעשוי היה אולי להעיד כי הציבור מזהה את המילה עם מוצרה ומבדיל בינה לבין אחרים. סקר צרכנים אינו נדבך בלעדיו אין, וניתן להחליפו בראיות משכנעות אחרות, אולם בענייננו לא הומצאו ראיות שכאלה.כמו כן על הראיות לקיומו של אופי מבחין להיות בעלות עוצמה גבוהה.

מבחן הצליל

בית המשפט קובע כי יישום מבחן הצליל עליו מסתמכת המערערת, כשלעצמו, אינו מביא למסקנה כי קיימת הטעייה. מבחן הצליל בוחן את הדמיון הצלילי בין הסימנים בשלמותם. קרי, יש להשוות את סימנה של המערערת לסימנה של המשיבה על כל חלקיו תוך מתן משקל לרושם הראשוני הנוצר בעת השוואה זו. הגיית הסימנים בשלמותם מפחיתה את החשש להטעיה במבחן הצליל, שכן סימן המשיבה כולל שתי מילים: הראשונהHavoline והשניה Energy, ואילו סימן המערערת כולל רק את צירוף האותיות NRG.

לפיכך, אם נאמר כי הצרכן, הבא לרכוש את המוצר נסמך רק על הצליל של סימן המסחר של המערערת, פוחת החשש שמא יטעה וירכוש את מוצר המשיבה הכולל מילה נוספת. המילה Energy היא בעלת זיקה הדוקה לענף השמנים, כך שעיקר הדגש בהשוואה שעורך הצרכן צריך להיות ליתר חלקי הסימן ובענייננו, למילה Havoline. אכן, בית המשפט מציין כי נהוג לשים דגש מהותי על הצליל או ההברה הדומיננטית של הסימנים בעת ההכרעה בדבר קיומה של סכנת הטעיה בין סימנים. לפי בית המשפט המילה Havoline היא תוספת דומיננטית שיש בה כדי להחליש באופן משמעותי את הדמיון הצלילי בין הסימנים.

מבחן המראה

בית המשפט קובע כי השוואת מראה הסימנים בשלמותם מלמדת על היעדר שוויון. השוואת הסימנים על כל חלקיהם מעלה כי סימן המשיבה כולל אלמנטים המבדילים בינו לבין סימן המערערת ומאיינים את החשש לבלבול ביניהם. קווי הדמיון הגראפיים – ובעיקר הכוונה לאיור הבוכנה – אינם משנים את המסקנה הניכרת לעין נוכח הכיתוב המפורש. בית המשפט קובע כי גם אין דמיון חזותי בסימנים "בהתחשב באופן שבו [הם מופיעים] בשימוש על המוצר בפועל" על גבי המוצר עצמו.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

אשר לסוג הסחורה. בית המשפט קבע כי תכלית כל מוצר היא שונה. לשוני בתכלית המוצרים יש השלכה ביחס לחוג הלקוחות, באופן המחליש את קו הטיעון של המערערת. כיוון ש"תוסף לשמן" איננו "שמן", נחלש החשש שמא יבקש הצרכן מן המוכר בתחנת התדלוק "תוסף לשמן".

אשר לחוג הלקוחות. לא נקבע בעניין זה ממצא עובדתי היכול להדריכנו בשאלה, אם מדובר בחוג לקוחות מצומצם ובעל כושר הבחנה מפותח היכול להחליש את סכנת ההטעיה, אם לאו. בית המשפט קובע כי יש בדבר פנים לכאן ולכאן. מחד, צינור השיווק עשוי להיות מורכב ממוכרים מקצועיים הממליצים מיוזמתם ללקוחות על המוצר ונוכח מיומנותם קטן החשש להטעיה, וכי גם אם יאמר כי מדובר בבחירה עצמאית של הלקוח, או-אז דווקא ההשוואה החזותית היא ההשוואה הרלוונטית ונוכח ההבדל הניכר באריזת המוצרים אין חשש להטעיה. מאידך, הלקוחות המגיעים לתחנות התדלוק עלולים להיות לא מיומנים דיים ולהסתמך על הצליל בלבד, אך הנטל בעניין זה מוטל על הטוען להטעיה.

סימן מסחר מוכר היטב

דוקטרינה זו בוחנת בין היתר את יסוד המוניטין במוצר, כאשר המבחנים הנוהגים בענין זה דומים לאלו של רכישת "אופי מבחין". בית המשפט קבע כי המערערת לא עמדה באמות המידה הנדרשות להוכחת מוניטין. בכלל זה, כאמור, לא הביאה המערערת נתונים מספקים ביחס באופן שיוכיח שימוש נרחב וממושך במוצרה. לא הוכח גם שימוש שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר דווקא עם המערערת.

10 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר במוצר הצללה

בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת ורדה פלאוט (ת"א 10193-07-09) – 10.8.2010

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: הפרת סימן מסחר, טענת שיהוי, פיצוי בדרך של אמדן, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, סעדים בגין הפרת בסימן מסחר, סעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים וצו למתן חשבונות.

עובדות:

התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק וילונות, תריסים ומוצרי הצללה. הנתבעות הן מפיצות, משווקות ומוכרות של מוצרים אלו. עיקר התביעה היא על הפרת סימן המסחר המשמש את התובעת.

נפסק:

התביעה התקבלה: ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות ו\או מי מטעמן לשווק את המוצרים שבנדון, ניתן צו למתן חשבונות המורה לנתבעת לגלות את הרווחים שהפיקו כתוצאה מהשימוש המפר. עוד נפסק כי הנתבעות 1-3 והנתבעת 4, ישלמו לתובעת הוצאות פסק הדין החלקי ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הפרת סימן מסחר

על פי סעיף 57 לפקודת סימני המסחר "בעל סימן מסחר רשום... רשאי להגיש תובענה על הפרה..."

"סימן מסחר רשום" מוגדר בסעיף 1 לפקודת סימני המסחר כ"סימן מסחר הרשום בפנקס סימני המסחר לפי הוראות פקדה זו".

"הפרה" מוגדרת בסעיף 1 לפקודה כ –

"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –

(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובים שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;"

בית המשפט מזכיר כי הוכחת נזק אינה מיסודות עילת התביעה בגין הפרת סימני מסחר (ע. פרידמן סימני מסחר – דין, פסיקה ומשפט משווה, 1998, 374)

עוד מזכיר בית המשפט כי על פי סעיף 27 לפקודת סימני המסחר: "התאריך שבו הוגשה הבקשה לרישום סימן מסחר יירשם כתאריך רישומו".

על פי הפסיקה, הקביעה האם סימן מפר סימן מסחר רשום תיעשה על פי "המבחן המשולש", המורכב משלושה מבחני עזר - מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות ויתר נסיבות הענין (ר' רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438).

ההשוואה תיעשה בין שני הסימנים בשלמותם (ע"א 1123/04 Canali S.P.A נ' Canal Jean Co (פורסם ב"נבו").

בית המשפט מזכיר כי שמות תיאוריים אינם כשרים לרישום (סעיף 11(10) לפקודה) וההגנה עליהם מצומצמת ביותר ובמקרים נדירים (ע"א 5792/99 עיתון "משפחה" נ' עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933).

לעניין טענת שיהוי

הנתבעות טוענות כי התובעת פנתה אליהן כ-9 חודשים לאחר שגילתה על ההפרה ובכך נתנה להן התובעת לעשות שימוש בסימן באין מפריע, בית המשפט מאזכר את פס"ד ורסצ'ה: "ויתור ושיהוי היוצרים מניעות והשתק הם הגנה טובה לגבי מעשי הפרה שנעשו בהסתמך עליהם. אין בהם, בהכרח, כדי לאפשר לנתבע להמשיך ולהפר את הזכות ללא הגבלת זמן, גם לאחר שבעליה הבהיר כי הוא עומד על קיומה. כך הדגיש כב' השופט מ' בן-יאיר בת.א. 3825/85 הנ"ל בעניין בלאס, בעמ' 215, כי יש להוכיח מצג של בעל הזכות (פטנט באותו מקרה) "ממנו נובע שלא תהיה כל התנגדות בעתיד, מצדו, כלפי ההפרה" (הדגשות במקור, פסקה 46 לפסק הדין).

בית המשפט מזכיר כי מעבר לכך, כפי שאף נקבע בפס"ד ורסצ'ה, אין תוקף לטענות הנתבעים בדבר השתק מניעות ושיהוי בכל הנוגע למתן צו מניעה קבוע מכאן ואילך כפי שעותרת התובעת (שם, פסקה 26).

פסיקת פיצוי בדרך של אמדן

התובעת לא הוכיחה את היקף הנזק שנגרם לה. בית המשפט מזכיר כי על פי הפסיקה, במקרים כאלו רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על פי שיקול דעתו, בדרך של אמדן. כפי שנקבע בע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 470:

"לגבי עילות שבתחום דיני הקניין הרוחני נטל ההוכחה הוא קל בהשוואה לתחום דיני הנזיקין, משום שההנחה היא כי מעשי ההפרה גרמו נזקים לבעלי הזכויות" (ראו קלדרון [21], בעמ' 461). מקדמת דנא נפסק בעניין הפיצוי על הפרת סימן מסחר רשום: "... במשפטים מסוג זה, אף לגבי נזק ממשי, שלרוב לא ניתן למדוד אותו במדוייק, ניתנת יד חופשית למדי לבית המשפט להעריכו או לקבעו על דרך האמדן, בהתחשב עם כל נסיבות המקרה כפי שהוכחו בבית המשפט" (דברי השופט ברנזון בע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' פרומין ובניו בע"מ [4], בעמ' 50)

בית המשפט קבע כי לאחר שהתובעת תקבל את פירוט הרווחים אותם הפיקו הנתבעות כתוצאה מהשימוש המפר בסימן המסחר הרשום, תודיע התובעת האם ברצונה לקבל את אותם רווחים (בקיזוז הוצאות הנתבעות), או שהיא מבקשת מבית המשפט לפסוק פיצוי על פי אומדן כאמור לאור נסיבות הענין.

לעניין עוולת גניבת העין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות קובע:

"(א).לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

(ב).שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."

בית המשפט מזכיר כי בעוד שעילת תביעה על פי פקודת סימני המסחר, בגין הפרת סימן מסחר רשום, נועדה להגן מפני הטעיית הציבור ביחס למקור המוצר נשוא סימן המסחר, הרי שעילת תביעה בגין גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של בעל סימן המסחר.

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס עילת תביעה על פי עוולת גניבת עין, על התובעת להוכיח כי קיים לסימן המסחר הרשום מוניטין, כי הזכות במוניטין שייכת לה וכי שימוש הנתבעות בסימן המסחר יצר סיכון ממש שהציבור יוטעה לחשוב שהמוצרים תחת סימן המסחר הם של התובעת.

עשיית עושר ולא במשפט

על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה"

בית המשפט קובע כי על התובע מכח חוק זה להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (התעשרות); ב. קבלה מהמזכה; ג. קבלה שלא על פי זכות שבדין.

בית המשפט מזכיר שבפסיקה נקבע, כי לשם ביסוס היסוד השלישי (קבלה שלא על פי זכות שבדין) נדרש "ייסוד נוסף" והוא התנהגות מצד הזוכה אשר אינה עולה בקנה אחד עם דרישות המסחר ההוגן, התנהגות אשר נגועה בחוסר תום לב. כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא ייצוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, רע"א 502/04 buffalo Boots GMGH ואח' נ' גלי ואח', פ"ד נח (5) 487).

לעניין סעדים בגין הפרת בסימן מסחר

על פי סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972:

"במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א"

על יסוד האמור לעיל, קבע בית המשפט כי זכאית התובעת כי יינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות ו/ואו מי מטעמן לשווק מוצרי וילונות ותריסי הצללה תחת סימן המסחר הרשום או "פיין סטריפ".

סעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים

בית המשפט מזכיר כי על פי הפסיקה, כאשר זכאי תובע לסעד ופיצוי בגין שני הסדרים חקיקתיים שונים, יקנה התובע את שתי הזכויות גם יחד אך יזכה בפיצוי פעם אחת בלבד, בגין אחת מהזכויות (פרשת א.ש.י.ר).

דהיינו, הפיצוי מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט יהא חופף לפיצוי בגין פקודת סימני המסחר, ואין לחייב את הנתבעות בתשלומם במצטבר.

צו למתן חשבונות

בית המשפט קובע כי כאשר מוגשת תביעה למתן חשבונות, יש לברר תחילה האם זכאית התובעת למתן חשבונות. בשלב השני לאחר שניתן צו למתן חשבונות ואלו הוגשו, יתברר הסעד הכספי המבוקש. התובעת זכאית לבחור האם לקבל פיצוי כספי על הנזק שנגרם לה כתוצאה מההפרה, או האם לקבל את הרווחים שהפיקו הנתבעות ממעשה ההפרה. היא אינה זכאית לקבל את השניים במצטבר (ר' פרשת ורסצ'ה לעיל, פסקה 27).

1 ביולי, 2010,

0 תגובות

על "המבחן המשולש" בדיני סימני מסחר ובעוולת גניבת העין

בפסיקה שניתנה לאחרונה בבית המשפט העליון, עמד בית המשפט על ההבדלים שביישום "המבחן המשולש" בתביעה מכוח דיני סימני המסחר ובתביעה המבוססת על עוולת גניבת העין הקבועה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.

פסק הדין עסק בערעור על בקשה למתן צו מניעה זמני שביקשה יבואנית תכשיר לניקוי מערכות דלק ברכב, הנושא את סימן המסחר הרשום "Gold Label" נגד חברה המשווקת תכשיר דומה הנושא את השם "Gold 55". בנוסף טענה המערערת, כי לא רק שיש בשם המוצר המתחרה כדי להטעות את ציבור הצרכנים, אלא שגם מיכל המוצר הוחלף ברבות הימים למיכל חדש הדומה עד כדי הטעיה למיכל המערערת.

בית המשפט סקר את שתי עילות התביעה העיקריות המהוות חלק מדיני הקניין הרוחני וירד לעובי הקורה שלהן, תוך שהוא מסביר את מהותה של כל עילת תביעה מחד גיסא ועומד על ההבדלים ביסודות כל אחת מהן הדרושים הוכחה.

סימן מסחר

סימן מסחר אמור ליצור זיקה בין הטובין הנושאים את סימן המסחר לבין מקורם, באופן שתיווצר הבחנה בין מוצרו של עוסק אחד לבין מוצריהם של עוסקים אחרים, תוך שהדבר מקל על הצרכנים לאתר ולרכוש את הטובין שבהם הם מעוניינים. הבחנה זו משרתת למעשה שתי מטרות: מצד אחד, ניתנת הגנה לעוסק מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שמוצריו צברו, ומצד שני נמנעת הטעייתו של הציבור בעקבות שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.

בכדי לבחון האם קיימת הפרה של סימן מסחר רשום, יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין הסימן הרשום לבין הסימן המפר לכאורה. קיומו של דמיון מטעה זה נבדק על פי "המבחן המשולש":

א. מבחן המראה והצליל; ב. מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ג. ומבחן יתר נסיבות העניין.

בעת יישומו של המבחן המשולש בבחינת הפרת סימן מסחר רשום, משווים בין הסימן הרשום בשלמותו לסימן המפר לכאורה בשלמותו ובודקים האם מכלול המאפיינים של הסימנים עולה כדי דמיון מטעה. הכוונה היא כי אין לבחון רק את חלקו של הסימן (כגון סוג הגופן או צבען של האותיות), כי אם את הסימן כולו על כל חלקיו.

גניבת עין

מטרת תביעה בגין עוולת גניבת עין היא למנוע מעוסקים שונים לגרום לכך שמוצרים שהם מוכרים או שירות שהם נותנים ייחשבו בטעות על ידי הצרכן כמוצרים או שירותים של עוסק אחר. בכדי להוכיח את קיומה של עוולה זו, יש להראות כי מתקיימים שני יסודות: לתובע יש מוניטין במוצר או בשירות; וכי קיים חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי המוצר או השירות של הנתבע הינו של התובע.

גם כאן, בדיקת החשש הסביר להטעיה נעשית לאור "המבחן המשולש". עם זאת, כך הבהיר והסביר בית המשפט בפסק הדין, בעוד שכאשר נבדקת הפרת סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם, בבחינת עוולת גניבת העין, הבדיקה היא האם מכלול התנהלות ופעילות הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה.

לפיכך, כעיקרון, ההגנה הניתנת למוצר או שירות בעקבות תביעה בגין עוולת גניבת העין היא מצומצמת יותר מאשר ההגנה הניתנת מכוח תביעה בגין הפרת סימן מסחר רשום ו/או דינים אחרים. עם זאת, "הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה".

בפסק הדין, יישם בית המשפט את המבחן המשולש הן בעילת הפרת סימן מסחר והן בעילת עוולת גניבת העין ומצא כי ככל שהדבר נוגע להפרת סימן המסחר של המבקשת, "השוואה של הסימן 'Gold 55' לסימן 'Gold Label' מלמדת על נקלה כי אין ביניהם דמיון מטעה". עוד קבע בית המשפט כי השימוש במילה Gold במסגרת סימן מסחר שאינו קשור לטובין העשויים מהמתכת היקרה, הינו למעשה שימוש בשם תיאורי האמור להעיד על טיבו של המוצר. שמות תיאוריים הינם שמות אשר היקף ההגנה שהם מקבלים מכוח דיני סימני המסחר הינו מצומצם ביותר. לפיכך קבע בית המשפט כי כאשר משווים את שני הסימנים בשלמותם זה לזה, מגיעים למסקנה כי לא התבצעה הפרה של סימן המסחר של המבקשת.

למעשה קבע בית המשפט, כי אין די בהכללת מילה מסוימת הקיימת בסימן המסחר הרשום של המבקשת בשם המסחרי של המוצר אותו שיווקה המשיבה, במיוחד כאשר השוואת שני הסימנים בכללותם מראים באופן ברור כי הסימנים שונים ו"צבען של האותיות וצורתן אינם זהים".

כך, רואות עינינו כי יישומו של מבחן אחד על מערכות דינים שונות, יכולה להביא לקבלת תוצאות שונות. מכאן החשיבות של ידיעת הדין על בוריו בבואו של אדם לתבוע את זכויותיו בבית המשפט. תביעה בקניין רוחני שאינה מבוססת על יישום העובדות על הדינים השונים, עלולה במקרים מסוימים להסתיים בדחיית התביעה, וזאת למרות שלו היו מיושמות העובדות על מערכת דינים נוספת, היה מקבל התובע את יומו בבית המשפט.

12 בינואר, 2010,

0 תגובות

הפרת סימן המסחר רב בריח

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רע"א 6658/09) – 12.1.10

תחום: הפרת סימן מסחר

נושאים: מבחני הפרה של סימן מסחר, ההבדל בין מבחני גניבת עין למבחני הפרת סימן מסחר, בחינת הפרת סימן מסחר ביחס לסימן מסחר מוכר היטב, בקשה להבאת ראיה נוספת, שיקולים שביושר במסגרת הסעד הזמני

עובדות

בקשת רשות ערעור על החלטתו של השופט זפט (מחוזי ת"א), אשר דחה את בקשת המבקשות למתן סעד זמני בשל טענת דמיון מטעה בין הסימנים. תוך שחייב את מולטילוק לשאת בשכר טרחה בסכום של 25,000 ש"ח.

לטענת מולטילוק, טעה בית המשפט קמא, שכן הסימן החדש של רב בריח אינו אלא וריאציה של סימנה וכי לקוחות שייחשפו לסימן החדש עלולים לטעות ולסבור כי מדובר בגרסה חדשה של סימנה המוכר היטב.

נפסק

הערעור מתקבל והחלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת.

ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לעשות שימוש בסימן המפר בתחומים הרלוונטיים.

הסעדים הזמניים ייכנסו לתוקף בתום שישה חודשים מיום מתן פסק דין זה, ויעמדו בעינם עד להכרעה בתובענה.

להבטחת נזקיה של המשיבה, יפקידו המבקשות ערבון בסך 50,000 ש"ח וכן ערבות בסך 2,000,000 ש"ח.

אין צו להוצאות.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימן מסחר

הפרה של סימן מסחר היא שימוש בו על ידי מי שאינו זכאי לכך (סעיף 1 לפקודת סימני מסחר). המבחן לקיומה של הפרה, כאשר אין מדובר בסימן זהה, הוא מבחן הדמיון המטעה. היינו, יש לבחון האם הסימן המפר דומה לסימן הזכאי להגנה, עד כדי קיומו של חשש סביר להטעיה של הציבור.

לצורך בחינת הדמיון המטעה פיתחה הפסיקה שלושה מבחנים עיקריים, שזכו לכינוי "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

בחינת השאלה האם קיים דמיון מטעה בין סימני התובעת לסימני הנתבעת צריכה להיעשות על דרך השוואה בין שני הסימנים בכללותם. עם זאת, אין די בכך שקיימים הבדלים מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה. בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות:

האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני מסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות.

השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן. השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט הפך את החלטת השופט זפט וקבע כי למרות שהסימנים אינם זהים, קיים לכאורה חשש כי הצרכן יקשר את הסימן החדש לדמות איש השרירים, במובן זה שייווצר אצלו הרושם כי שני הסימנים מגיעים מאותו מקור.

בנסיבות העניין, מעורר הדמיון הרעיוני חשש להטעיית הציבור, אשר עלול לסבור כי הסימן החדש הינו וריאציה מעודכנת של איש השרירים, על אף ההבדלים מבחינה גרפית בין שני הסימנים.

למסקנה זו בית המשפט הגיע בהתחשב, בין היתר, בשני נתונים שיש לייחס להם משקל לא מבוטל:

האחד, סימן המסחר החדש מיועד להיות בשימוש באותם שווקים בדיוק בהם נעשה שימוש בדמות איש השרירים. היינו, מדובר בפנייה לאותה קבוצה של לקוחות. עובדה זו רלוונטית לעניין מבחן חוג הלקוחות, שהינו המבחן השני בגדר המבחן המשולש, ויש בה כדי להעצים את החשש להטעיה.

השני, רב בריח עצמה עושה שימוש, כדין, בדמות איש השרירים בתחומים משיקים לתחום בו מבקשת היא לעשות שימוש בסימן החדש. בכך יש כדי להגביר את החשש כי יינטע בציבור הרושם שסימן המסחר החדש קשור לדמות איש השרירים ומהווה פיתוח והתאמה שלה לשוק דומה. בנסיבות העניין, אין די בתוספת הרקע בצורת מגן כדי להסיר את החשש להטעיה.

ההבדל בין מבחני גניבת עין למבחני הפרת סימן מסחר

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר זהה בעיקרו לזה הנוהג לגבי יסוד ההטעיה בעוולת גניבת העין. עם זאת, קיים הבדל חשוב בין שתי העילות. בעילה של הפרת סימן מסחר נעשית השוואה בין הסימנים בכללותם, אולם במנותק ממכלול הפעילות של הנתבע. הווה אומר, ייתכן מצב בו ייקבע שקיים דמיון מטעה, על אף שפעולות מסוימות שנקט הנתבע, שהן חיצוניות לסימנים, מפיגות בפועל את החשש להטעיה. בעוולת גניבת העין, לעומת זאת, מושא הבחינה הוא התנהלותו הכוללת של הנתבע. השאלה הנבחנת היא האם יש בהתנהלות זו, בהתחשב בכל רכיביה, כדי להקים חשש סביר להטעיית הציבור.

הבחנה זו פועלת על פי רוב לצמצומה של עוולת גניבת העין ביחס לעילה של הפרת סימן מסחר, אולם היא עשויה לפעול גם באופן הפוך. היינו, הקביעה שבגדר עוולת גניבת העין יש לבחון את מכלול מעשי הנתבע עשויה לעתים להביא להרחבת ההגנה המוענקת בגדר עילה זו על פני ההגנה הניתנת בגדר דיני סימני המסחר.

בחינת הפרת סימן מסחר ביחס לסימן מסחר מוכר היטב

סימן מולטלוק הינו סימן מוכר, כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר. הפקודה מעניקה הגנה עודפת לסימן מסחר מוכר היטב, הן כאשר מדובר בסימן רשום והן כאשר מדובר בסימן שאינו רשום.

יתכן כי כאשר מדובר בסימן מסחר מוכר היטב נכון יהיה להרחיב את ההגנה עליו גם במובן נוסף. כוונתי למידת הדמיון בין הסימן האחר לבין הסימן המוגן שיש בה כדי להביא למסקנה כי קיים דמיון מטעה העולה כדי הפרה. כאשר הסימן המוגן מוכר היטב, ניתן לטעון כי החשש שהציבור יטעה מתעצם ועל כן גם דמיון חלש יותר בינו לבין הסימן המפר נחשב לדמיון מטעה.

ואולם הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת לענייננו ועל כן אותיר אותה בצריך עיון.

בקשה להבאת ראיה נוספת

המבקש להסתמך בטענותיו בפני ערכאת הערעור על ראיה שלא הייתה בפני הערכאה הדיונית נדרש להגיש בקשה להבאת ראיות נוספות באופן הקבוע לשם כך בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובהנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92.

כל עוד אין החלטה שיפוטית המתירה את הגשת הראיות הנוספות, אין בעל הדין רשאי להסתמך עליהן בטיעוניו.

על פי הנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92 הנזכרת, בקשה להבאת ראיה נוספת "תציין עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה..." (סעיף 1 להנחיה).

נפסק כי מולטילוק לא פעלה כנדרש ממנה. בגוף הבקשה להבאת ראיה צירפה מולטילוק את הראיה הנוספת לבקשה, בניגוד לנוהל הנדרש לפי הנחיית הנשיא.

התנהלות זו הינה בבחינת התחכמות ועולה כדי חוסר תום לב.

מולטילוק אף הגדילה לעשות והתייחסה בטענותיה בגדר בקשת רשות הערעור לראיה שצירופה התבקש.

התנהלות דיונית זו הינה חמורה ומחייבת תגובה שיפוטית ראויה.

מן הראוי שלא להיענות לבקשה להבאת ראיה נוספת ולא להתייחס לחלקים בבקשה לרשות ערעור הנסמכים על הראיה הנוספת.

ואולם בנסיבות העניין, אין להסתפק בדחיית הבקשה להבאת ראיה נוספת כתגובה על הליקויים שנפלו באופן הגשת הבקשה.

להתנהלותה הדיונית של מולטילוק תהיינה השלכות נוספות לעניין שיקולי היושר שבוכן בית המשפט במסגרת סעד זמני.

שיקולים שביושר במסגרת הסעד הזמני

בגדר השיקולים הנשקלים על ידי בית המשפט לעניין מתן סעד זמני, יש לשקול גם שיקולים שביושר, ביניהם תום ליבו של מבקש הסעד (תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי), מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא כאמור לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד. יחד עם זאת, אין בית המשפט מוגבל לבחירה בין שתי ברירות קצה ונתונה לו האפשרות לבור דרך ביניים, שבגדרה יינתן סעד זמני אם כי מוגבל. המגבלה יכולה לבוא על דרך צמצום היקף הסעד הזמני או על דרך תחימה של התקופה בה יהיה הוא בתוקף. בחירת האמצעי אותו ינקוט בית המשפט כלפי בעל דין שבאופן התנהלותו נפל פגם צריכה להיגזר מחומרת הפגם ומכלל נסיבות העניין.

במקרה דנא, על אף חומרת הפגם שבהתנהלותה הדיונית (במסגרת הבקשה לצירוף ראיות) של מולטילוק יש ליתן את הסעד הזמני שנתבקש בבית המשפט המחוזי, אולם לדחות את כניסתו לתוקף. זאת, בנוסף לשלילת זכותה של מולטילוק להוצאות בשתי הערכאות.

בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי הצו הזמני ייכנס לתוקף בתום שישה חודשים מיום מתן פסק דין זה. בית המשפט ציין כי לולא הבעייתיות בהתנהלותה הדיונית של המשיבה, הייתה תקופה זו ארוכה יותר באופן משמעותי.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר Safety-Kleen

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן (תא (ת"א) 2580-06) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר

נושא: מטרת פקודת סימן מסחר, הפרת סימן מסחר, מבחן הדמיון המטעה בסימני מסחר – המבחן המשולש, שימוש אמת בסימן מסחר, הודעת הסתלקות בסימן מסחר, גניבת עין, מבחן הדמיון המטעה בגניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט – צמצום תכולה על קניין רוחני

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר וגניבת עין בגין שימוש בשם "סייקלין" אשר לטענת התובעת דומה עד כדי להטעות לסימן המסחר "Safety-Kleen".

נפסק

התביעה נדחית. אין דמיון בחזות בין הסימנים, בוודאי שלא דמיון העלול להטעות.

התובעת תשלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

מטרת פקודת סימן מסחר

המטרה המרכזית שביסוד פקודת סימני המסחר הינה הגנה על הציבור הרחב. אמנם לפקודה גם מטרות מסחריות של מניעת תחרות בלתי הוגנת המוגשמות על ידי הגנה על בעל הזכות לשימוש בלעדי בשם, אך בבסיס הפקודה הינה חוק צרכני.

הפרת סימן מסחר

סעיף 1 לפקודת סימני מסחר מגדיר הפרה של סימן מסחר רשום כך:

"הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך -

(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;

(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;".

מבחן הדמיון המטעה בסימני מסחר – המבחן המשולש

הפסיקה אימצה את מבחן "הדימיון המטעה", לפיו לא כל דימיון יספיק כדי לפסול סימן מסחר, אלא רק דמיון שיש בו כדי להטעות.

"הדמיון המטעה" יכול להתקיים בשני מישורים:

א. במישור של המוצר – הלקוח עשוי לטעות ולחשוב שהמוצר שהוא רוכש הינו למעשה מוצר אחר או מוצר ממקור אחר;

ב. במישור של החברה ממנה הוא רוכש את המוצר – הלקוח עלול לטעות ולהאמין שהוא רוכש את המוצר מחברה פלונית בעוד שבפועל הוא רוכש את המוצר מחברה אלמונית.

"המבחן המשולש", שנקבע בפסיקה, קובע שלושה פרמטרים לבחינת התקיימותו של "דמיון מטעה": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

המבחנים המתאימים יותר לבדיקת קיומו של חשש להטעיה במישור המוצר עצמו הינם מבחן סוג הסחורה ומבחן יתר הנסיבות ו'השכל הישר'. שאלת המפתח שיש לברר במסגרת בחינת יתר הנסיבות.

המבחנים הרלוונטיים לבחינת קיומו של דמיון מטעה במישור החברה המוכרת, הינם מבחן המראה והצליל ומבחן חוג הלקוחות.

שימוש אמת בסימן מסחר

כאשר השימוש בסימן המסחר נעשה כלפי סחורה "אמיתית" של התובעת, לא ניתן לטעון כי מדובר בשימוש מפר.

הדין הוא שאין אדם מפר את זכותו של בעל סימן מסחר לשימוש בלעדי בסימנו כשהוא משתמש בו בקשר ל"סחורה האמיתית", דהיינו, לסחורתו של בעל הסימן, שנפלה לידיים בלתי-מוסמכות או בלתי-נאמנות, אין הסימן מגן בפני השימוש בסימן לגבי סחורה כזאת. בשימוש כזה אין הטעיה. נכון אמנם שאף באין הטעיה יכול שיופר הסימן.

אם היה בעל הסימן יצרן, ופלוני מייבא ומשווק את סחורתו תוך שימוש בסימנו של היצרן, אין הסימן מעיד אלא על העובדה שהסחורה היא מוצרו של בעל הסימן. אין לומר כי אין זאת האמת כולה ושבעת ובעונה אחת הסימן גם מטעה את הציבור לגבי אופן היבוא והשיווק של הסחורה בארץ. די בכך שהסחורה היא "אמיתית" מבחינת המקור שלה, כדי לשלול מן השימוש את יסוד ההפרה.

מה משמעות של הודעת הסתלקות בסימן מסחר?

ככלל, את ההשוואה לצורך בחינת הדמיון המטעה יש לעשות בין שני הסימנים בשלמותם.

הנתבעות הפנו להערה ברישומי סימן המסחר של התובעת, לפיה: "רישום סימן זה לא יתן זכות לשימוש ייחודי במילה Kleen אלא בהרכב הסימן” – להלן: הודעת הסתלקות.

הערה זו אינה גורעת מזכותה של התובעת לשימוש בלעדי בצירוף המילים, ולא נכון להסיק מקיום ההערה כי יש להתעלם מהמילה 'Kleen' בהשוואה בין הסימנים.

הויתור על השימוש הייחודי במילה Kleen, אין משמעו כי זכותה של המבקשת מצטמצמת למונופולין ביחס למילה " Safety-". תוצאת הסייג היא שניתנת למבקשת זכות לשימוש ייחודי בסימן בשלמותו, תוך שנלקחת ממנה זכות זו ביחס לאחד ממרכיבי הסימן.

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק העוולות המסחריות, התשנ"ט-1999, קובע:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

לעוולת גניבת העין שני יסודות: מוניטין, וחשש סביר להטעיה.

המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר. ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור 'כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-נפגע.

מבחן הדמיון המטעה בגניבת עין

המבחנים המשמשים לבחינת 'דמיון מטעה' במקרים של הפרת סימן מסחר זהים למבחנים בעוולת גניבת עין. ואולם, בעוד שבהקשר של הפרת סימן מסחר בוחנים את קיום הדמיון המטעה בין הסימנים עצמם, כאשר מדובר בעוולת גניבת עין יש לבדוק אם מכלול מעשיו של הנתבע גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר.

עשיית עושר ולא במשפט – צמצום תכולה על קניין רוחני

ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 389, 462 עסק בית המשפט העליון בהרכב מורחב בשאלת היחס בין דיני עשיית עושר לדיני הקנין הרוחני, ונקבע שככלל, תפקידם של דיני הקניין הרוחני הוא להסדיר תחום זה של זכויות. עם זאת, נפתח פתח מסוים לבסס עילה שבעשיית עושר, גם כאשר מדובר בתחום הקנין הרוחני. הפתח שנפתח הוא פתח צר מאד, ולפיו במקרים חריגים וקיצוניים בהם מעשיו של הנתבע מקוממים במיוחד, יאפשרו לתובע לתבוע בעילה של עשיית עושר, גם אם לא הופרו דיני הקנין הרוחני. פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון לאחר רע"א 5768/94 לעיל מצביעים על מגמה מצמצמת לפתח שנפתח שם.

30 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

בית המשפט המחוזי מרכז, כב' השופט אחיקם סטולר (תא (מרכז) 1976-08-07) – 30.11.09

תחום: הפרת סימני מסחר באריזה לשוקולד

נושא: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות, מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן השכל, סימן מסחר מוכר היטב , סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב, יסודות עוולת גניבת עין , מבחני הוכחת מוניטין, שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

עובדות

תביעה שעילתה הפרת סימן מסחר הרשום על שם התובעת חברת Ferrero S.p.A מאיטליה. בגין הפצה ומכירה של חיקויים של מוצר פררו-רושה. התביעה הוגשה כנגד חברת נ.א. קסטרו יבוא ויצוא בע"מ וכנגד המכס אשר עיכב את הטובין שיובאו על ידי הנתבעת מסין. התביעה כנגד חברת קסטרו עניינה הפרת סימני מסחר, גניבת עין וכן הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן. לפיצויים בסך של 100,000 ₪.

קסטרו הגישה תביעה שכנגד, נגד חברת פררו והמכס, בגין נזקים שנגרמו לחברת קסטרו בשל העיכוב בשחרורו של המטען. לפיצויים בסך של 273,000 ₪.

נפסק

התביעה של התובעת כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. תביעה התובעת (פררו) כנגד הנתבעת 2 היא המכס – נדחית. התביעה שכנגד שהגישה קסטרו כנגד פררו והמכס נדחית.

לטובת פררו נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 30,000 ₪ + מע"מ. לטובת המכס נפסקו הוצאות ושכ"ט בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ.

נקודות מרכזיות

מבחני הפרה של סימני המסחר

על מנת לקבוע האם מתקיימת הפרה של סימן מסחר רשום יש לבחון האם ישנו דמיון מטעה בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן שנטען כי הוא מפר. שאלת קיומו של דמיון מטעה מוכרעת על פי מבחן משולש: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין.

יודגש כי בעת בחינת קיומו של דמיון מטעה אין לפרק את הסימן לגורמיו. יש להשוות את הסימן האחד בשלמותו לסימן האחר בשלמותו, ולבחון האם הדמיון בין שני המכלולים עולה כדי דמיון מטעה.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל, הוא המבחן המרכזי מבין השלושה. מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם, אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המשקל היחסי אשר יש ליתן להיבט החזותי לעומת סוגיית צלילם של הסימנים תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות

מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות. מבחן סוג הסחורות איננו מתמצה אך בשאלת הדמיון בין המוצרים, אלא הוא עוסק אף בהשפעת סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. אף מבחן חוג הלקוחות מורכב משני עניינים משלימים – האחד, אם המוצרים פונים לאותו חוג לקוחות; השני, כיצד משפיעה זהותם של הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה על הסיכוי להטעיה. ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה.

מבחן יתר נסיבות העניין

מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן לוואי המאגד בתוכו את שאר הנסיבות הספציפיות של המקרה אשר לא הובאו בחשבון במסגרת המבחנים האחרים.

מבחן השכל

כלי נוסף העשוי לשמש להכרעה בשאלת הדמיון הוא "מבחן השכל", שבבסיסו עומדת העובדה כי לעתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו, מעין אומנות קונספטואלית. במצבים כאלה יש להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים על-ידי שני הסימנים. במקרים שבהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של הנתבע זהה, או דומה מהותית, לזה העולה מסימנו של התובע, עשוי בית-המשפט לראות בכך הפרה אף אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל.

סימן מסחר מוכר היטב

סעיף 1 לפקודת סימני המסחר מגדיר סימן מסחר מוכר היטב: כ"סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לענין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק";

לאור הצטרפות להסכם TRIPS הפקודה מגינה לא רק על סימן מסחר הרשום על פי הפקודה, אלא גם על "סימן מסחר מוכר היטב" אף אם אינו רשום לפי הפקודה, ומרחיבה את ההגנה על "סימן מסחר מוכר היטב" שנרשם על פי הפקודה אף כלפי טובין שאינם מאותו הגדר.

נפסק כי לתובעת ולמוצריה מוניטין רב לרבות מוצר ROCHER מתוצרתה בישראל. סימני המסחר שנרשמו על ידי התובעת לגבי מוצר זה הינם סימני מסחר רשומים מוכרים היטב, ויש לתת להם הגנה רחבה ביותר בהתאם להוראות פקודת סימני המסחר.

סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב

בית המשפט פסק גם כי החוזי הכללי של כדור ROCHER מתוצרתה הינו סימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב של התובעת. כדור השוקולד, בתצורה שהוא עטוף לרבות צבעה, אופי האריזה, המדבקה וצורתה נותנים שיש להכיר בו כסימן מסחר תלת-מימדי מוכר היטב כמשמעות היגד זה בפקודת סימני המסחר.

יסודות עוולת גניבת עין

עוולת גניבת עין, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999מכילה שני יסודות: האחד, שלתובע יש מוניטין במוצר או בשירות המדובר; השני, שקיים חשש סביר להטעיה העלולה להביא לידי כך שהציבור יזהה את המוצר או את השירות של הנתבע עם התובע.

יסודה של עוולת "גניבת עין" בשמירה על זכותו הקניינית של בעל מוניטין בעסק העלול להיפגע ממצג שווא של הנתבע, להבדיל מתכלית שעניינה בהגנה על הציבור ככזה.

הערך המוגן העומד ביסוד העוולה הוא הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה של גניבת עין באה אפוא להגן על יצרן, שהמעשים המבוצעים על ידי המעוול עלולים להביא קונה רגיל לטעות ולהניח שהוא קונה טובין של היצרן, שעה שלמעשה הוא קונה טובין של המעוול הנהנה מן ההטעיה. המדובר בראיות אובייקטיביות המעידות על קיום סכנה של הטעיית הציבור. אין חובה להוכיח הטעיה בפועל, ודי בהוכחת סכנה בלבד של הטעיה כזאת.

לצורך עמידה בדרישות ההוכחה כי נתקיימה עוולה יש להראות קיומו של חשש סביר שמעשי הנתבע יגרמו לקונה הרגיל לחשוב בטעות, כי מדובר בטובין או בשירות שמספק התובע בעוד, שלאמיתו של דבר, מדובר באלה של הנתבע.

למושג "חשש סביר" יוחס ממד אובייקטיבי, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעיה, אם כי הוכחת כוונה כזו עשויה להקל את נטל ההוכחה בדבר קיום חשש סביר להטעיה. אין צורך בהוכחת הטעיה בפועל אלא די בהוכחת קיום סכנת הטעיה בלבד.

ההבדלים בישום המבחנים לבחינת הטעיה בין סימן מסחר לגניבת עין

המבחן לבדיקת חשש סביר להטעיה הוא המבחן המשולש, המשמש גם לעניין בדיקת "דמיון מטעה" בסימני מסחר ולעניינים נוספים. עם זאת, קיים הבדל רב חשיבות באופן יישומו של המבחן בשני המקרים. כאשר נבדקת שאלת הפרתו של סימן מסחר, מתמקדת הבחינה בהשוואה בין סימני המסחר לבדם. בעוולה של גניבת עין, לעומת זאת, הבדיקה היא האם מכלול התנהלותו ופועלו של הנתבע עולה כדי יצירת חשש להטעיה? בדרך כלל יש בעובדה זו כדי לצמצם את היקף ההגנה הניתנת בגדר עוולת גניבת העין ביחס להגנה הניתנת בגדרם של דיני סימני המסחר או דינים דומים. עם זאת, הקביעה שמושא הבחינה הוא מכלול מצגי הנתבע עשויה במקרים מסוימים להביא להרחבת ההגנה. כך יהיה במקרה בו השוואה בין רכיבי המוצרים או השירותים תלמד על דמיון מסוים בין כל רכיב ורכיב אשר בעומדו בפני עצמו אינו מעורר חשש להטעיה, אולם צירופם של כל הרכיבים יחדיו מצטבר לכדי "מסה קריטית" היוצרת חשש סביר להטעיה.

מבחני הוכחת מוניטין

המושג מוניטין קשה להגדרה מדויקת וממצה. הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר.

בפסיקה נמנו מבחני עזר שונים שניתן להסתייע בהם על מנת להוכיח מוניטין, כגון: (א) משך תקופת השימוש בסימן או בשם; (ב) האופי וההיקף של פרסום הסימן או השם והבאתם לידיעת הציבור; (ג) האמצעים שהושקעו ביצירת קשר מודע, אצל קהל הצרכנים, בין שם או סימן זה לבין מוצר מסוים; (ד) האם הציבור ייחס חשיבות לזהות היצרן ולא רק לתכונות ולצורה או למבנה של המוצר; (ה) האם הביקוש למוצר מושפע מהמיומנות ומההגינות של היצרן;

ויודגש, אין להיצמד לנוסחת בירור קשיחה והמבחן צריך להיגזר מנסיבות העניין.

שיקולים לפיצוי מכח חוק עוולות מסחריות

סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות קבע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה המעוגנת באותו חוק בסך של עד 100,000 ₪. כאשר עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים יראו כעוולה אחת.

שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק:

האחד - העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין, השני – הרצון להרתיע מעוולים בכוח.

רשימת השיקולים אותם צריך לשקול בית המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהתחשב ברציונאליים אלה, איננה סגורה: בין היתר, יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה

המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה ולכן יש לראות עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת.

קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין, בחוק עוולות מסחריות, יוצרת הינע מסוים גם לבעל סימן רשום, להשתית תביעתו דווקא על העוולה של גניבת עין, במקום על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], שאינה מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. אין מניעה לתביעה בעוולה של גניבת עין גם כאשר מדובר בסימן רשום. מובן, כי הכדאיות לכך תלויה בנסיבות העניין. התביעה לפי דיני הסימן הרשום היא עוצמתית יותר, שכן זו תביעה בעלת אופי מונופוליסטי, בעוד שהתביעה לפי דיני גניבת עין דורשת הוכחת יסוד של הטעיה אצל לקוחות לגבי מקור הטובין או השירות.

בנסיבות העניין נפסק כי יש לראות במעשה גניבת העין מסכת אחת המקימה עילת תביעה אחת בלבד בקשר לאותה עוולה. המדובר במעשה חד פעמי של ניסיון לייבא מסין מוצרים מפרים. העובדה שלא כל המוצרים נמצאו מפרים היא הנותנת שלא מדובר בהפרה בעוצמה רבה. אין מדובר במעשה שנמשך לאורך זמן ואין המדובר בהיקף משמעותי שכן מדובר בחלק ממשלוח. במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות, יש בהחלט לשקול את היקף ההפרה.

חוק זכות יוצרים כמקור להיקש לגניבת עין

מקור חקיקתי-נורמטיבי נוסף, שראוי להזקק לו הינו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים עוסק בקביעת פיצויים בהפרת זכות יוצרים, וממנו ניתן להקיש את הדין בהפרת סימן מסחר, לרבות את השיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בבואו לקבוע פיצויים. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע: בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע.

29 באוקטובר, 2009,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בשם למלון Jerusalem Colony

בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט נֹעם סולברג (תא (י-ם) 909107) – 29.10.09

תחום: הפרת סימן מסחר בשם למלון

נושא: סימני מסחר, סימן גנרי, סימן גיאוגרפי, סימן תיאורי, מבחני הפרה, פיצוי בהעדר נזק

עובדות

התובעת הגישה תביעה בטענה כי הנתבעת מפרה סימני מסחר, מעוולת בגניבת עין, ברשלנות ובהפרת חובות חקוקות, גוזלת מוניטין, עושה עושר ולא במשפט, מתערבת באופן לא הוגן במסחר, ומטעה את ציבור הצרכנים; וביקשה כי יינתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעת, וכן פיצוי כספי.

בכוונת הנתבעת להקים בירושלים מלון בשם 'Jerusalem Colony', והתובעת טוענת כי שם זה מפר את סימן המסחר הרשום על שמה – 'Colony', וכן את סימן המסחר 'אמריקן קולוני' המוכר היטב אף שאינו רשום.

נפסק

התביעה מתקבלת מכוח עילת הפרת סימני מסחר.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על שימוש בסימן.

בהעדר נזק, לא יפסקו פיצויים.

הנתבעת תשא בהוצאותיה של התובעת ושכט עוד ומעמ בסך כולל של 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

סימן גנרי

טענת הנתבעת כי השם 'Colony' 'שם גנרי' הוא ובטעות נרשם נדחתה. 'שם גנרי' הוא הסוג או הזן אליו משתייך הנכס או השירות שבהם מדובר. אין כל ספק כי המילה 'Colony' איננה מציינת את הסוג או את הזן שאליו משתייך בית-המלון, ולפיכך איננו 'שם גנרי' ביחס לבתי-מלון או מלונאות.

סימן גיאוגרפי או 'תיאורי'

טענת הנתבעת כי השם 'Colony' הוא גיאוגרפי או 'תיאורי', ובטעות נרשם נדחתה.סימן תיאורי או גאוגרפי אינו כשיר לרישום, זולת אם הוא בעל אופי מבחין. השם 'Colony' איננו מתאר או מציין את בית המלון של התובעת. אין הוא מציין או מתאר את סוג הטובין. הוא גם אינו נוגע במישרין למהותו או לאיכותו של בית המלון, כלשון הסיפא של סעיף 11(10) לפקודת סימני מסחר (נוסח חדש), תשלב - 1972.

בשם 'Colony' גם אין לראות משום שם גיאוגרפי.

גם אילו היה הסימן 'Colony' שם מתאר או גיאוגרפי לא היתה נשללת כשירותו לרישום על-ידי התובעת, משום שהוכח האופי המבחין שרכש הסימן. עדי התובעת העידו – עדות שלא נסתרה – כי בית-המלון של התובעת מכונה באופן שגרתי גם 'Colony', על-ידי עיתונאים, ספקים, ולעיתים אף בפירסומיה של התובעת עצמה. גם בעיני הציבור הרלוונטי לעניין השם 'Colony', בתחום המלונאות, נקשר לבית-המלון של התובעת דווקא. די במה שהובא לפניי כדי לקבוע כי השימוש בשם 'Colony' הפך למעשה את הסימן לבעל אופי מבחין בטובין שלגביהם נתבקש הרישום, כלשון סעיף 8(ב) לפקודה, ולפיכך אין לפסול את כשירותו לרישום מכח סעיפים 11(10) או 11(11) לפקודה.

סימן מסחר מוכר היטב

כדי לקבוע האם סימן מסחר הוא סימן המוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק. שני מבחנים – לא בלעדיים – מורה אותנו החוק לבחון. ראשית, מהי מידת ההכרה של הסימן בחוגי הציבור הנוגע לעניין. זהו מבחן אובייקטיבי מובהק, שתכליתו לבחון האם הציבור הרלוונטי לתחום מכיר את הסימן ומקשר אותו לטובין של הטוען לזכות עליו. שנית יש לבחון עד כמה ההכרה הזו באה כתוצאה ממאמצי שיווק. אין די בהכרה בציבור שבאה מאליה, ואין זכייה מן ההפקר. נדרשת השקעת משאבים שיווקיים מטעם הטוען לזכות על הסימן. הבעלות על סימן המסחר כרוכה בהוכחת הפעולות שננקטו מטעם בעל הטובין כדי להשריש את ההכרה בסימן בקרב הציבור הרלוונטי.

הסימן 'אמריקן קולוני' הוא אפוא סימן מוכר היטב אף שאינו רשום, וככזה הוא זוכה להגנת הדין סעיף 46א(א) לפקודה קובע כי סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לענין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לענין טובין מאותו הגדר.

ההפרה

סימן הכולל בתוכו סימן רשום עשוי בדרך-כלל להוות הפרה, אלא אם השימוש בסימן הרשום טפל למילים אחרות הנלוות אליו. רק תוספת דומיננטית, בעלת משמעות שאינה משנית או שולית לשם הרשום כסימן מסחר, תוספת שיש בה כדי לבטל את הדמיון התודעתי בין הסימן לסימן המסחר הרשום, תוכל לקיים את ההסדר המוצע

שלושה מבחנים משמשים לבחינת קיומו של חשש הטעיה.

המבחן הראשון והחשוב בין המבחנים הוא מבחן המראה והצליל, ומקובלנו לגביו כי יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. המבחן השני הוא מבחן סוג הסחורה וסוג הלקוחות. המבחן השלישי הוא מבחן לוואי – יתר נסיבות העניין.

מניתוח המבחנים עולה כי הנתבעת מפרה אפוא את סימניה של התובעת.

שימוש אמת

בהתאם להוראת סעיף 47 לפקודה רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו או בשמו הגאוגרפי של מקום עסקו, שלו או של קודמיו בעסק, או מהשתמש כהגדר אמיתי של מהותם או איכותם של טובין שלו.

אלא שבהתאם לתכליתה של הפקודה – שמירה על תחרות הוגנת ומניעת הטעיה – ובעקבות הדין והפסיקה האמריקניים והאירופיים, פירשה פסיקת בית המשפט העליון את הסעיף הזה על דרך הצמצום (עניין מועדון מנויי טוטו זהב הנל, עמוד 898). נקבע כי המונח 'אמת' שבסעיף 47 רומז גם לעיקרון ההגינות, קרי, השאיפה כי יתאפשר לכל אדם להגדיר נכונה את הטובין או השירות שהוא מספק, שאיפה שיש לאזנה עם החתירה לכך שיתאפשר לכל צרכן לזהות נכונה את מקור הסחורה או השירות שהוא רוכש (שם). לשם האיזון הזה, אין די בכך שהסימן יתאר באופן אמיתי את הטובין או השירות של בעל העסק. נדרש כי השימוש יהיה שימוש כן, כלומר חיוני לבעל העסק, ולשם כך אומצו שלושה מבחנים האם ניתן לזהות את המוצר או השירות בקלות ללא השימוש בסימן המסחר; האם השימוש בסימן המסחר נעשה במידה שאינה עולה על הנדרש לשם זיהוי המוצר; והאם אין השימוש בסימן המסחר מצביע על חסות שנתן בעל הסימן לבעל העסק המבקש להשתמש בו.

על-פי שלושת המבחנים הללו אין ספק שלא תחול ההגנה הקבועה בסעיף 47 על הנתבעת.

יתר עילות התביעה

אין נזק לתובעת ואין רווח לנתבעת. בהעדר נזק אין עוולה, ואין מקום לדון בעילות הנזיקיות. בהעדר רווח אין התעשרות, ואין מקום לדון בהשבה לפי עילת עשיית עושר.

23 בפברואר, 2009,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת דרורה פלפל (תא (ת"א) 2469/02) – 8.4.08 (פסק דין בעניין החבות), 23.2.09 (פסק דין בעניין הנזק)

תחום: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח

נושא: הפרת זכויות יוצרים במשחק לוח, פיצוי סטטוטורי מכוח מספר דינים, תקנת השוק, גניבת עין

עובדות

תביעה למתן צווי-מניעה, צווי-עשה, מתן חשבונות ופיצויים בסך 100,000 ₪, בגין העתקת משחק לוח בשם "נחש מי".

בין הצדדים התנהל תיק קודם בשל הפרת זכות יוצרים הידוע כת"א (ת"א) 1384/95, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו התחייבו הנתבעים להימנע מלייבא ו/או לשווק את המשחקים נשוא התובענה דכאן.

נפסק

התביעה מתקבלת, נפסק כי הנתבעים העתיקו את מוצר התובעים והפרו את הסכם הפשרה. הוצאות ושכ"ט עו"ד 50,000 ₪

לעניין שלב הנזק ומתן חשבונות, בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

נקודות מרכזיות

הפרה של זכות יוצרים

נפסק כי כדי להוכיח שהופרה זכות יוצרים, על-פי חוק זכויות יוצרים - 1911, על התובעים לשכנע את בית המשפט:

(1) שהמשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים;

(2) שהתובעים הם בעלי זכויות היוצרים;

(3) שזכות היוצרים הופרה על-ידי הנתבעים.

האם המשחק ורכיביו מוגנים על-ידי זכות יוצרים? והאם קיימת הפרה של זכויות אלה?

לוח המשחק, הכרטיסים ומסגרות המשחק הינם יצירה אומנותית.

אין הגנה על הרעיון ועל המקוריות של היצירה. ההגנה ניתנת לדרכי הביטוי של היצירה.

משחקי-לוח עשויים אף הם לזכות בהגנת זכות יוצרים, אך היקף ההגנה אינו ברור די צרכו. אין ספק שמרכיביהם השונים של המשחקים עשויים להיות מוגנים בזכויות יוצרים, עד כמה שהם מהווים יצירות מקוריות. הלוח עשוי להיות מוגן, אם כיצירה אומנותית, אם כיצירה ספרותית ואם בשילוב של שתיהן; כלי המשחק עשויים להיות יצירה אומנותית.

אין לשלול שימוש ברעיון תוך יישומו ביצירות עצמאיות גם אם התוצאה הכללית שמתקבלת היא דמיון מהותי, שנובע ממימוש אותו הרעיון לעומת זהות שנובעת מהעתקה בוטה.

בית המשפט פסק כי דרך הבעת הרעיון הועתקה על-ידי הנתבעים בשני המקרים.

הפרה בתרגום של הוראות המשחק

תרגום הוראות משחק מסינית לעברית, הינה פעולה שבניגוד לסעיף 1(2)(א) לחוק זכויות יוצרים, באשר זכות זו מוקנית לבעל זכות היוצרים. תרגום מושווה להעתקה של היצירה המקורית, כך שאפילו נרכשה הזכות "בתום-לב" על רכיביה הסיניים, אזי התרגום לעברית מהווה הפרת זכות היוצרים.

משמעות מדגם שנרשם בחו"ל

חלקי הפלסטיק לא נרשמו כמדגמים בארץ (הגם שנרשמו באנגליה), ומכאן שהגנת מדגם אינה חלה עליהם.

הגנה של תקנת השוק

המטרה הבסיסית של תקנת השוק, היא יצירת ודאות בחיי המסחר. המטרה של חוק זכויות יוצרים היא הגנה על הקנין הרוחני.

כדי ליישם את חוק המכר, יש צורך שיימכר נכס נד. כלומר, על המימכר להיות סוג של נכס ריאלי, חפץ.

במקרה לעיל, לא ניתן לומר שנמכר נכס ריאלי או חפץ מכאן, שלא התמלא התנאי הראשון של סעיף 34 לחוק המכר, המאפשר את החלתו.

עמדתי היא, שתקנת השוק, לפי סעיף 34 לחוק המכר, לא תחול על נכס שמפר זכות יוצרים. בהתנגשות שבין שני חוקים אלה - חוק המכר וחוק זכויות יוצרים - התכלית המועדפת והבלעדית היא לבעל זכות הקנין, למנוע את השימוש או השיווק של המוצר שלו, מכח זכות הבלעדיות המונופוליסטית שמוענקת לו בחוק.

יישום הוראות חוק המכר על-גבי יצירות ומוצרים מוגנים, תאיין את חוק זכויות היוצרים כליל מתוכן ותאפשר מכירה פיראטית מתוחכמת של חומרים מוגנים מכח דין אחר. אשר-על-כן, בית המשפט קבע כי לנתבעים לא קמה כל הגנה לפי חוק המכר.

גניבת עין

לצורך הוכחת גניבת-עין נדרשים שני תנאים מצטברים:

א. חשש להטעיית הציבור לחשוב, כי הטובין שמציע הנתבע הם הטובין של התובע.

ב. שיש לטובין של התובע מוניטין.

ג. לענין הטעיית הציבור –

הטעיית הציבור

התובעים הוכיחו כי עיתון שמפרסם כתבות צרכנות באופן קבוע, טעה לחשוב שהמשחק המפר הראשון הוא גירסה ישראלית של "נחש מי".

בנושא של גניבת-עין, האריזה היא הדבר הראשון שבו נתקלת עינו של הצרכן.

בנוסף, מתקיימים גם כל מרכיבי המבחן המשולש לצורך ההטעיה.

מבחינת המראה והצליל - כדי להוכיח דמיון אין צורך בזהות מוחלטת. הדמיון נבחן לאור השאלה האם החיקוי עלול להטעות את הצרכן הסביר. אם הרושם הראשון שמתקבל מראיית שני הצרכים יכול להוביל לתוצאה כזו, יש בכך כדי לענות על מבחן זה. השלב הראשון בו נתקל הצרכן במשחק הוא "שלב האריזה".

המשחק "נחש מי" הוא המשחק הוותיק ביותר שנמכר מזה שנים. אדם יכול לזכור את הרעיון המובע מאחוריו, אבל לא את שמו המדויק. יש לציין, שהרוכשים הפוטנציאליים עשויים להיות הורים צעירים או סבים וסבתות, שיסתפקו בכך שקיימים אותם אלמנטים, ולכן עשויים לטעות בזיהוי ובאבחנה, ובכלל במידע שקיימים עוד מוצרים נוספים על המוצר המקורי.

המוניטין

העובדה שבמשך שנים רבות המוצר נמכר בעולם, תפוצתו מורחבת, ובארץ הוא כבר קיים בנוסחו המשוכלל כ- 13 שנה, מעידה על מוניטין. סביר להניח שמוצר שאין לו "שוק" שיווקו יצטמצם וייפסק, ולא יימשך ויתרחב.

נפסק כי קיימת גניבת-עין מצידם של הנתבעים.

האם ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי

בית המשפט פסק כי פיצויים לא משתלמים פעמיים בגין אותו נזק; הקביעה של פיצוי קבוע ומוערך מראש בחוזה או פיצוי הקבוע בדין, נועדה לחסוך התדיינות משפטית לעניין קביעת גובה הנזק, אך לא להעניק שני סעדים מצטברים.

ועל כן לא ניתן לצרף פיצוי סטטוטורי לפיצוי סטטוטורי.

סכום הפיצוי הסטטוטורי

אין מחלוקת כי גישת הפסיקה היא, שכאשר הנתבע מפר זכות יוצרים ביצירה אחת יותר מפעם אחת, הוא יכול לזכות בפיצוי סטטוטורי מוכפל בגין הפרת זכות יוצרים. במקרה הנוכחי, מדובר בשני משחקים, כל אחד משנה אחרת, שכל אחד מהם הופר בתקופה שונה.

מכיוון שעסקינן בשתי הפרות נוספות, נראה לי כי יש מקום להעניק לתובעים את מקסימום הפיצוי הקבוע בחוק, בגין כל אחת ואחת מהפרות אלה.

בית המשפט פסק כי זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה, קרי: 200,000 ₪ בגין שתי ההפרות.

קביעה זו חוסמת, עפ"י גישת בית המשפט, את הדרך לפיצוי נוסף מכח דין נוסף בגין הפרות אלה.

דף הבא

דף קודם