משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: הבעלות ביצירה

29 במרץ, 2016,

0 תגובות

זכות יוצרים ביצירה שלא שולם בגינה תשלום מלא

זכות יוצרים ביצירה שלא שולם בגינה תשלום מלא
תביעה שהוגשה על ידי ישראלה שפרינגר כנגד חיים איזנפלד, עזי גרסטנר, יורם רביב ויוסף וקס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט מגן אלטוביה. ביום 17.3.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בשנת 2006 הנתבעים התקשרו עם התובעת בהסכם לכתיבת ספר. התובעת העבירה לנתבעים פרקים ראשונים מהספר שכתבה וערכה והופקה גרסת "פיילוט" לספר. למעט התשלום בעד הפקת הפיילוט, לא שילמו הנתבעים לתובעת כל תשלום על חשבון כתיבת הספר, לפיכך, חדלה התובעת מכתיבת הספר. בתחילת שנת 2007, גילתה התובעת כי הנתבעים הוציאו לאור את הספר ולטענתה נכללו בו פרקים שכתב. מכאן תביעתה.
התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצוי כספי סטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים, מתן חשבונות, צו קבוע המחייב את הנתבעים לשלם לתובעת תמלוגים בשיעור 20% ממכירות הספר "מעסק שורד לעסק מצליח" וצו קבוע המחייב את הנתבעים להוסיף את שם התובעת כאחת מכותבי הספר.  
 
תוצאות ההליך: התבעיה התקבלה באופן חלקי נפסק כי אין הפרה של זכות יוצרים ואולם נפסק כי לתובעת לא שולם שכר מלא. 
בית המשפט חייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 16,599 ₪. בנוסף חייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט, ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
 
נקודת מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות יוצרים ביצירה ספרותית

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים, קובע:
"היצירות שבהן יש זכות יוצרים:
(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית, שהיא יצירה ספרותית, יצירה אומנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;"
 
בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ [פורסם בנבו] (פורסם בתקדין) (להלן: "עניין סטרוסקי"), דן בית המשפט בדרישות להגנה מכוח זכות יוצרים אשר הייתה מעוגנת בחוק זכות יוצרים האנגלי משנת 1911, וכך נקבע:  
"הדרישה למקוריות נשמטה משום מה מהתרגום הרשמי העברי של חוקי ארץ ישראל, אך היא מופיעה בסעיף 1 של הנוסח האנגלי של החוק, שהוא הנוסח הקובע : every" ". . .original literary, dramatic, musical and artistic work. הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג "מקורי" הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... 
...
יחד עם זאת הלכה פסוקה היא באנגליה, כי היצירה צריכה להיות פרי מאמץ, כישרון והשקעה של המחבר, שיקנו לה אופי שונה משל החומרים שמהם עוצבה...ומה מידתם של המאמץ, הכישרון וההשקעה הדרושים לכך ? די לאלה במידה צנועה ביותר. פשטות היצירה בלבד לא תמנע הגנת זכות יוצרים, אלא אם היא קיצונית, כגון סתם קו ישר או עגול (ראה קופינג'ר, בעמ' 42-41, והאסמכתאות שם). כדי לבחון אם היצירה ראויה להגנה יש לראותה בכללותה, כשלמות אחת. אם, למרות השימוש שעשה המחבר בנושא קיים, השקיע ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו, שמקורם בו, תהיה היצירה מוגנת".
 
עוד נקבע בעניין סטרוסקי כי, בליקוט, סידור ועריכה של נושא קיים, די במידת מקוריות צנועה ושינוי פרי מאמץ של המחבר שניתן להבחין בו, כדי לזכות בהגנת זכות יוצרים.
 
בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A [פורסם בנבו] (פורסם בתקדין) דן כבוד הנשיא השופט (בדימוס) מאיר שמגר בזכות יוצרים ולאחר סקירת הדין הזר והפסיקה, כך קבע: 
"סיכומו של הדיון במבחנים המשמשים לצורך קבלת הגנה של זכות יוצרים, הוא כדלקמן:
(1) ביטוי לגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך לעמוד בתנאים הבאים:
 (א) צריך שיהיה, לפחות בחלקו, מעשה ידי אדם.
 (ב) הוא צריך ללבוש חזות ממשית.
(ג) הוא צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.
(ד) יצירתו צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות.
(ה) על היצירתיות המחשבתית ללבוש צורת ביטוי ולא רק רעיון העומד מאחוריו.
(2) בחינת מקוריות היצירה צריכה להתמקד בשלב גיבוש הביטוי ולא בשלב המוצר המוגמר.
(3) יש להבחין בין בדיקת מקוריותה של יצירה המתבססת על יצירה קודמת ספציפית לבין בדיקת מקוריותה של יצירה העושה שימוש רק באלמנטים כלליים. יצירה מהסוג השני תעבור את מחסום המקוריות בקלות יחסית...".
 
דרישות הדין להכרה בזכות יוצרים לא שונו בעקבות חקיקת חוק זכות יוצרים, וההלכות שלעיל, תקפות גם לעת הזו.
 
נפסק כי התובעת השקיעה מאמץ כישרון ויצירתיות בכתיבת ועריכת פרקים בספר, אשר הועברו אל הנתבעים. על כן ניתן לראות בפרקים מהספר אותם כתבה וערכה התובעת כיצירה ברת הגנה.
 

הבעלות ביצירה

סעיף 78(א) לחוק זכות יוצרים, מוסיף וקובע כי הוראות החוק יחולו גם על יצירה שנוצרה לפני  25.5.2008 בכפוף להוראות סעיפים 78 (א) – (י) לחוק. 
סעיף 78 (ה) לחוק קובע כי הוראות סעיפים 33 עד 36 לחוק, העוסקים בבעלות על היצירה, לא יחולו על יצירות שנוצרו לפני 25.5.2008, ולגבי יצירות אלה יש לקבוע את הבעלות ביצירה על פי הדין הקודם. 
 
סעיף 5 לחוק זכות-יוצרים, 1911, קובע:
"זכות בעלות על זכות יוצרים וכד' 
(1) בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות-היוצרים בה: בתנאי – 
(א) שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות-היוצרים; 
(ב) אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ"י חוזה שירות או שוליאות והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם הרי, באין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות-היוצרים, אלא שאם היתה היצירה מאמר או איזה חיבור אחר בעתון, במגזין או בכתב-עת כיוצא בזה, הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא דינה של היצירה כאילו שמורה למחבר הזכות למנוע את פרסום היצירה שלא כחלק מעתון, ממגזין ממכתב-עת כיוצא בזה. 
(2)...
(3)..."
 
נפסק כי בין התובעת לנתבעים השתכלל חוזה להפצת הספר, לפיו הנתבעים יישאו בהוצאות ובכלל זה שכרה של התובעת ואילו התובעת תעסוק בעריכה וכתיבה של החומרים המקצועיים שקיבלה מהנתבעים.
 
אמנם בהצעת המחיר, הציעה התובעת שיינתן לה "קרדיט עבור קופרייטינג, עריכה והפקה", אלא שהנתבעים לא חתמו על הצעת המחיר, וממילא אין לייחס להם הסכמה אוטומטית לשנות מברירת המחדל החוקית הקבועה בסעיף 5 (ב) לחוק זכות-יוצרים, 1911, לפיה זכות היוצרים ביצירה שבוצעה על ידי עובד או נותן שירות שייכת לאדם שהעסיק את העובד או נותן השירות. לכך יש להוסיף, כי מתצהירה של התובעת, עולה כי תוך כדי עבודה העבירה התובעת לנתבעים את כל הפרקים המוגמרים שכתבה וערכה, מבלי שהתנתה זאת בהתחייבות מצד הנתבעים להעביר אליה את זכות היוצרים בפרקים אלה, ובכך יש כדי לתמוך במסקנה שבזמן אמת הסכימה התובעת שהפרקים שכתבה וזכות היוצרים בהם יהיו בבעלות הנתבעים. 
 
נפסק כי הנתבעים היו שותפים לכתיבת הספר. זאת ועוד. מגרסת התובעת עולה, כי כבר בשנת 2007 גילתה שהנתבעים הוציאו לאור את הספר, למרות זאת, לא מיהרה התובעת לפנות לבית המשפט כדי להגן על זכות היוצרים הנטענת. בכך יש כדי לתמוך במסקנה שבזמן אמת ידעה התובעת שאין לה זכות יוצרים בפרקים שערכה וכתבה. גם מעדותה של התובעת בסיום שלב ההוכחות, עולה כי בעבודות אחרות שביצעה הוצגה התובעת כרעיונאית וכך נהגה גם במקרה כאן. בהתחשב בכך ונוכח הוראות סעיף 5 (ב) לחוק זכות-יוצרים, 1911, נראה כי אין לייחס לתובעת זכות יוצרים בפרקים אותם כתבה עבור הנתבעים, וכך נקבע.
 
על כן נפסק כי אין מקום להיעתר לסעד הפיצוי הסטטוטורי  ולמתן החשבונות ואף לא לצו התמלוגים. 
 

שכר עבודה

משנקבע שבין התובעת לבין הנתבעים נכרת הסכם לפיו הייתה אמורה התובעת לערוך ולכתוב את הספר, ומשאין חולק שהתובעת כתבה את פרק הפיילוט ופרקים נוספים, חלה על הנתבעים חובה לשלם לה בעד עבודתה זו. 
 
נפסק כי, בזמן אמת, הסכימה התובעת להסתפק בתשלום התואם להיקף העבודה שביצעה בפועל או  ל – 50% מעלות העיצוב והכתיבה, במקרה בו יפסיקו הנתבעים את ההתקשרות.
נפסק כי הנתבעים לא שילמו לתובעת סך של 14,099.50 ₪ (כולל מע"מ) הנקוב בחשבונית מיום 10.4.2006 (נספח א לכתב ההגנה), משום המחלוקת ביחס לדרישת התובעת לקבל סכומים נוספים מעבר למפורט בהצעת המחיר. על כן נפסק כי אין בפי הנתבעים טענה שהתובעת לא הייתה זכאית לסכום האמור בתמורה לעבודה שהשקיעה בכתיבת הספר עד להוצאת החשבונית. 
 
בנוסף, נפסק כי משהנתבעים מודים שגם לאחר משלוח החשבונית התקיימו פגישות בינם לבין התובעת, נפסק כי יש להוסיף על דרך האומדן סך של 2,500 ₪ (כולל מע"מ) בגין פגישות נוספות שקיימה התובעת עם הנתבעים לאחר משלוח החשבונית. 
 
על כן נפסק כי בגין עריכת וכתיבת הספר ופעולות שביצעה לקידום ההוצאה לאור של הספר זכאית התובעת לקבל מהנתבעים שכר עבודה בסך של 16,599.50 ₪.

28 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתכנים ביחס למוצרי יודאיקה

הפרת זכויות יוצרים בתכנים ביחס למוצרי יודאיקה
תביעה שהוגשה על ידי חברת ג'. דבליו . ג'י. בע"מ כנגד הנתבעים: 1.בר און שופ בע"מ; 2.מארק בר-און; 3.חמסה וכסף בע"מ; 4.אינפוטרייד ישראל 2010 בע"מ; 5.שרון גנתי. הנתבעים 1-2 הגישו הודעה כנגד צד שלישי - טל כהן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט כרמי מוסק. ביום 24.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ובגין קיומן של עילות תביעה נוספות. במסגרת התובענה מתבקש בית המשפט על ידי התובעת לחייב את הנתבעים 1-2 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות ב-10 תכנים ששייכים לתובעת ואת הנתבעים 3-5 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ב-5 תמונות השייכות לתובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כדלקמן:
א. התובענה אשר הוגשה כנגד הנתבעים 1-2 והנתבעים 4-5 מתקבלת;
ב. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ג. ההודעה כנגד הצד השלישי נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ד. הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתכנים, וזאת בסך של 40,000 ₪, וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 
ה. הנתבעים 4-5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתמונות, וזאת בסך של 40,000 ₪ וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

22 בינואר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בצילום ופיצוי בגין ההפרה

הפרת זכות מוסרית בצילום ופיצוי בגין ההפרה
תביעה שהוגשה על ידי אפרים שריר כנגד מפלגת מרץ-יחד. התביעה נדונה בבית משפט השלום בעפולה, בפני השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד. ביום 30.12.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ שעילתה הפרת זכויות יוצרים. 
 
התובע, אפרים שריר, צלם עיתונות במקצועו, צילם את מר עמיר פרץ, בתקופת כהונתו כשר ביטחון, במהלך תרגיל צבאי כשהוא "מביט" על התרגיל הצבאי דרך "משקפת סגורה". לטענות מרץ עשתה שימוש בתמונה תוך העתקת התמונה עצמה וחלקים ממנה והדבקתם על פניהם של פוליטיקאים אחרים וזאת ללא קבלת אישורו והסכמתו, תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות והמוסריות ותוך השמטת שמו של התובע, ובכך הפרה את זכות היוצרים וזכותו המוסרית של התובע בתמונה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה בגין הפגיעה בזכות היוצרים של התובע.  התביעה מתקבלת חלקית בגין הפגיעה בזכות המוסרית. 
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגין הפגיעה בזכות המוסרית בסך של 14,000 ₪, אגרת תביעה יחסית לסכום פסק הדין ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:

10 באוגוסט, 2014,

0 תגובות

זכויות יוצרים לצלם או לקוף

זכויות יוצרים לצלם או לקוף
שאלות מהותיות בדיני זכויות יוצרים בעקבות תצלום שצולם על ידי קוף באמצעות מצלמה שנחטפה מהצלם. למי זכויות היוצרים בצילום - לקוף, לצלם שממנו נחטפה המצלמה, או אולי בכלל לכל הציבור?
 
לפי דיני זכויות יוצרים בישראל, בעלי זכויות היוצרים הראשון ביצירה הוא היוצר. הדבר נכון גם ליצירות צילום כמו תמונות הקוף שבענייננו ואולם, לעיתים מתעוררת השאלה מיהו אותו "יוצר" שלו שייכות זכויות היוצרים?
 
לאחרונה, שאלה זו הוצפה במקרה משעשע מאחד האיים של אינדונזיה. הצלם הבריטי דיוויד סלייטר טס בשנת 2011 לאינדונזיה במטרה להשיג צילומי טבע ולהשיא פרנסה.
 
כשהגיע למיקום מבודד שוצף טבע ובר, החל הוא לבחור, לארגן ולסדר את סט הצילומים, לתכנן זויות צילום, להתאים תאורה וכדומה.
 
כנראה לגורל היו תכניות אחרות שכן, קוף שראה כנראה את ההכנות של סלייטר חטף את המצלמה שלו וברח איתה כדי לצלם את עצמו ואת חבריו.   
 
רק לאחר זמן מה, הצלם המסכן הצליח למצוא את הקופים ואת המצלמה שלו, או אז נתגלה לו שהמצלמה מלאה ב"צילומים קורעים" שצילם הקוף.
 
אומנם נכון שרוב הצילומים היו מטושטשים ומחוץ לפוקוס, כנראה משום שהקוף עדיין לא הצליח ללמוד להשתמש בפוקוס, יחד עם זאת מספר תמונות הצליחו לתפוס את הרגע באופן מדהים. 
 
כך, מספר תמונות "סלפי" של הקוף מתבלטות באופן מיוחד כשהקןף מוצג בהן עושה פרצופים למצלמה. נראה שהקוף הבין את המצלמה יותר טוב מבני אדם מסוימים שנוהגים לצלם סלפים.
 
כשמר סלייטר חזר לציוויליזציה, הוא החל למכור באינטרנט רשיונות שימוש בתמונות של הקוף שאכן זכו לפופולריות רבה ברחבי הרשת. רק שהצלחה זו לא נמשכה ותוך זמן קצר החלו הצרות. 
 
חברת וויקימדיה אשר עומדת מאחורי וויקיפדיה, פרסמה את צילומי הקופים במאגר Wikimedia Commons, מאגר של יצירות צילום הנמצאות בנחלת הכלל וזאת, למרות שלשיטתו של הצלם, זכויות היוצרים בצילומים, שייכות לו בלבד. כמובן שחברת וויקימדיה גרמה לנזקים לסלייטר הרי שאף אדם לא ירכוש ממנו רשיונות לתמונות שפתוחות לשימוש חופשי.
 
פניותיו הרבות של הצלם לוויקימדיה להסרת הצילומים, נפלו על אזניים ערלות. וויקימדיה נשארת בעמדתה לפיה, זכויות היוצרים בצילומים נמצאות בנחלת הכלל משום שאין לתמונות יוצר אנושי כדי לשייך לו את זכויות היוצרים. כעת, מסתמן שלא עומדת בפני הצלם ברירה מלנקוט בהליכים משפטיים נגד ארגון וויקימדיה בין היתר, בעילת הפרת זכויות יוצרים.
 
עם זאת, טרם תתקבל התביעה, יהיה על הצלם להוכיח שזכויות היוצרים אכן שייכות לו ושהוא היוצר של היצירות - צילומים. כפי שנאמר בפתח הדברים, השאלה - מיהו יוצר היצירה אינה מוגדרת בחוק הישראלי. לפיכך, אם ההליך המשפטי היה מתנהל בישראל, שאלת היוצר היתה עולה במלוא מהותה.
 
כך, האם הצלם הוא יוצר היצירה משום שהוא השקיע משאבים רבים בתהליך היצירה, לרבות הזמנת כרטיס טיסה, רכישת ציוד צילום, המסע הארוך אל האזור הפראי שבו צולמו התצלומים לבסוף. או שמא, לא ניתן להעניק לצלם את זכויות היוצרים משום שזיק היצירתיות אשר גרם בסופו של דבר להקפאת הרגע הספציפי במציאות באופן שזה קרה בפועל, לא היה של הצלם. כך, כיצד התוצאה המשפטית היתה משתנה אם התצלום היה נוצר בסט צילומים שסידר הצלם לרבות תכנון התאורה והרקע.
 
ניתן להניח כי הפיתרון המשפטי הסביר לבעייה משפטית זו עולה מדיני זכויות היוצרים אשר נועדו כדי להגיע לאיזון הנכון בין שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, החברה מעוניינת לתגמל את היוצר כדי לעודד יצירה אנושית לתועלת החברה ומצד שני, החברה מעוניינת לאפשר שימוש חופשי ביצירות המהוות את בסיס התרבות האנושית. הדין והמשפט הגיעו לאיזון מסוים בין אינטרסים אלו במקרים ובסוגיות רבות. במקרה זה, אנו סבורים שלא יהיה נכון להעניק זכויות יוצרים לסלייטר. ככל שהיצירות נוצרו בעקבות יצירתיות הראויה להגנה, הרי שזו לא היתה של הצלם שאפשר לעודד או לתגמל אותו, אלא של הקוף שכלל לא מודע למשמעות של זכויות יוצרים. מאחר ודיני זכויות יוצרים נועדו כדי לעודד יצירה אנושית יש להניח כי בנסיבות אלה גם לקוף (או לבעליו) לא ראוי לתת זכויות יוצרים. כמובן שמנגד לאינטרס תגמול ועידוד היוצרים, דיני זכויות היוצרים נועדו לאפשר שימוש חופשי של הציבור ביצירות ולכן, הרי שראוי להשאיר את הסלפים האמורים בנחלת הכלל ולא להפקיע אותם לטובת אדם אשר לא השקיע כל יצירתיות ביצירם.

מנגד, דיוויד סלייטר, הצלם, טוען כי בילה זמן רב בחברת הקופים וזאת במטרה להשיג תמונה באיכות טובה. לטענתו הוא הניח את המצלמה על חצובה עם כבל הפעלה וזאת במטרה שהקופים ישחקו במצלמה ויצלמו את עצמם. ככל וטענה זו תתקבל כנכונה נראה כי לסלייטר היתה השפעה על העמדה של התמונה ועל יצירת התמונה ועל כן סלייטר יוכל לטעון לבעלות בתמונה או לבעלות משותפת בתמונה (ביחד עם הקוף).

במהלך כתיבת מאמר משעשע זה התנהל ויכוח עז במשרדנו ביחס להצדקה מוסרית להענקה זכויות יוצרים לקופים וחיות בר תוך מינוי אפוטרופוס אשר ידאג למימוש והגנה על זכויות אלו...

 

14 במאי, 2014,

0 תגובות

הוכחת בעלות בתמונות

תביעה בגין הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי תמר שאנן-טבת כנגד אירנה שוחט. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת כאמלה ג'דעון. ביום 3.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת גילתה כי הנתבעת עושה שימוש באתר האינטרנט, בתמונות התובעות, לצרכי פרסום מסיבה ושיעורים לריקודי בטן, מבלי שרכשה זכויות ו/או קיבלה הסכמתה לכך.  לטענת התובעת, במעשים אלו עוולה הנתבעת כלפיה בעוולה של הפרת זכות יוצרים וגניבת עין, והתעשרה על חשבונה שלא כדין.  
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. התובעת לא הוכיחה כי יש לה זכויות בתמונות.
בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

3 באפריל, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות

תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית. הטלוויזיה החינוכית הישראלית הגישה הודעת צד שלישי כנגד חברת נתיב ונעם תקשורת והפקות טלוויזיה בע"מ. התיק נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטת נאוה בן אור. ביום 26.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפי חוק זכות יוצרים, במסגרתה נדרשת הטלוויזיה החינוכית הישראלית לשלם לתובע, צלם עיתונות במקצועו, פיצויים בסכום המרבי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק הן בשל הפרת זכות היוצרים שיש לו, על פי הנטען, בתמונה שצילם, ואשר פורסמה במסגרת תכנית טלוויזיה, ששודרה על ידי הנתבעת, והן בשל הפרת הזכות המוסרית, ובסך הכל 200,000 ₪. עוד התבקש במסגרת התביעה סעד של צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על הנתבעת לעשות בעתיד שימוש כלשהו בצילום נשוא התביעה בכל דרך, אלא אם יינתן לתובע קרדיט נאות על ידי ציון שמו בשקופית על גבי המסך בעת הקרנת הצילומים. 
 
התביעה הוגשה, כאמור, נגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית, וזו שלחה הודעת צד ג' למפיקת התכנית, חברת נתיב נועם תקשורת והפקות טלוויזיה.
 
תוצאות ההליך: התביעה תקבלה,  נפסק כי התנהלותה הנתבעת אינה נגועה בחוסר תום לב. על כן, חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 5,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים שלו, וסכום נוסף של 5,000 ₪ בגין הפרת זכותו המוסרית. 
בנוסף נפסק כי הודעת צד ג' מתקבלת, ועל החברה לשפות את הנתבעת בכל סכום שייפסק לטובת התובע.
 
הערת DWO: המדובר בפסק הדין הראשון בישראל אשר פירש את חוק זכויות היוצרים החדש המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק נפרד בגין הפרת הזכות החומרית ובגין הפרת הזכות המוסרית.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 בינואר, 2014,

0 תגובות

זכות יוצרים בסלוגן והגנה על רעיון שבמצגת

תביעה שהוגשה על ידי חברת קו האופק מערכות פרסום ותדמית בע"מ כנגד חברת עלי שלכת בע"מ ואלון נתיב. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה בפני השופטת שלהבת קמיר-וייס. ביום 22.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצוי התובעת בגין קמפיין שיווקי חלקי, אותו הכינה התובעת עבור הנתבעים. ההתקשרות בסופו של יום לא יצאה לפועל, ונטען כעילה לפיצוי כי הנתבעים עשו שימוש בקמפיין השיווקי שבוצע על ידי התובעת במסגרת פרסומים אותם רכשו ממתחרים עסקיים של התובעת.
נטען כי הפרת זכות היוצרים ועשיית עושר על ידי הנתבעים נעשתה על ידי העתקת עקרונותיו של הקמפיין השיווקי לתוך תשדירי הרדיו שהופקו עבור הנתבעים וכן העתקת ה"סלוגן" פרי יצירתה של התובעת "עלי שלכת – להיפרד בדרך שלך". 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים יפצו את התובעת בגין הפרת זכות יוצרים במצגת בסך של 35,000 ₪.
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישיבו לתובעת את התעשרותם מהשימוש ברעיון שבמצגת (שאינו מוגן בזכויות יוצרים) בסך של 40,000 ₪ - סכום זה נקבע בדרך של אומדן. 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 + מע"מ ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

12 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

למי הבעלות בתמונה? (ערעור)

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור), בתיק א' 11 - 05 - 45422, מתאריך 24.5.13. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט יצחק כהן. ביום 20.11.2013 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: תביעה לפיצויים בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בתמונה, אשר צולמה על ידי אביו המנוח (הצלם אוסקר טאובר ז"ל) של המערער ופורסמה בשתי תוכניות ששידרה המשיבה.
 
במהלך מלחמת ההתשה, צילם המנוח תמונות סטילס של הזמרת יפה ירקוני ז"ל עם חיילי צה"ל בעת סיור שערכה במשלטים בתעלת סואץ ובאיסמעיליה. אחת מתמונות אלה היא התמונה נשוא ערעור זה. 
 
במסגרת תוכנית הבוקר "על הבוקר" ותוכנית "5 עם רפי רשף" ששודרה על ידי המשיבה, שודרה ידיעה אודות יום הולדתה של הזמרת ירקוני. במהלך התוכנית הוצגו מספר תמונות סטילס ברצף, ובהן גם התמונה. כל תמונה הוצגה למשך שניות בודדות. התמונה הוצגה במהלך הראיונות פעמיים: בפעם הראשונה הופיע כיתוב בצידה הימני התחתון של התמונה, שבו נכתב ככל הנראה: "צילום אוסקר טאובר", אשר כוסה ברובו על ידי כתובית מזג האוויר. בפעם השניה הופיע בצידה הימני העליון הכיתוב "צילום אוסקר טאובר".
הכתבות ששודרו בתוכנית הבוקר ובתוכנית הערב פורסמו גם באינטרנט.
 
המערער טוען כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונה וכי פרסומה ללא קבלת הסכמתו מהווה הפרת זכות יוצרים והפרת זכותו המוסרית של אביו בתמונה. 
 
פסק הדין של בית המשפט השלום: התביעה נדחתה, משום שבית משפט קמא הגיע למסקנה, שזכות היוצרים בתמונה הועברה על ידי מר טאובר לגב' ירקוני עוד בחייו של מר טאובר. נוכח מסקנה זאת, מצא בית משפט קמא שאין עוד צורך לדון בטענות המשיבה, בנוגע להגנות מפני הפרת זכות היוצרים, הקבועות בחוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007.
 
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. המערער חוייב לשלם למשיבה הוצאות משפט בערעור בסך 8,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדוו בערעור:

28 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונות שפורסמו באתר נופשונים וצימרים

תביעה שהוגשה על ידי ליאב אוזן ואמנון אוזן כנגד חברת Winhelp בע"מ ובעליה מר מנדי נשר וגב' מרים נשר (הנתבעים 1 - 3) וכנגד יוסף ארביב, לאה ארביב, ישראל ארביב, ז'קלין פחימה, אסעד חטאר, דוד דמרי (הנתבעים 4 - 9) (בנוסף לתובענה העיקרית, הוגשו בתיק שתי תביעות שכנגד, שלוש הודעות צד ג' והודעת צד ד'). ההליך נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט אורי שהם. ביום 18.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעים בעלים ומפעילים של אתר האינטרנט www.zimercard.co.il, העוסק בשיווק נופשים בצימרים. לטענת התובעים, הם בעלי זכויות היוצרים במידע, בתכנים ובתמונות המפורסמים באתר. לטענת התובעים, הנתבעים 3-1 העתיקו לאתר מתחרה בשם weekend.co.il, 47 תמונות השייכות להם,  תוך הפרה של זכויות היוצרים שבבעלות התובעים.
 
לטענת הנתבעים 3-1, אתר weekend משמש זירה בלבד לתיירנים המפרסמים בו את שירותיהם, וכל המידע באתרי המשנה, לרבות התמונות, נמסר לפרסום על-ידי התיירנים, והינו באחריותם בלבד. משכך, נטען, כי לווינהלפ אין כל ידיעה ו/או שליטה בנוגע לצילומים שהוזנו או מוזנים לאתרי המשנה על-ידי התיירנים. 
 
לטענתם הנתבעים 9-4 (הנתבעים 4 – 6 - צימר "איזזולה", הנתבעת 7 - צימר "אגדה כפרית", הנתבע 8 - צימר "בלסם", הנתבע 9 - צימר "אל המעיינות הקסומים"), הם אשר פירסמו את התמונות באתרי המשנה.
 
לטענת הנתבעים 9-4, הבעלות בתמונות שייכת להם שכן הם הזמינו מהתובעים את פרסום הצימרים, דבר שכלל את צילומם.
 
התובעים בתביעתם ביקשו צו מניעה וצו עשה, וכן תשלום פיצויים בסכום של 800,000 ₪ בעילות של הפרת זכות יוצרים, גניבת עין ועוד.... 
 
תוצאות ההליך בתביעה העיקרית: התביעה העיקרית התקבלה באופן חלקי נגד ווינהלפ (הנתבעת 1) וגם ביחס לאתרי המשנה, הנתבעים 4-6 (צימר "איזזולה") והנתבע 8 (צימר "בלסם"). 
 
בית המשפט חייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סכום של 40,000 ₪.  בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת 1 בהוצאות בסכום של 10,000 ₪. ובנוסף נתן בית המשפט צווי מניעה וצווי עשה שנתבקשו.
 
התביעה נדחתה כנגד הנתבעת 7 (צימר "אגדה כפרית") והנתבע 9 (צימר "אל המעיינות הקסומים").
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית במאמר באינטרנט

הפרת זכות מוסרית במאמר באינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי יעל אשד כנגד יותר מחברים בע"מ ובעליה: עדי גילמן ונעם שניר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב , בפני השופט גדעון גינת. ביום 3.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: עיקרה של התובענה טענה להפרת זכות יוצרים חומרית ומוסרית בגין נטילת מאמר שכתבה התובעת, פרסומו באתר האינטרנט של הנתבעת 1 והפצתו בדואר אלקטרוני ללקוחות המנויים לאתר.
התובעת דרשה פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים והזכות המוסרית וכן, בגין עילות נזיקיות ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בגין הפרת זכויות התובעת מכוח חוק זכות יוצרים בסך של 20,000 (עשרים אלף)₪. 
בנוסף,  הנתבעים חויבו לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

31 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים מוסרית ביצירה אדריכלית

הפרת זכות יוצרים מוסרית ביצירה אדריכלית
תביעה בעילת הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי רינה דוקטור כנגד כרם אמפורה בע"מ, ד"ר מוטי ביאר וגיל שצברג. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחדרה. בפני השופטת קרן אניספלד. ביום 17.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות:  התובעת, בעלת משרד תכנון ועיצוב אדריכלי, טענה כי היא תכננה ועיצבה את מבנה היקב בעבור הנתבעים והנתבעים פרסמו את מבנה היקב בפרסומים שונים כיקב שתוכנן בידי אדריכל איטלקי מפיאמונטה תוך השמטת חלקה של התובעת בתכנון ומבלי ששמה נזכר באותם פרסומים.
בכתב-תביעה נדרשו הנתבעים לשלם לתובעת 300,000 ₪ (כתב התביעה תוקן בהמשך ל 803,000 ₪) בעילות של הפרת זכות יוצרים, הפרת הזכות המוסרית ועילות נוספות. 
 
תוצאות ההליך: ביחס לסעד הכספי נפסק כי התביעה נדחית. 
בנוסף נפסק כי, התובעת זכאית לסעד הצהרתי, בדבר תרומתה למבנה היקב. 
מאחר וחלקה הגדול של התביעה נדחה ובנסיבות ההליך, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך של 20,000 ₪ וכן בנוסף את הוצאות ההליך בסך של 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

16 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילומי קטלוג

הפרת זכות יוצרים בצילומי קטלוג
תביעה שהוגשה על ידי מזל יפה תשובה כנגד אורן אוסי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז בפני השופט יחזקאל קינר. ביום 6.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה להפרת זכות יוצרים ב 200 בצילומים ששולבו במצגת אחת, של קישוטי מכוניות חתן וכלה, סידורי פרחים וזרי כלה שצולמו על ידי הנתבע בהיותו עובד של התובעת, בחנות הפרחים שלה. לאחר סיום עבודתו של הנתבע אצל התובעת, הוצגו צילומים אלה על ידו לקונים פוטנציאליים בחנות הפרחים שפתח. 
 
סכום התביעה היה 700,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת בצילומים. 
ניתן צו מניעה מלעשות כל שימוש בצילומים שהיו מצויים בקטלוג התובעת. 
בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 35,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

9 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בקטלוג ריהוט

תביעה שהוגשה על ידי חברת דניאל הררי עיצובים בע"מ כנגד חברת היי סיין - ריהוטים בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בצפת, בפני השופט אורי גולדקורן. ביום 25.8.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה חוזית בגין אי תשלום תמורה מוסכמת עבור עיצוב קטלוג למכירת מוצרי ריהוט אותו הזמינה הנתבעת אצל התובעת, ותביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק עקב שימושים שונים בקטלוג אשר, לטענת התובעת, נעשו על-ידי הנתבעת ללא הסכמתה ותוך הפרת זכות יוצרים.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט הורה על חיוב הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 15,600 ₪; וכן - 25,000 ₪; וכן – שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתמונות באינטרנט

הפרת זכות יוצרים בתמונות באינטרנט
תביעה בגין הפרת זכות יוצרים ותביעה שכנגד שהוגשה על ידי חברת פרסומדיה נט גרופ בע"מ כנגד מר עמוס מעתוק ומר אברהם פרימוביץ. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בצפת, בפני השופט אורי גולדקורן. ביום 5.9.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה ותביעה שכנגד בין בעלי עסק מתחרים של פרסום צימרים באינטרנט - האחת, תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים, עקב העתקת תמונות והעלאתם לאתר המתחרה, והשניה, תביעה בגין פרסומים פוגעניים, המהווים לשון הרע, פרסום כוזב ושקר במפגיע.
 
בכתב התביעה נטען כי הנתבעים העתיקו לאתר שלהם (www.zimers.co.il) חומר מאתר התובעת (www.zimmerim.biz), לרבות פרטי יצירת קשר עם לקוחותיה של התובעת ומתן הצעה זולה יותר על מנת שלקוחות אלו יעדיפו להשתמש בשירותי הפרסום באינטרנט של הנתבעים.
 
בנוסף נטען כי כ 100 דפי אינטרנט ותמונות התובעת פורסמו באתר הנתבעים. 
 
סכום התביעה הועמד על סך של 1,020,000 ₪.
 
בכתב התביעה שכנגד טענו הנתבעים כי התובעת נקטה כנגדם בפעולות אשר נועדו לפגוע בשמם הטוב, במוניטין שלהם ושל עסקיהם, לרבות פגיעה באתר הנתבעים, במאגר לקוחותיהם ולקוחות פוטנציאליים שלהם, ולמנוע תחרות הוגנת בשוק של פרסום צימרים בצפון הארץ. 
סכום התביעה שכנגד הועמד על-סך 500,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעת ב 100 תמונות, בית המשפט פסק כי המדובר ב 100 הפרות נפרדות ופסק פיצוי לפי החוק הישן.
 
התביעה שכנגד בגין עילת לשון הרע נדחתה.
 
בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעת 242,500 ₪.
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת 7,500 ₪;
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעת שכר טרחת עורך-דין בסך 70,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

23 ביולי, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתמונה באינטרנט

הפרת זכות יוצרים בתמונה באינטרנט
תביעה שהגיש הצלם אוריה גנור כנגד חברת וואלה! תקשורת בע"מ אשר הגישה הודעת צד שלישי כנגד שון בלאיש. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 4.7.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעיקרה הפרת זכות יוצרים והפרת זכות מוסרית בשתי תמונות שפורסמו באתר וואלה. במסגרת הסכם בין הצדדים הוחלט, כי בית המשפט יפסוק פיצוי בגבולות של בין 0 ל-15,000 ש"ח. 
 
התובע עוסק כצלם והוא צילם הדוגמן צד ג' לבקשתו וללא תמורה. הדוגמן צד ג' ביקש מאתר וואלה! לפרסם את תמונתיו. בשנת 2009 פורסמו מספר תמונות שלו ברחבי האתר ובפרט שני הצילומים נשוא התביעה, שצולמו על ידי התובע. לצד פרסום הצילומים כאמור, לא צוין שמו של התובע כבעל זכויות היוצרים על הצילומים.
 
התובע הגיש תביעה לבית משפט בעילות של הפרה של זכות יוצרים; הפרה של הזכות המוסרית ועשיית עושר ולא במשפט. בתביעתו ביקש התובע סעדים של צו מניעה וכן פיצוי על סך של 100,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: מכוח ההסדר הדיוני המוסכם, קבע בית המשפט פיצוי לתובע בגובה של 5,000 ₪, על פי החלוקה הבאה: הנתבעת תשלם סכום של 3,000 ₪ וצד ג' ישלם סכום של 2,000 ₪.  
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת ואת צד ג', ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הוצאות המשפט בסך 3000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

27 ביוני, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים באינטרנט ונוהל הודעה והסרה

הפרת זכויות יוצרים באינטרנט ונוהל הודעה והסרה
תביעת הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי חברת בי.אין און ליין כנגד שי לב ארי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 18.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים באינטרנט בצילומים, התובעת טענה כי תצלומיה הועלו לאתר היכרויות באינטרנט בשם Myclick, שהנתבע הוא בעליו. התובעת טוענת כי הנתבע העלה או איפשר לאחרים להעלות לאתר שלו תמונות ששייכות לה, ללא הרשאתה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובעת התירה למשתמשים לעשות שימוש בתמונות ובנוסף נפסק כי הנתבעת פעלה לפי נוהל "הודעה והסרה" ועל כן אין לה חבות בנסיבות העניין.
נפסק כי התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת בא כוחו בסכום של 15,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתובענה:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

למי הבעלות בתמונה?

למי הבעלות בתמונה?
תביעה שהוגשה על ידי יוסף תבור כנגד ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בחיפה, בפני השופטת מעין צור. ביום 24.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצויים בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בתמונה, אשר צולמה על ידי אביו המנוח (הצלם אוסקר טאובר ז"ל) של התובע ופורסמה בשתי תוכניות ששידרה הנתבעת.
 
במהלך מלחמת ההתשה, צילם המנוח תמונות סטילס של הזמרת יפה ירקוני ז"ל עם חיילי צה"ל בעת סיור שערכה במשלטים בתעלת סואץ ובאיסמעיליה. אחת מתמונות אלה היא התמונה נשוא תביעה זו. 
 
במסגרת תוכנית הבוקר "על הבוקר" ותוכנית "5 עם רפי רשף" ששודרה על ידי הנתבעת, שודרה ידיעה אודות יום הולדתה של הזמרת ירקוני. במהלך התוכנית הוצגו מספר תמונות סטילס ברצף, ובהן גם התמונה. כל תמונה הוצגה למשך שניות בודדות. התמונה הוצגה במהלך הראיונות פעמיים: בפעם הראשונה הופיע כיתוב בצידה הימני התחתון של התמונה, שבו נכתב ככל הנראה: "צילום אוסקר טאובר", אשר כוסה ברובו על ידי כתובית מזג האוויר. בפעם השניה הופיע בצידה הימני העליון הכיתוב "צילום אוסקר טאובר".
הכתבות ששודרו בתוכנית הבוקר ובתוכנית הערב פורסמו גם באינטרנט.
 
התובע טוען כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונה וכי פרסומה ללא קבלת הסכמתו מהווה הפרת זכות יוצרים והפרת זכותו המוסרית של אביו בתמונה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובע אינו בעל זכות היוצרים בתמונה.
 
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה בתביעה זו בסך 20,000 ₪.
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

9 בינואר, 2013,

0 תגובות

זכויות מפיץ וזכויות יוצרים במסגרות למשקפיים

זכויות מפיץ וזכויות יוצרים במסגרות למשקפיים
תביעה ותביעה נגדית שהתנהלה בין חברת ארט אופטיק בע"מ כנגד סמואל טומשובר ומריל טומשובר. התביעות הוגשו בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונו יחדיו בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. פסק הדין ניתן ביום 30.12.2012.
התובעת הגישה שתי תביעות שהדיון בהן אוחד: האחת למתן צו מניעה קבוע וסעד הצהרתי (ת.א. 1661/07); השניה לפיצויים, צווי מניעה וצווי חיפוש כנגד הנתבעים (ת.א. 2101/08).
 
העובדות: התובעים מיצרים ומשווקים מסגרות משקפיים מצוירות בעבודת יד, הנושאות את שם המותג “Ronit Furst” (אשר היא בעלת זכויות היוצרים והיא אינה תובעת). הנתבעים שימשו כסוכני מכירות ומשווקים בלעדיים של התובעת בארה"ב, בשנים 2005 ו-2006. בסוף שנת 2006 מסרה התובעת את זכויות ההפצה והשיווק בארה"ב לידי מפיץ אחר.
על פי הנטען, זייפו הנתבעים את המסגרות ומכרו אותן לחנויות בארצות הברית וזאת לאחר שהסכם ההפצה עימם הסתיים.  התובעים מבקשים פיצוי בסך 2,500,000 ₪. 
הנתבעים מצידם מעלים, כי התביעה נועדה לכסות על התנהגותה הדורסנית של התובעת, שהפרה את הסכם להפצת המסגרות שכרתה עמם וגרמה להם נזקים כספיים כבדים, תוך פגיעה בשמם הטוב. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבעים אכן הפיצו מסגרות מזוייפות בארצות הברית ולא חדלו ממעשיהם, אלא לאחר שננקטו נגדם הליכי ביזיון בית המשפט, תוך שהם מסתירים מהתובעת את היקף המכירות והרווחים שהפיקו מכך.
נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בגין מכירת המסגרות המזוייפות בסך של 418,332 $. 
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪. 
 
הערת DWO: בפסק דין בעניין שאלת הפיצוי יש חוסר בהירות, לא ברור האם הפיצוי ניתן בעילה של עשיית עושר או ניתן בעילה של גניבת עין. חשוב להדגיש כי רק בעילה של גניבת עין ניתן לקבל פיצוי ואילו עילה של עשיית עושר מאפשרת סעד חלופי והוא השבה (לא ניתן לקבל גם פיצוי וגם השבה – לעניין זה ראו למשל פסק הדין בעניין Versace  נ' ורסצ'ה 83).
 
המדובר בפסק דין ייחודי בנוף הפסיקה האחרונה, פסק דין שקובע פיצוי בדרך של אומדנה לפי הנזק הממשי ולא בוחר בדרך של פיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות (המוגבל לסך של 100,000 ₪ בגין הפרה יחידה).
 
דבר נוסף ייחודי בפסק הדין הוא הקביעה כי למשווק יש מוניטין (למרות שהוא אינו הבעלים בזכויות היוצרים) והוא יכול לתבוע פיצוי בעילה של גניבת עין. עד היום לא ניתן פסק דין שקבע באופן פוזטיבי כי למשווק יש את המוניטין וניתנו אך ורק פסקי דין שקבעו כי באופן תיאורטי הדבר אפשרי. בנוסף אף ניתנו פסקי דין שקבעו שלמשווק אין מוניטין וכי המוניטין הוא אך ורק לבעל זכות הקניין (ראו למשל: בירמן עצים ופירזול בע"מ נ' נסים פרג'ון מסחר (2000) בע"מ).
 
 
התביעה שכנגד נדחתה. 
 
פסק הדין בערעור: על פסק דין זה הוגש ערעור שהתקבל בחלקו לעניין גובה הפיצוי - ראו מאמר.
 
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

12 בספטמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במאמר – פיצוי בגובה עלות הרישיון

הפרת זכויות יוצרים במאמר – פיצוי בגובה עלות הרישיון

תביעה שהוגשה על ידי דוריס לילינג כנגד אפרים מלצר. התביעה נדונה בבית משפט השלום ברמלה, בפני השופט ד"ר עמי קובו. ביום 30.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה כספית בסך של 300,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים, הפרת זכויות מוסריות ביצירה, פגיעה במוניטין, הפרת חוזה ואי תשלום שכר עבודה בכל הנוגע לעבודתה של התובעת ככותבת מאמרים לספר "העשור לעיר מודיעין".

לטענת התובעת, עיתונאית וכותבת מאמרים, הנתבע הזמין ממנה מאמרים פרי עטה אשר יאוגדו בספר שיסקור 13 שנים 13 להיווסדה של העיר מודיעין. לטענתה, הנתבע התעלם מזכויות הקניין הרוחני שלה, פרסם 14 את הספר מבלי שרשם את זכויות הקניין הרוחני שלה ולא שילם לה בגין עבודתה. נטען כי הנתבע עשה שימוש במאמרים שכתבה, מבלי ששילם עבורם, וכאשר הקרדיט לו זכתה התובעת היה מינורי בלבד. שמה שורבב בתוך רשימה של שבעה כותבים.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את ההסכם עם התובעת לפיו התחייב לשלם לה שכר בגין כתיבת המאמרים, הפר את זכות היוצרים שלה וכן הפר הנתבע את זכות המוסרית של התובעת בספר.

בית המשפט פסק כי על הנתבע לפצות את התובעת כדלקמן:

א. בגין הפרת החוזה, הנתבע ישלם לתובעת סך של  30,000 ₪ .

ב. בגין הפרת הזכות המוסרית, הנתבע ישלם לתובעת סך של 15,000 ₪

בנוסף, ישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחת ב"כ התובעת בסך של  20% מהסכום האמור – 9,000 ₪.

 

הערת DWO: בית המשפט פסק כפיצוי על הפרת זכות היוצרים את הסכום אותו התחייב הנתבע לשלם  בגין החוזה שהפר. קרי, נוצר מצב לפיו לנתבע יש תמריץ להפר חוזה ולא לשלם לבעל הזכות, שכן התוצאה הגרועה ביותר שאליו יגיע היא פסיקת הסכום שהוא היה חייב לשלם בין כה וכה. 

אנו סבורים כי ככלל פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים רצוי שיגלם בו רכיב עונשי, אחרת יהיה תמריץ למפרים להפר את זכות היוצרים, במקרה הגרוע ביותר הם יהיו צריכים לשלם את עלות הרישיון.

כפי שנקבע בעניין אקו"ם נ' עמותת מכבי אבשלום הנזק בגין ההפרה החד-צדדית של זכויות היוצרים, אינו אמור להלום ולהיות שווה ערך למחיר שבו היה בעל הזכויות מוכן לתת רישיון בזכויות. יש הבדל בין מחיר של עסקה רצונית, לבין נזק של פגיעה חד-צדדית בזכויות. המחיר שפלוני היה דורש בעד סחורתו יכול לתת אינדיקציה למחיר ראוי, במקרה שיש הסכם ורק המחיר חסר ויש להשלימו. ואולם המחיר ההסכמי איננו אינדיקציה למחיר הפגיעה החד-צדדית בזכויות, ללא הסכם. כאן נכנסים שיקולים נוספים – גם שיקולים של פגיעה באוטונומיה ובתחום היחיד ובקניין, וגם שיקולים של הרתעה של מפרים ומעוולים.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

13 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

זכות יוצרים של צלמת בצילומי אופנה

זכות יוצרים של צלמת בצילומי אופנה

תביעה שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, על ידי הצלמת עופרי בראל כנגד רשת חנויות אפנה דנה אשכנזי בע"מ ובעליה הגב' דנה אשכנזי. התביעה נדונה בפני השופטת אורלי מור-אל. ביום 25.7.2012 ניתן פסק הדין.

עובדות: לטענת התובעת, היא נשכרה על ידי הנתבעת, לצלם צילומי קולקציה וזאת בסטודיו של הנתבעת. בין הצדדים לא נכרת הסכם כתוב, אולם סוכם בעל-פה, כי בעבור עלות יום הצילומים, ישולם לצלמת סך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. יום לאחר מסירת התמונות (60 תמונות), כך טענה התובעת, צלצלה נציגת הנתבעת לתובעת, באמצעות עוזרתה וטענה כי התמונות לא טובות ולא ניתן לעשות בהן מאומה וכי אין בדעת הנתבעת לשלם בעבורן.

לאחר זמן מה התברר לתובעת כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונות בדרך של הדבקת התמונות על חלונות החנויות ובחנויות, שימוש באתר הנתבעת, ובפייסבוק וזאת ללא רשות ותוך הפרת זכויות היוצרים של התובעת בתמונות. וחמור מכך, כך נטען, הדבר נעשה מבלי לתת קרדיט לתובעת כמי שצילמה את התמונות תוך הפרת זכויותיה המוסריות וזאת על מנת להסתיר את השימוש בצילומים.

התובעת תובעת את הנתבעת לפיצוי בסך של 30,000 ₪.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי זכויות היוצרים נשארו ביד הצלמת מאחר והחוזה בין הצדדים בוטל וכי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים והזכות המוסרית של התובעת.

בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 400 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול ובוטה (60 תמונות), סביר כי אילו התביעה לא היתה מתנהלת בבית משפט לתביעות קטנות, הפיצוי היה גדול בהרבה. כך למשל בעניין גליה גוטמן נ' בריזה עולם של מטיילים בע"מ, עניין דומה שנסיבותיו פחות חמורות, נפסק פיצוי בסך של 50,000 ₪ (בגין הפרה בודדת) ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

13 ביוני, 2012,

0 תגובות

למי הבעלות בכתבה ולמי הזכות לתבוע בגין העתקתה

למי הבעלות בכתבה ולמי הזכות לתבוע בגין העתקתה

תביעה שהגישו חברת אתיקה השקעות ואופיר ורדי (העוסקים בקידום אתרים) כנגד הולמס פלייס ועובד שלה בשם קובי פרנקו. התביעה הוגשה לבית המשפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 23.5.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: בתביעה נטען כי קובי פרנקו העתיק שני מאמרים ופרסם אותם באתר האינטרנט של הולמס פלייס (זכויות יוצרים באינטרנט). התביעה הוגשה על סכום של  120,000 ש"ח.

תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את התביעה ופסק כי התובעים לא הוכיחה בעלות בזכויות יוצרים במאמרים, בנוסף נפסק כי התובעים ישאו בשכ"ט בסך 15,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

4 בספטמבר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

הפרת זכויות יוצרים בשידורי כבלים

תביעה שהוגשה על יד AGICOA - Association for the International Collective Management of Audiovisual Works כנגד חברת הכבלים הוט - מערכות תקשורת בע"מ. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 4.9.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.

התובעת היא עמותה לניהול משותף של זכויות יוצרים ביצירות אודיו-ויזואליות ומאגדת מפיקים וארגונים מרחבי העולם לגביית תמלוגים עבור שידורי משנה של ערוצים שבהם משודרים תכנים של היוצרים המאוגדים.

במרכז התביעה דרישת AGICOA כי הוט והחברות שקדמו לה ומוזגו לתוכה ישלמו פיצויים עבור שדורי משנה שהעבירו בשנים 1993-2000, מבלי ששלמו עבורם תמלוגים ל AGICOA.

התובעת טענה כי העברת שדורי משנה תוך סירוב לשלם תמלוגים עבורם עולה כדי הפרת זכות יוצרים ומזכה אותה בפיצויים.

הסעד שבוקש בתובענה התבסס על הפיצוי הסטטוטורי לפי חוק זכויות יוצרים 1911 (בין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪ לכל סוג של הפרה) וחישובו לפי מספר ההפרות שלו טוענת התובעת גבוה בהרבה, אולם התביעה הועמדה על 20,000,000 ₪.

התביעה התקבלה, הוט חויבה לשלם לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪. בנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

הנקודות המרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

זכות היוצרים בשידור משנה

החוק החל בעניננו הוא חוק זכות יוצרים 1911, שעל פי סעיף 1(2) בו זכותו של בעל זכות יוצרים להעלות יצירה ולהעתיקה בכל דרך, ולהרשות זאת לאחרים. הפרת זכות יוצרים, על פי החוק, היא עשיית מעשה הנתון לבעל הזכות, לרבות הפצה לצרכי מסחר.

העברת שדורי משנה ללא הרשאת בעל זכות היוצרים היא בגדר הפרת זכות יוצרים. כך נקבע בד"נ 6407/01 ערוצי זהב ושות' ואח' נ' Tele Event Ltd. פ"ד נח(6)6 (2004), ובע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות' פ"ד נה(5) 529, 549-552 (2001).

כאמור בענין Tele Event , זכות היוצרים הנפרדת לצורך שידורי משנה נלמדת מהוראות סעיף 6 בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 וכללים 2 ו-6 בכללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רשיון לשידורים), התשמ"ח-1987.

זכויות היוצרים של המייג'ורס - המפיקים

למרות הנטען בתביעה ובתצהיר, AGICOA לא הראתה שזכויות כל אלפי המפיקים הועברו אליה. מסיבות שבחסכון ויעילות, לטענתה, החליטה התובעת להציג זכויות של 7 מפיקים בלבד, שבעת המייג'ורס (MGM, FOX, UNIVERSAL, SONY, PARAMOUNT, WARNER Bros., BUENA VISTA).

טענת הוט כי המפיקים אינם בעלי זכות יוצרים ביצירה, וכל יוצר אוחז בזכויות לגבי התחום שיצר: מוסיקה, תסריט, בימוי, וכן הלאה, מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment פ"ד נד(1) 577, 589 (2000), שלפיה: "המסקנה היא שיש לראות ביצירה הקולנועית יחידה שלמה אחת, שהיא יצירה דרמטית העומדת בפני עצמה וראויה להגנה בתור שכזאת, בלי לגרוע מן ההגנה על יצירות המשנה המרכיבות אותה".

הוכחת הבעלות בזכות היוצרים - הוכחה שרשרת הזכויות

מקום שהמצהיר מטעם התובעת הצהיר כי הזכויות רשומות אצל התובעת, ולהצהרות המייג'ורס שצורפו לתצהירו צורפו רשימות פרטניות משלהן, והנתבעת אף הבהירה כי בדקה את הרשימות ומצאה בהן תקלות אחדות – לא ברור מדוע סבורה הוט שאין בידי AGICOA ראיה לזכויות של המייג'ורס ביצירות. מדובר ברשומה של החברה שהעיד בעל תפקיד מטעמה, שנבחנה גם על ידי הנתבעת ונמצאה נכונה ברובה המכריע. יתרה מזו, מעדות נציגת הוט עולה, שכאשר הוט רוכשת זכות שדור ממפיק זר, הצהרתו בדבר הזכויות שהוא אוחז בהן מספקת אותה. אותו דין צריך לחול גם בקשר לבדיקת הזכויות אצל AGICOA.

מכל מקום, משהעידו המייג'ורס על עצמן לצרכי התביעה כי חברות הפקה הן, ומשהעבירו את זכויותיהן כמפיקות – נדרשת התמודדות ישירה עם העובדות כדי לקבוע אחרת, ועל כן הוכחה שרשרת הזכויות במלואה.

אי צרוף המפיקים בעלי הזכות כתובעים

הוט טענה כי הדין הישן (להבדיל מהחדש) מחייב את צרוף בעל הזכות המקורית, למרות שהעביר את זכות התביעה לתאגיד זכויות, ולא היא: סעיף 6(1) בחוק זכות יוצרים 1911 מאפשר לבעל זכות היוצרים לתבוע את כל התרופות המוקנות לו כתוצאה מהפרת זכות יוצרים. על כן טוענת הוט כי מי שאינו הבעלים של הזכות, והוא בעל רשיון בלבד, אינו רשאי לתבוע בשמו את המפר (ס' 147 בסיכומיה).

בית המשפט פסק כי מטרת הצרוף היא להבטיח כי בעל הזכויות המקורי לא יגיש תביעה נוספת נגד הנתבע, דבר שמושג בעניננו בכתבי ההעברה עצמם, על פי לשונם הברורה. אומנם בתביעת חוב שהגישה AGICOA נגד תבל וגוונים (פש"ר (ת"א) 136102, בשא 5150/05 AGICOA נ' תבל תשדורת בינלאומית לישראל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.10.2005) נדחתה ע"י כב' השופטת ו' אלשיך בעיקר מפני שבעלי זכות היוצרים לא צורפו לתביעה.

ואולם דעת בית המשפט שונה.

בית המשפט סבר כי לפי מילות כתבי ההעברה העבירו המייג'ורס ל AGICOA זכות בלעדית לטפל בזכויות היוצרים בהעברת משנה בישראל, והיות שהדין הישן המתיחס לתביעה שלפני מאפשר זכות תביעה עצמאית כזו, כאמור לעיל – לא ראה בית המשפט מקום להכנס לאבחנה שבין הזכות הקניינית עצמה לבין הזכות החוזית שמועברת ע"י בעל זכות הקנין לאחר.

ועל כן, למרות טענות הוט, הראיות שלפני בית המשפט אינן נותנות סיבה לפקפק בכך שלמייג'ורס המפיקים זכות יוצרים ביצירותיהם; ושהעניקו את כל ומלוא הזכות לתבוע תמלוגים או הפרה ופיצויים בגין העברת משנה בישראל ל-AGICOA, בין באמצעות העברת זכות הקנין עצמה לצורך שדורי המשנה בישראל, בין באמצעות רשיון ייחודי שניתן לה, ללא שיור.

ההפרה של זכויות יוצרים בשידורי כבלים

נפסק כי AGICOA הוכיחה כי הוט הפרה את זכויות היוצרים של המפיקים בערוצים הנזכרים.

פיצויים בגין הפרת זכות יוצרים

הוט סבורה שאין הצדקה לסכום הנתבע, ומשווה אותו לסכום ששולם על ידה לכל ארגוני גביית תמלוגים עבור זכויות קנין רוחני בשנת 2000, שעמד על 8 מליון ₪. השוואה זו אינה יכולה לעמוד: לא הרי תשלום תמלוגים לפי הסכם כהרי תשלום פיצוי בגין הפרה, בודאי כאשר מדובר בפיצוי סטטוטורי.

משהוחלט כי בהפרת זכויות יוצרים המדובר, המזכה את AGICOA בפיצוי ללא הוכחת נזק, השאלה שיש לבחון היא אם יש לראות כל אחד מן השדורים של יצירות המייג'ורס כהפרה נפרדת, אם לאו.

סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים מאפשר לפסוק "...לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים;...". פסק הדין המנחה לעניין פרשנות סעיף 3א לפקודה הוא ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992). באותו מקרה נדונה הצגה שהועלתה 74 פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה, ועלתה השאלה האם יש לראות בכך 74 הצגות או שמא הצגה אחת. וכך נקבע על ידי כב' הנשיא שמגר : "ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, בפסקה 10). המבחן שנקבע הוא "מבחן הזכות שנפגעה", אולם הנשיא שמגר מסייג קביעה זו בציינו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום "הפרה" עצמאית לעניין סעיף 3א" (שם, בפסקה 13).

בע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337 (1997) נקבע כי העתקת חלקים מתוך מחירוני תשומות בניה אשר פורסמו במועדים שונים מהווה 11 הפרות שונות, שכן מידת ההשקעה הכרוכה בהשגת המידע העדכני ובפרסומו, ומשקלו הסגולי של המידע, מלמדים כי כל חוברת מהווה עבודה נפרדת. כן נפסק כי כך הדבר גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", המשמש בדין האמריקני, ולפיו יצירות נפרדות הן יצירות שלכל אחת מהן ערך כלכלי עצמאי והן עומדות בפני עצמן.

מאידך, בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נז(5) 255, 278 (2003), שעניינו במודולים שהרכיבו מערכת תוכנה פיננסית להנהלת חשבונות, נקבע כי יש לראות במודולים חלק אינטגרלי של התוכנה, שהעתקתם מהווה הפרת זכות יוצרים אחת בלבד.

בפסיקה מאוחרת יותר (רע"א 4148/09 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים בע"מ נ' יום טוב (טוביה) חדד (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.7.2009)), נדונה השמעה פומבית של 13 יצירות מוגנות במהלך אירוע משפחתי ,על ידי תקליטן מקצועי, באמצעות מכשיר הגברה ורמקולים. בית המשפט המחוזי קבע כי עסקינן ב-13 יצירות שהושמעו ברצף באירוע אחד ולכן מדובר במסכת אחת. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בציינו כי "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה" (שם, בפסקה 9).

בעניננו מדובר בהפרות נפרדות, ולו משום שמדובר ביצירות שונות ונפרדות, ששודרו במועדים שונים. איגודן לאגודה אחת אינו אפשרי אף לפי הפסיקה המחמירה ביותר. בפס"ד שגיא נקבע כי יש לתת פרשנות מורחבת לפיצוי ללא הוכחת נזק, כך שהתובע שהוכיח כי זכותה הופרה יוכל לבחור תמיד בפיצוי הסטטוטורי "ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי" (בסעיף 8 בפסק הדין).

אכן, שורת הדין הרגילה דורשת כי תובע יוכיח את נזקו. רק כיוצא מן הכלל מתאפשרת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, כפי שנקבע בחוק. קביעה כזו מבקשת להשיג יעדים חברתיים חשובים, ובהם בעיקר הרתעה מפני הפרת זכות יוצרים. מניעת השמוש בכלי חשוב זה במקום שהנזק הנטען או הפיצוי הנתבע גבוהים עלולה להשיג את הנושא כולו לאחור, לרבות פגיעה חמורה במרכיב ההרתעה. בענייננו, הסכום הגבוה אינו נובע מקביעת המחוקק אלא משורת ההפרות הגדולה והארוכה, שהנתבעת לא שמה לה סוף. חוק זכות יוצרים הישן אמנם אינו קובע את הקריטריונים לקביעת סכום הפיצויים, אולם ניתן ללמוד אותם מסעיף 56(ב) בחוק החדש. בענייננו, גם אם נחיל את הסכום הנמוך האפשרי לפי החוק לכל אחת מן ההפרות, יהיה סכום הפיצויים מעבר לסכום שהתובעת תבעה.

תוצאת האמור היא, שיש לכפול את הרף התחתון שבפצויים הסטטוטוריים, 10,000 ₪ בכל ומלא היצירות שהמייג'ורס הציגו כיצירות שלהם ששודרו בישראל בשדורי משנה באמצעות הוט (34,000 לפחות), והתוצאה היא 340,000,000 ₪. יש להפחית מאלו אותן 14 יצירות שאינן משל המייג'ורס. יש להפחית מאלו את שדורי ערוץ Starworld בשנים 1999-2000 (כאמור בסעיף 58 לעיל) ויש להפחית מספר לא מבוטל של הפרות בגין הטענה שהעברת WarnerBros ושל MGM אינה נקיה מספקות. עדיין גבוה הסכום בהרבה מזה שנתבע על ידי הוט, ולכן יש להעמיד את הפיצוי על דרישת הוט, 20,000,000 ₪. מסכום התביעה יש להפחית את החיובים שאמורים היו לחול על תבל וגוונים ולא על החברות שמוזגו להוט. בהתחשב באמור ועל דרך האומדנא, מצא בית המשפט לנכון לנכות מחצית מן הסכום הנתבע, 10 מליון ₪ ע"ח הפרות של החברות שפורקו.

על כן חייב בית המשפט את הוט לשלם ל AGICOA סכום של 10,000,000 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה, 28.3.00. ובנוסף נפסק כי הוט תוסיף ותשלם ל AGICOA את הוצאות התביעה, וכן שכר טרחת עורכי הדין שלה בסכום של 500,000 ₪.

5 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה מוזמנת

בית משפט השלום בתל אביב, השופט יונה אטדגי (ת"א 37046-08) - 5.9.2010

תחום: תביעת פיצויים בגין הפרה של זכויות יוצרים ביצירה מוזמנת.

נושאים: התיישנות, המסגרת הנורמטיבית, בעלות על זכות יוצרים, סייגים לבעלות המזמין בחוק הישן, המבחן החדש של בית המשפט לעניין זה, המבחן החדש והחוק החדש, העתקה, הזכות המוסרית וההיקף והמידה המקובלים לעניין הזכות המוסרית.

עובדות:

התובע, צלם במקצועו, צילם תמונות בהזמנת הנתבע. התובע טוען כי בספר ובמארז תקליטורים שהנתבע הפיק הוא עשה שימוש שלא כדין בחלק מתמונות אלה ושהפר את זכותו המוסרית של התובע בפרסום העסק באתרי וואללה וגלובס ומכאן התביעה. תביעות נוספות לפיצוי נמחקו מחמת התיישנות.

נפסק:

התביעה נדחית: בית המשפט קבע כי הזכויות בתצלומים נשוא התובענה שייכות לנתבע (המזמין) ולכן נדחתה תביעת הפיצויים לעניין הפרת הזכויות הכלכליות. בנוסף בית המשפט קבע כי הנתבע לא הוכיח כנדרש ש"ההיקף והמידה המקובלים" מחייבים את ייחוס שם היוצר גם בכתבת תדמית קצרה ותכליתית שנועדה לפרסום היצירה ושיווקה בלבד, ושלא נועדה לסקור את היצירה או את תוכנה , ועל כן נדחתה גם תביעתו השניה. בנסיבות אלה הנתבע הוא שזכאי לתשלום הוצאות מאת התובע בית המשפט קבע כי הסכום המגיע לנתבע מאת התובע על סך 5,000 ₪ (כולל מע"מ) וכי יש לקזז מהסכום המגיע לתובע (סך של 5,000 ₪) את ההוצאות שנפסקו לנתבע (סך של 5,000 ₪), באופן שאיש אינו חייב לאחר דבר.

נקודות מרכזיות

התיישנות

בית המשפט מזכיר כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958), ומכאן שעילת תביעה זו נולדה בשנת 1998 ועד להגשת התביעה בשנת 2008 חלפו שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות הנ"ל) והיא כבר התיישנה.

המסגרת הנורמטיבית

בית המשפט קבע כי כיוון שהתמונות נשוא התובענה צולמו בשנת 1992, הרי ששאלת הבעלות צריכה להיות מוכרעת בהתאם לדין שחל באותה עת, חוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן:"החוק הישן"), וזאת בהתאם לאמור בסעיף 78(ה) לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2007 (להלן:"החוק החדש").

בעלות על זכות יוצרים

החוק הישן קובע בסעיף 5(1) שלו כלל ושני חריגים, בית המשפט קובע כי הראשון שבהם חל בעניין זה, כדלקמן:

"5.  זכות בעלות על זכות יוצרים וכדו'

(1)  בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות-היוצרים בה: בתנאי -

(א)  שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות-היוצרים..."

בית המשפט מציין כי החוק החדש (בסעיף 35(ב) שלו) העניק את זכות הבעלות בצילומים למזמין, רק בצילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, אך אבחנה זו אינה קיימת בחוק הישן.

סייגים לבעלות המזמין בחוק הישן

כיוון שהנתבע צילם את הצילומים משנת 1992 בהזמנת הנתבע, בית המשפט קבע שעקרונית, הנתבע (המזמין) צריך להיקבע כבעלים של זכויות היוצרים בתמונות הללו.

יחד עם זאת, החוק הישן, מנה בסעיף 5(2)(א) הנ"ל שני תנאים להענקת זכות הבעלות על אותם צילומים למזמין:

1. ההזמנה כללה את הזמנת הנגטיב ("הקלישאה או ההעתקה המקורית").

2. ניתנה תמורה לצלם.

המבחן החדש של בית המשפט לעניין זה

בית המשפט מרחיב ומציע מבחן נוסף. בקובעו כי אפילו כאשר תנאי סעיף 5(2)(א) לחוק הישן התקיימו, נכון וצודק הוא להבחין בהקשר להזמנת צילומים שאינם של אירוע משפחתי או פרטי (שם השיקולים עשויים להיות שונים) בין שני מצבים: הראשון, שבו כל חלקו של המזמין הוא בהזמנת הצילומים ובתשלום עבורם, כאשר מימון הצילומים נעשה על ידי הצלם עצמו וכאשר הצילומים נעשים בכלים של הצלם, והשני, שבו המזמין גם מממן את כל הכרוך בביצוע הצילומים וכאשר הצילומים נעשים באמצעות כלים של המזמין, ואילו כל חלקו של הצלם הוא בצילומים עצמם. במצב הראשון הדעת תיטה יותר למסקנה, שהבעלות על הצילומים היא של הצלם, ואילו במצב השני הדעת תיטה יותר למסקנה שהבעלות היא של המזמין.

המבחן החדש והחוק החדש

סעיף 35(א) לחוק החדש קובע:

"יצירה מוזמנת

(א) ביצירה שנוצרה לפני הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

בית המשפט קבע כי יש בכוחה של הסכמה אחרת, גם אם היא משתמעת, לסטות מהכלל המעניק את זכות הבעלות ביצירה מוזמנת ליוצר ולהעניקה למזמין.

בית המשפט קבע כי נכון ליישם את האבחנה בין יצירה מוזמנת הממומנת על ידי היוצר והנעשית באמצעות כליו ובין יצירה מוזמנת הממומנת על ידי המזמין ובאמצעות כליו (המבחן החדש) גם על פרשנותו של סעיף 35(א) לחוק החדש הנ"ל, כאשר במצב השני תיטה הדעה ל"הסכמה משתמעת" שהבעלות על היצירה היא של המזמין ולא של היוצר (ושוב, אבחנה זו ודאי שאינה תקפה להזמנת צילומים של אירוע משפחתי או פרטי, ראו סעיף 35(ב) לחוק החדש).

העתקה

בעל זכות היוצרים של היצירה, זכאי לעשות ביצירה מגוון רחב של פעולות, ובכללן: העתקה, פרסום ועוד, כאמור בסעיף 11 לחוק החל. כדי להסיר ספק קובע סעיף 12 לאותו חוק, שהעתקה היא גם אחסון היצירה באמצעי אלקטרוני או טכנולוגי אחר ועשיית עותקים תלת מימדיים ודו מימדיים שלה.

הזכות המוסרית

מאחר והצילומים נעשו לפני חקיקתו של החוק החדש, ההוראה הרלבנטית לענייננו קבועה בסעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924, ולפיו: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים".

זכותו זו של היוצר, הנכללת בין יתר "הזכויות המוסריות" שלו המפורטות בסעיף 4א' הנ"ל, אינה מותנית בבעלותו על זכות היוצרים באותה יצירה והיא מכונה "זכות הייחוס" יצוין, כי זכות הייחוס קבועה כיום בסעיף 46(1) לחוק החדש, וגם על פיו, פרסום שמו של היוצר צריך להיעשות "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין".

ההיקף והמידה המקובלים לעניין הזכות המוסרית

שאלה היא, מהו "ההיקף והמידה המקובלים" לפרסום שם היוצר בכתבת תדמית, שאינה סקירה או כתבה על היצירה, אלא אמצעי פרסום ושיווק בלבד, וחובת ההוכחה בהקשר זה מוטלת על התובע (השוו: ת.א. (מחוזי ת.א.) 1299/04 קוק נ' סיין אין האוס בע"מ [פורסם בנבו] (2008)).

 

15 באוגוסט, 2010,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2051-04) - 15.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט.

נושאים: תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים, דרישת המקוריות, הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות, הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע, קביעת מספר ההפרות, לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, פגיעה בזכות המוסרית ופיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין.

עובדות:

התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן ייעוץ ותכנון בתחום הנדסת קונסטרוקציות בנין. היא הגישה תביעה נגד הנתבע, שהוא מהנדס בנין, על מנת למנוע ממנו להפר את  זכויותיה בתוכניות הקונסטרוקציה שהכינה עבור חברת אפייאה חב' לבנין והשקעות בע"מ. התובעת טוענת כי הנתבע העתיק את התוכניות שהכינה עבור המזמין והציגן כתוכניות שהוכנו על ידו, לאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה בשל סכסוך עם המזמין והנתבע מונה להיות המהנדס שיחליף אותה.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי הנתבע העתיק את התוכניות ההנדסיות של התובעת והציגן כשלו. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הפר בצורה בוטה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכניות, ופגע ב"זכותה המוסרית" של התובעת לגביהן. בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כולל בסך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, הוצאות משפט בסך כולל של 7,000 ₪, וכן את הסכומים ששולמו למומחים מטעם בית המשפט. כמו כן נקבע שישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עורך דין סבך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים

בית המשפט מזכיר כי בדין הישן נפסק כי תכניות אדריכליות למבנה יכולות להיות מוגנות או בתור "מעשה אמן אדריכלי" או בתור "יצירה ספרותית".

בענייננו מדובר בתוכניות הנדסיות למבנה, ולא בתוכנית אדריכלית. אך בית המשפט קובע כי גם תוכניות שכאלו, ואפילו תוכניות ייצור, מוגנות בזכות יוצרים. בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5 (להלן: "עניין Krone"), פסק כב' השופט א' רובינשטיין לפי הדין הקודם (תוך התייחסות גם להצעת החוק החדש), כי שרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות (ראה גם ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שלישית, 2008, 728, 758-759). מכאן שגם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אומנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

בית המשפט קובע גם כי נוכח הדרישות המקלות שנקבעו בפסיקה באשר להיותה של יצירה "מקורית", לא יכול להיות ספק בכך שהתכניות נשוא הליך זה מהוות יצירה ראויה להגנה.

דרישת המקוריות

בית המשפט מצטט את השופטת ש' נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, פסקה 6 (להלן: "עניין סטרוסקי"): ; "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... המבחן הוא – עצמאות היצירה ולא החידוש שבה, והמקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים מהם עוצבה".

עוד מוסיף בית המשפט ומצטט את השופט א' רובינשטיין בעניין Krone: "...רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דוקא ביטוי של מחשבה מקורית... 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי".

בית המשפט מדגיש כי יש שיסתפקו בפחות: "השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759-760)"

לסיכום קובע בית המשפט שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים די בכך שהתובעת תראה כי לא העתיקה את התכניות ממקור כלשהו, וכי יש בהן השקעה מינימלית של זמן ומחשבה.

הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות

בית המשפט קבע כי ככל שהדבר נוגע להעברת זכות היוצרים, לאחר שכבר התגבשה בידי היוצר, אין מחלוקת כי זו דורשת מסמך בכתב, כפי שמורה סעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים הישן. הבחנה זו נשמרה גם בסעיף 37(ג) לחוק החדש (חוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007 (להלן:"החוק החדש")), המבחין בין התניה על זכות הבעלות הראשונית ביצירה מוזמנת, שיכולה להיות מפורשת או משתמעת כאמור בסעיף 35(א), לבין "חוזה להעברת זכות יוצרים או להענקת רישיון ייחודי", הטעונים מסמך בכתב (על הבחנה זו בדין הקודם ראה:  ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ואילו על ההבחנה לפי החוק החדש ראה א' יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (בעריכת מ' בירנהק וג' פסח) 304-305 (2009)).

סעיף 5(1) לחוק הישן קובע כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". הוראה דומה מופיעה גם בחוק החדש, בסעיף 35(א), המתייחס ל"יצירה מוזמנת". להוראה שבסעיף 5 לחוק הקודם שני חריגים. האחד מתייחס לזכות יוצרים בפיתוח, צילום או תמונה וקובע כי אם הקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר תמורת דבר ערך – יהא האיש שהזמין את הקלישאה או ההעתקה בעל זכות היוצרים. השני מתייחס למצב בו מחבר היצירה הינו עובד, שאז זכויות היוצרים ביצירה שנעשתה תוך כדי עבודתו שייכות למעביד. בכל יתר המקרים, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנת שניתנה עבורה תמורה, הכלל הינו שבהעדר הסכם הקובע אחרת, זכויות היוצרים הן של המחבר (ראה ט' גרינמן זכויות יוצרים  256 (2003); ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים 907 (2008)).

אמנם, ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה ללמוד מן הנסיבות על הסכם משתמע לפיו הזכויות תהיינה של המזמין, כמו למשל המקרה בו העבודה המוזמנת נעשית עבור עסקו של המזמין ועל חשבונו, וברור כי אין ליוצר שימוש כלשהו ביצירה, זולת השימוש שייעשה בה על ידי המזמין. על בית המשפט להביא בחשבון את המחיר ששולם עבור היצירה, את ההשפעה של העברת הזכות על היוצר, ואת השאלה אם מבחינת היגיון העסקה ייתכן שהיוצר ירצה לשמור בידיו את הבעלות בזכויות (א' יעקב, שם, בעמ' 307-308). עם זאת, הנטל להוכיח נסיבות אלו הוא לעולם על מי שמבקש לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי הוראה נוספת אשר יש בה כדי לחזק גרסת התובעת, הינה זו הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, המורה כי:

"מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;".

הואיל ושמה של התובעת מופיע על התכניות שהכינה, קמה החזקה האמורה, וכאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל

הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים על התובעת להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. דימיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של התכניות על ידי הנתבע.

קביעת מספר ההפרות

בית המשפט מזכיר כי שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" המופיע בסעיף 3א. לפקודה נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה לאחרונה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, (להלן: "עניין דקל")  נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:

"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11).

נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיעה בית המשפט גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" שכן מצאה כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15).

בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 2003(2) 3908, שבה כב' השופטת שטרסברג-כהן ונדרשה לשאלה האם מודולים המרכיבים תוכנה פיננסית מהווים כל אחד יצירה עצמאית, אשר העתקתה מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים. היא  הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית...". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20).

בענייננו, מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק חמש תקרות במבנה קיים אחד. התכניות הוכנו כמקשה אחת, בהתאם להסכם אחד, ולא תומחרו כל אחת בנפרד. העובדה שהמהנדס משרטט כל קומה על גבי דף נפרד, ומגדיר כל דף כזה כ"תכנית", איננה הופכת את חלקי התכנית השונים ליצירות נפרדות ועצמאיות, הזכאיות כל אחת להגנת זכות יוצרים עצמאית. גם אם ניתן היה, מבחינה טכנית, לבצע חיזוק של אחת התקרות בלבד, ברור כי בפועל הדבר איננו מעשי וכי נדרש חיזוקן של כל חמש התקרות במבנה. גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", בית המשפט אינו רואה איזה ערך עצמאי יכול להיות לתוכנית של כל אחת מן הקומות בנפרד. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה אחת של זכויות היוצרים שלה בתכניות.

לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק

בעניין שגיא התייחס בית המשפט לשאלה האם לצורך קבלת פיצוי סטטוטורי  על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, ופסק:

"לשם קביעת אותו פיצוי יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים, מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף...יש לפרוס בפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא בפניו, נקודות ייחוס כלשהן אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (פסקה 8).

בדומה, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דקל, כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאד מן ההפרה - יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק (פסקה 18).

בהתייחס לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי, נקבע בעניין שגיא כי:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השניה – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים..." (עמ' 271).

עוד נקבע כי בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה היתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום המירבי (עניין שגיא בעמ' 272; ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים נ' טרנסבטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 03(2) 3908, בפסקה 30; ט' גרינמן זכויות יוצרים 486 (2003)).

פגיעה בזכות המוסרית

הנתבע העתיק את התוכניות של התובעת, תוך שהוא מציב את שמו כמתכנן על גבי תוכניות אלו ומעלים את שמה של התובעת כמתכננת (ראה העמוד הראשון לנספח ד2' לתצהיר אנגל). סעיף 4א.(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הפרת זכות זו מהווה פגיעה ב"זכות המוסרית" של המחבר, ועולה כדי עוולה נזיקית המזכה את המחבר בפיצויים "בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון" (ס"ק (3) ו- (5) לסעיף 4א. לפקודה). זכות זו איננה תלויה בהיותו של המחבר הבעלים של זכות יוצרים, וחלה גם לאחר העברת זכות היוצרים לאחר (ס"ק (4)).

פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין

בית המשפט קבע כי משהוכח כי הנתבע עשה שימוש בתכניות התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים שלה, ובזכות הפרה זו קיבל את העבודה מן המזמין - התובעת הוכיחה כי הנתבע הוא בגדר "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

בית המשפט מסתייג בקובעו שההלכה היא שהתובע בקניין רוחני צריך לבחור בין סעד ההשבה (המבוסס בדרך כלל על צו למתן חשבונות) לבין פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עובר למתן פסק הדין; הוא איננו זכאי לסכום העולה על הגבוה מבין השניים, שכן אחרת יקבל כפל-סעד בגין אותו אינטרס (ראה בת.א. (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.p.a נ' וורסאצ'ה 83 בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.8.09, פסקה 27, והאסמכתאות שצוטטו שם). משעתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, ואף נפסק לה פיצוי בשיעור המירבי האפשרי ללא הוכחת נזק, לצד פיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית - אין היא זכאית לעתור גם להשבת רווחי הנתבע.

18 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבה וצילומים

בית המשפט השלום ירושלים, כב' השופט א' דראל (תא (י-ם) 18571/08) – 18.11.09

תחום: זכויות יוצרים בכתבה וצילומים

נושא: הבעלות בזכויות יוצרים, הפרת זכות חומרית, הפרת זכות מוסרית, מספר הפרות, פיצוי סטוטורי

עובדות

התובעת פרסמה באתר Ynet  כתבה במסגרת הכתבה שולבו שמונה תמונות שצולמו על ידי התובעת. לפי הנטען בכתב התביעה העתיקו הנתבעים את הכתבה לאתר אינטרנט פרסומי המתפרסם על ידם, אתר Breeza, מבלי שקיבלו את הסכמת התובעת ומבלי שנתנו לה קרדיט מלא.

נפסק

התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת בגין חמש הפרות של זכות היוצרים שלה סכום של 50,000 ₪.

ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות

מי הבעלים בכתבה שמתפרסמת באתר האינטרנט YNET?

אף שהכתבה פורסמה באתר האינטרנט YNET יש לראות את התובעת כמחברת היצירה וכבעלים הראשון של זכות היוצרים בה וזאת אלא אם היה נקבע אחרת במערכת היחסים שבינה לבין אתר האינטרנט. משלא פעל הנתבע להבאת ראיה הסותרת חזקה זו – והתומכת בטענתו כי בעל הזכות הוא מפרסם אתר האינטרנט וכי קיימים קשרי עובד מעביד בינו לבין התובעת, הוא אינו יכול להתגונן בטענה כי לתובעת אין זכויות.

מה משמעות הסרת הכתבה המפרה באופן מיידי

הסרת הכתבה באופן מיידי אינה מאיינת את עצם ההפרה. הגנה מכוח כלל של הודעה והסרה יחול רק כאשר נותנת הנתבעת שירותי אינטרנט והעתקה נעשתה על ידי גולשת חיצונית.

בכמה הפרות של זכות היוצרים מדובר

"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים.

בענייננו מדובר בהעתקה של טקסט שלם של כתבה ובהעתקה של מספר תמונות שכל אחת מהן היא שונה ונפרדת, מתעדת עניין אחר ואיזור אחר והצריכה זמן ומאמץ נפרדים לצילומה.

בית המשפט פסק כי יש לייחס לכתבה ולכל אחת מהתמונות השקעה נפרדת וחשיבות כלכלית נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. עצם העתקן בהינף אחד של "העתק – הדבק" אינו משנה את מהותן הנפרדת של הכתבה ושל כל אחת מהתמונות.

ועל כן, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת חמש פעמים: בהעתקת הכתבה ובהעתקת כל אחת מארבע התמונות שהוכללו בכתבה המועתקת באתר Breeza.

הפיצוי הסטוטורי

בעיניינו חל חוק זכויות יוצרים הישן הקובע פיצוי בין 10,000 ₪ ל 20,000 ₪ בגין כל הפרה.

בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת - פיצויו של בעל הזכות; השנייה ¬הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין.

בעת הערכת הפיצוי הסטטוטורי נקבע בפסק הדין בעניין ניניו כי יש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'. עם זאת, עדיין ככל שלא הוכח נזק יש לפסוק את הפיצוי המינימאלי וזאת בשל שיקולי ההרתעה שהינה תכליתה המרכזית של קביעת הפיצוי הסטטוטורי המינימאלי.

בית המשפט מצא כי יש מקום לפסוק לתובע את הפיצוי הסטטוטורי המינימלי עבור כל אחת מחמש ההפרות וזאת בשל העובדות הבאות:

א.    אף שמדובר בהפרה אחת המתייחסת לכתבה ובארבע הפרות המתייחסות לתמונות ומדובר בחמש הפרות שונות עדיין אין להתעלם מהמכלול שהפרת זכות היוצרים נעשתה בכתבה אחת שפורסמה באתר אחד.

ב.    משך ההפרה לא היה ממושך וזו הופסקה לאחר קבלת מכתב בא כוח התובעת.

ג.    אין מדובר בהפרת זכות היוצרים לצורך מסחרי ישיר אלא בהעתקת כתבה ותמונות אינפורמטיביות על יעד תיירותי.

ד.    הנזק הכלכלי שנגרם לתובעת, אם נגרם, היה מזערי.

ה.    ההפרה נעשתה בתום לב וללא כוונת זדון.

הפרת הזכות המוסרית והפיצוי בגינה

בית המשפט פסק כי בנסיבות אלה לא הופרה הזכות המוסרית של התובעת. הכתבה והתמונות הועתקו באופן מלא וללא כל שינוי תוך שבתחילת הכתבה נזכר שם התובעת וכן מתחת לתמונה הראשונה. אזכור שם התובעת מתחת לתמונה אחת בלבד תוך הציון כי הצילומים  נעשו על ידה, סיפק את התובעת עצמה, בעת שהכתבה פורסמה במקור באתר Ynet. ולכן, מצא בית המשפט כי יש בכך משום מילוי הדרישה ששמה של התובע ייקרא על יצירתה בהיקף ובמידה המקובלים.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור