תג: דרישת המקוריות

10 בינואר, 2016,

0 תגובות

זכויות יוצרים בהרצאות והפרתן במסגרת ספר

זכויות יוצרים בהרצאות והפרתן במסגרת ספר
תביעה שהוגשה על ידי שרון רון (שטיבלמן) כנגד אלה שונייה, חברת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ וחברת משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ (במסגרת ההליך הוגשה גם תביעה שכנגד והודעת צד ג'). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 27.10.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעניינה בטענת התובע, כי הינו הבעלים של זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירה מקורית שחיבר – המורכבת מדפי מידע, דפי תרגול והרצאות בתחום הנומרולוגיה שאותן העביר במסגרת קורסים שהנחה ואשר תועדו וקובעו במחברות תלמידיו; וכן בטענתו כי הנתבעות הפרו את זכויות התובע ביצירתו האמורה בכך שהוציאו לאור ספרים מאת הנתבעת 1, אלה שונייה – גם היא מומחית בנומרולוגיה ושהתובע טוען שהייתה תלמידתו – שבהם נעשה שימוש בקטעים משמעותיים מיצירת התובע, בלא רשותו ומבלי לייחס לו את היצירה. כמו כן מייחס התובע לנתבעת שימוש מפר ביצירתו בקורסים שהיא מלמדת.
 
כשנה לאחר הגשת כתב התביעה הראשון וכחודש לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד התובע, לפיה התהפכו היוצרות, משנטען על ידה שהתובע הוא שהעתיק קטעים מספריה של הנתבעת; וכי התובע הגיש את התביעה נגדה כדי להקדים ולתבוע בגין הפרת זכויותיו, כביכול, בטרם ייתבע בעצמו על הפרת זכויות הנתבעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2 מתקבלת, במובן זה שבית המשפט חייב אותן בתשלום פיצויים לתובע בסך של 60,000 ש"ח. 
עוד אני חייב בית המשפט את הנתבעות 1 ו-2 בתשלום הוצאות לתובע בסך של 25,000 ש"ח. 
כן מתקבלת ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת 2 נגד הנתבעת 1, ולפיכך הנתבעת 1 תשפה את הנתבעת 2 בגין כל סכום שבו תישא הנתבעת 2 מכוח פסק דין זה. בנוסף, תישא הנתבעת 1 בתשלום הוצאות לנתבעת 2 בסך של 15,000 ש"ח.
כאמור לעיל, התביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה בהסכמה שבינה לבין התובע. 
כן נדחית התביעה שכנגד, כאשר צוין כי דחייתה של התביעה שכנגד נלקחה בחשבון בפסיקת ההוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הרצאה כיצירה מוגנת

החוק החדש קובע, בסעיף 4(א)(1), מהן היצירות שהן נושא לזכות יוצרים: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
"יצירה ספרותית" מוגדרת בסעיף 1 לחוק החדש: "יצירה ספרותית – לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב".
 
הרצאה, אם כן, הוכרה בחוק זה כיצירה הראויה להגנה. כך, במידה שמדובר ביצירה מקורית המקובעת בדרך כלשהי.
גם בפסיקה שקדמה לחוק החדש (פסק הדין בעניין אסף יעקב התבסס על הדין הקודם, ובשעתו החוק החדש היה קיים רק כתזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד-2003), הוכרה ההרצאה כמושא מתאים להגנה. זאת, בכפוף לעמידתה בתנאי הדין להקניית זכות יוצרים – הרי הם תנאי המקוריות והקיבוע.
 

מקוריות

תנאי הסף הראשון להכרה ביצירה כראויה להגנה הוא דרישת המקוריות. הביטוי "יצירה מקורית" אינו מוגדר בחוק, אך משמעותו נדונה ונקבעה בפסקי דין רבים על פי הדין הקודם; וגם לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו חזרו וקבעו בתי המשפט כי ההלכות שקדמו לו ימשיכו להנחות את בתי המשפט בעתיד.
 
שאלת המקוריות נבחנת בשני אופנים: 
ראשית, מהבחינה העובדתית, נדרש שמקור היצירה יהא ביוצרה; ובלשון בית המשפט העליון בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985): "כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה.". 
 
שנית, מהבחינה הנורמטיבית, העלו בתי המשפט דרישה נוספת: שיצירה תגלם מידה כלשהי של יצירתיות, או של משאב אנושי אחר, רוחני-אינטלקטואלי, השקול ליצירתיות. 
 
בנוגע למקוריותה של הרצאה בקורס, בוודאי בקורס בסיסי כבענייננו, נבחנת השאלה אם הושקעה מחשבה יצירתית בהרכבת ההרצאה, בבחירת החומרים, הדוגמאות וכיוצא באלה. ניתן בעניין זה לשוב ולהשוות לעניין אסף יעקב, שם נקבע כי אמנם ההרצאות התבססו ברובן על ידע ורעיונות שבנחלת הכלל, אך עצם "ליקוטם, סידורם, עריכתם והפשטתם מהווה ביטוי מקורי שהינו, כשלעצמו, מושא להגנת זכות יוצרים" (עניין אסף יעקב, בפסקה 21). 
 
לצורך הוכחת המקוריות התובע הציג מחברות של עדים שלמדו אצלו. לעניין זה פסק בית המשפט כי לאחר עיון מדוקדק במחברות שהוצגו ובהיעדר ראיה לסתור, נפסק כי יצירת התובע עומדת בתנאי המקוריות – הן בסדר הבאת הדברים, הן ביישום באמצעות הדוגמאות שבהן עשה התובע שימוש בשיעוריו והן בניסוח שבו בחר להעביר את החומר. אלה על פניהם יחודיים ונושאים חותם אישי, ולא הוכח כי הועתקו ממקור אחר כלשהו.
 

קיבוע

דרישת הקיבוע לא נזכרה במפורש בדין הקודם, כפי שהיא מופיעה בחוק החדש. באשר לקיבוע של הרצאה, עולה השאלה מהי הדרך שבה נדרשת ההרצאה להיות מקובעת, ולשם איזו תכלית. 
 
בטרם חוקק החוק החדש, נחשבה דרישת הקיבוע כדרך פרקטית להוכחת היצירה שנועדה לחפות על היעדר הדרישה לרישום פורמלי:
"בבסיס דרישת הקיבוע מונח יסוד פרקטי מובהק: בהיעדר דרישה לרישום פורמלי של זכות יוצרים (בשונה מן ההסדר הנוהג לגבי פטנטים), מאפשרת דרישת הקיבוע להבטיח ודאות באשר למהות היצירה המוגנת ולהיווכח בנקל בעצם קיומה." (ע"א 2173/94 ערוצי זהב ושות' נ' Tele Event Ltd., פ"ד נח(5) 529, 547 (2001))
 
בעניין אסף יעקב, שקדם לחוק החדש, הציג המרצה ראיות לקיבוע ההרצאה בשלושה אופנים: במצגות שהציג בפני הכיתה, בסיכומים שערך לפני השיעורים ושעליהן התבססו הרצאותיו, וכן במחברות התלמידים שסיכמו את ההרצאות. ואכן, העמדה המקובלת היא כי יש להכיר בהרצאה כיצירה הראויה להגנה, אף אם היא נישאת בעל פה ואינה מוקראת מדפים כתובים, וזאת אם דרישת הקיבוע מתמלאת באחת משתי דרכים חלופיות: ברשימות שהמרצה הכין לקראת ההרצאה; או בסיכומי התלמידים-המאזינים, שמקבעים את ההרצאה – וברשות המרצה.
 
לעניין דרישת הקיבוע נפסק כי נפסק כי על סמך חומרי הלימוד של התובע, כפי שניתן להם ביטוי במחברות שהציגו תלמידיו – הן מחברתה של ליאת משנת 1993 והן המחברות של שרה ואלי מהקורס הספציפי שבו נכחה הנתבעת – ניתן לומר שהתובע הוכיח את קיבוע יצירתו.
 

הפרת זכויות ביצירה והוכחת העתקה

על פי סעיף 11 לחוק החדש, זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה מתוך רשימת הפעולות המופיעה שם, לרבות העתקה. הפרה של זכות היוצרים מוגדרת בסעיף 47 לחוק החדש כעשיית פעולה שהזכות הבלעדית לעשותה מסורה בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק לבעל זכות היוצרים, ובלא רשותו.
 
על דרך הוכחת ההעתקה עמד בית המשפט העליון עוד בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970):
"ניתן להסיק, שבוצעה העתקה של היצירה המקורית, כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירה המקורית, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שהוא פרי המקריות או של סיבה דומה, להוציא ההעתקה. 
הצטברות של נקודות דמיון מצביעה לכאורה על העתקה.
השאלה אם הדמיון בין היצירות מספיק לשם קביעה שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית בין היצירות, אלא לפי התרשמות השופט מהיצירות בכללותן."
 
לעניין הלכה ותיקה זו נאמר בע"א 10242/08 מוצפי נ' קבלי [פורסם בנבו] (10.10.2012), בפסקה 26 לפסק הדין, כי "הלכת אלמגור ביססה את מעמדה כהלכה נוהגת, לא נס ליחה, והיא עומדת בתוקפה עד עצם היום הזה". הלכה זו מוזכרת גם בעניין אסף יעקב, בפסקה 12 (להלן: עניין אלמגור).
 
לעניין הגישה של הנתבעת ליצירת התובע נפסק כי חרף הכחשות הנתבעת וחברתה גילה, ואף מבלי לקבוע מסמרות לעניין שימוש הנתבעת בטייפ להקלטת הרצאות התובע, חומר הראיות והעדויות מצביע בבירור על כך שלנתבעת הייתה היכרות מוקדמת עם התובע וכן גישה מלאה לחומרי הלימוד של התובע.
 
לעניין הדמיון בין היצירות נפסק כי קיים הבדל משמעותי בין היקף החומר שנטען שהועתק לבין היקף החומר הנמצא בספרי הנתבעת. טבלת ההשוואה שהציג התובע במסגרת תצהירו, המשווה בין קטעים בסיכומי הרצאותיו לבין קטעים מהספר הראשון של הנתבעת, נושאת כעשרים עמודים. לעומת זאת, הספר הראשון משתרע על פני 575 עמודים. התובע לא טען כי הספר הראשון בכללו מהווה העתקה של ההרצאות שהעביר, ואמנם עיון בספר מעלה כי זה עוסק בנושאים רבים שאף התובע לא טען שמתבססים על הרצאותיו. ואולם, לצורך הקביעה כי הנתבעת הפרה את זכויות התובע ביצירתו לא נדרש שהיצירה תהווה חלק ניכר מהספר אלא די בכך שהספר עושה שימוש בחלק מהותי מהיצירה המוגנת כדי שיהא בכך משום הפרת זכויות התובע ביצירתו.
 
כמו כן יש לציין כי בשונה מעניין אסף יעקב, התובע בענייננו לא הציג ראיות לכך שסדר הנושאים בספרה של הנתבעת דומה או הוכתב על ידי סדר ההרצאות והנושאים שנלמדו בקורס. טענותיו של התובע ביחס להפרה נסמכו בעיקרן על דמיון מילולי בין הקטעים השונים, בדגש על הדוגמאות שנבחרו, צירופי המספרים וכיוצא באלה. נפסק כי, אכן קיים דמיון, עד כדי זהות, בין קטעים שונים בספר לבין סיכומי ההרצאות של התלמידים שרה ואלי.
הנתבעת טענה שהסתמכה בעבודת המחקר שלה על מקורות רבים, בעיקרם זרים. אם אמנם היה מדובר בתרגום מספרות זרה או בהעתקה ממקור קודם אחר, שומה היה על הנתבעת להציג את המקור שממנו תורגם או נלקח הטקסט. הנתבעת לא עשתה כן, ונראה שלא בכדי; ומכל מקום לנוכח הדמיון הרב והיעדר ראיה לסתור, על פניו נראה כי עניין לנו בהעתקה.
 
על כן נפסק כי התובע יצר, בחומרי הלימוד שלו, יצירה מקורית הראויה להגנה.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת עשתה שימוש בדוגמאות ובקטעים מילוליים מתוך יצירתו של התובע, שעל פניהם מהווים חלק מהותי ממנה, בלא שקיבלה את רשותו והסכמתו – ובכך נמצאה מפרה את זכות היוצרים של התובע ביצירתו.
 

הזכות המוסרית והפרתה

בצד זכות היוצרים, עומדת ליוצר גם הזכות המוסרית – כי יצירתו תיוחס לו ("זכות ההורות"), בהיקף ובמידה הראויים באותו עניין; וכן שלא יוטל בה פגם או סילוף ("הזכות לשלמות היצירה") באופן שיהיה בו משום פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר – בהתאם להוראות סעיף 46 לחוק החדש, ולפניו הוראות סעיף 4א בחוק הקודם.
 
התובע טען להפרת זכותו המוסרית ביצירתו, בעיקר במובן של הזכות להורות – בכך שהנתבעת לא ייחסה לתובע את החלקים שהעתיקה מיצירתו. כמו כן נטען על ידי התובע, אם כי במידה פחותה, כי הנתבעת הפרה את זכותו המוסרית גם בדרך של סילוף ופגיעה בשלמות יצירתו. 
 
הנתבעת לא כללה בספריה כל התייחסות לתובע, על אף שעשתה שימוש בחומרי הלימוד שיצר. בכך אכן הפרה את זכותו המוסרית ל"הורות" על יצירתו. 
אשר לזכות לשלמות היצירה, בית המשפט לא מצא בטענות התובע משום ביסוס לקביעה כי הנתבעת סילפה או פגמה ביצירתו באופן שפגע בשמו או בכבודו. התובע לא התמקד בטענותיו כנגד הנתבעת בטענות לסילוף או פגיעה ביצירתו; ויותר מפעם, טען את ההיפך מכך – כי הנתבעת העתיקה את הקטעים ממש כפי שהועברו מהתובע לתלמידיו. משכך נמצא כי לא הוכח שהנתבעת פגעה בזכות התובע לשלמות יצירתו.
 

הגנת מפר תמים

הנתבעת העבירה את זכויות היוצרים בספריה לאסטרולוג וזו הוציאה לאור את ספריה, לפחות עד תחילת שנת 2010, אז התקשרו הנתבעת ואסטרולוג עם משכל. מכאן, לכאורה, שאסטרולוג הפרה אף היא את זכות היוצרים של התובע. ואולם, לדברי אלישע, מנהל אסטרולוג ומי שהיה בקשר עם הנתבעת, לא רק שלא ידע שספריה של הנתבעת מפרים את זכויות התובע ביצירתו, אלא שעובר להליכים בתובענה דנן כלל לא הכיר את שמו של התובע. לפיכך טוען אלישע כי גם אם אסטרולוג הפרה זכויות של התובע, הרי שעשתה כן כ"מפר תמים", ועל כן אין להטיל עליה אחריות בגין אותן הפרות.
 
סעיף 58 לחוק החדש קובע את חריג "המפר התמים" לחבות בגין הפרת זכות יוצרים: "מפר שלא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". 
 
ועוד לענייננו, קובע סעיף 48 לחוק החדש, בהקשר של הפרה עקיפה של זכות יוצרים, כי מי שמוכר, מעמיד למכירה, או מפיץ בהיקף מסחרי עותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים – וזאת אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר. נוסח דומה מופיע גם בסעיף 51 לחוק החדש, בהתייחס להפרה עקיפה של הזכות המוסרית ביצירה.
 
נטל ההוכחה בעניין "המפר התמים" רובץ על הנתבע המעלה טענה זו, וכפי שכבר נקבע בעבר – יקשה עליו להרימו. הוראות החוק בנוגע ל"מפר תמים" (סעיף 8 לחוק הקודם) יחולו "רק על אדם המפר זכות יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות היוצרים..." (ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 892 (1957); ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6) 421, 431-430 (2005)). כוחם של דברים אלה יפה גם כיום, במשטר הנוהג תחת החוק החדש (ראו אפורי, בעמ' 463-461 והאסמכתאות שם).
 
המלומד גרינמן התייחס בספרו לטענת "מפר תמים" המועלית על ידי מוציא לאור, כגון אסטרולוג בענייננו: "מו"לים, מדפיסים וגופי תקשורת יתקשו במיוחד לטעון להפרה תמימה, שכן מתפקידם להיות ערים לזכויות יוצרים ביצירות". (גרינמן, כרך ב', בעמ' 805) ומסכם גרינמן, לעניין זה, בספרו: "נראה, שטענה בדבר הפרה תמימה עשויה להתקבל בנסיבות יוצאות דופן בלבד שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל, כגון שהיא נחזית להיות יצירה ישנה מאוד שתקופת הגנתה חלפה מכבר.".
 
בענייננו, התובע פנה באמצעות עו"ד בלהוסקי לאסטרולוג ויידע אותה בדבר ההפרה הנטענת וזו בחרה שלא לחדול מהפצת העותקים המפרים ועל כן, נפסק כי טענת תום הלב לא תעמוד עוד להגנתה.
יתרה מכך, אסטרולוג מתמחה בהוצאה לאור בעיקר בתחומי המיסטיקה, תחום מצומצם יחסית. אלישע עצמו העיד כי הוא מכיר היטב את הספרות בתחום. לפיכך, כאשר הנתבעת פנתה אליו וביקשה להוציא לאור ספר ראשון פרי עטה בתחום הנומרולוגיה, והגישה לו טיוטה הנושאת למעלה מאלפיים עמודים – ניתן היה לצפות שיתעורר אצלו חשד, או לכל הפחות חשש, כי ייתכן שנכללו בטיוטה קטעים שיש בהם זכויות ליוצרים קודמים; ובעקבות זאת, כי הדברים ייבדקו על ידו כדבעי. משלא עשה כן, אין לומר כי אסטרולוג היא בגדר "מפר תמים" של זכויות התובע.
משכך, אסטרולוג נושאת גם היא באחריות להפרת זכויותיו של התובע ביצירתו. 
 

הסכם שיפוי

ואולם, כאמור, אסטרולוג הפנתה הודעת צד שלישי נגד הנתבעת שבה היא טוענת כי ככל שייקבע שאסטרולוג הפרה את זכויות התובע – על הנתבעת לשאת במלוא הפיצוי, וזאת מכוח התחייבויותיה בהסכם עם אסטרולוג משנת 2004. הנתבעת, מצידה, אינה מכחישה את תוכן ההסכם והתחייבויותיה מכוחו. עם זאת טוענת הנתבעת כי האחריות לבדיקת הנושא של זכויות יוצרים הייתה מוטלת, בראש ובראשונה, על אסטרולוג, שכן זהו לחם חוקה במסגרת עיסוקה בהוצאה לאור והפצת ספרים. ואמנם, כפי שצוין לעיל, לא בנקל תוסר האחריות ממי שעיסוקו בהעתקה, הפצה ושידור של יצירות, כדוגמת מוציאים לאור, מדפיסים וגופי תקשורת – אך זאת במישור שבינם לבין הבעלים בזכויות שהופרו ביצירה המקורית. וכך גם בענייננו, נדחו טענות אסטרולוג בנוגע להיותה "מפר תמים" של זכויות התובע. אלא שבמישור שבין אסטרולוג לנתבעת, ובמסגרת הקצאת הסיכונים שביניהן כפי שנקבעה בהסכם משנת 2004, נטלה הנתבעת מאסטרולוג את האחריות בנוגע להפרת זכויות יוצרים בספריה; ואף התחייבה לשפות את אסטרולוג בגין כל נזק שייגרם לה עקב הפרה כזו. 
 
לפיכך, בית המשפט קיבל את ההודעה לצד השלישי, ופסק כי הנתבעת היא שתישא בכל סכום שבו תחויב אסטרולוג בגין הפרת זכויותיו של התובע.
 

שיהוי בהגשת התביעה

הנתבעת העלתה טענה כי התובע השתהה כשש שנים מיום היוודע לו על הספר הראשון בשנת 2004 ועד שהגיש את תביעתו בשנת 2010 וטען בה להפרת זכויותיו. לטענת הנתבעת, בכך יצר התובע מצג של ויתור על זכות התביעה שלו וגרם לכך שהנתבעת הרעה את מצבה משהשקיעה משאבים רבים בהפקת ובהוצאת הספר השני.
 
נפסק כי אין לקבל את טענת הנתבעת בדבר שיהוי התובע בהגשת התביעה, שכן יסודותיה של עילת השיהוי אינם מתקיימים בענייננו. נפסק כי הנתבעת לא הוכיחה  שהתובע הציג בפניה מצג מטעה, או מצג אחר כלשהו בטרם פנה אליה באמצעות עו"ד בלהוסקי במכתבי ההתראה ששלחה. עד לאותו מועד לא נוצר כל קשר בין התובע לנתבעת, בוודאי שלא כזה שניתן לכנותו "מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו" (כאמור בהלכה שנקבעה בעניין פסק דין תלמוד תורה). יתרה מכך, התובע הבהיר כי כל שהועבר אליו בשנת 2004 (הועבר מתלמידתו מזל ולא ישירות מהנתבעת) היו דפים מתוך ספר באנגלית – ולא מתוך הספר הראשון של הנתבעת, שהוא העותק המפר את יצירתו. משכך נראה כי התובע לא ידע בשנת 2004 כי עומדת לו זכות תביעה ולא הונח כל יסוד לקבוע כי ויתר או יצר מצג של ויתור על זכותו זו.
 

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים

התובע עותר לפיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בשיעור של 100,000 ש"ח לכל הפרה (בהתאם לסעיף 56(א) לחוק החדש), וזאת בגין שלוש הפרות.
עם זאת יצוין כי התובע העמיד את סכום התביעה על סך של 100,000 ש"ח בלבד, וזאת לצרכי אגרה.
כפי שצוין לעיל, הוראות הדין שחלות על הפרת זכויות התובע באמצעות העתקת חומרי הלימוד שלו והוצאת הספר הראשון בשנת 2004, כמו גם על התרופות בגין הפרה זו, הן הוראות הדין הקודם, ובכללן הוראת סעיף 3א לפקודה שלפיה הפיצוי הסטטוטורי עמד על 10,000 – 20,000 ש"ח. 
עם זאת, בפני בית המשפט הוצגה מהדורת הספר הראשון משנת 2010, שהיא המהדורה השלישית לספר הראשון (המהדורה השנייה יצאה לאור בשנת 2008). המהדורות המאוחרות לספר הראשון יצאו לאור, אם כן, לאחר יום התחילה (25.5.2008), שממנו ואילך חלות הוראות החוק החדש, ובכללן הוראת סעיף 56(א) שלפיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה. 
הוראות החוק החדש חלות גם לגבי ההפרות שבספר השני, שיצא לאור בשנת 2009. לפיכך, נקבע כי בקביעת סכום הפיצוי בגין הפרת זכויותיו של התובע יש לשקלל את סכומי הפיצוי הנמוכים יחסית שבדין הקודם, בגין ההפרות שבמהדורה הראשונה של הספר הראשון, עם סכומי הפיצוי הגבוהים יותר, האפשריים על פי הדין החדש, בגין ההפרות בספר השני ובמהדורות המאוחרות של הספר הראשון. 
שקלול זה, כמו גם קביעת שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות יוצרים, מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניו. 
 
בנוגע לדין הקודם קבע בית המשפט כי בעת קביעת הפיצויים בגין הפרת זכות יוצרים יש להתחשב, בין היתר, בשיקולים הבאים: (א) עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; (ב) סוג היצירה; (ג) מידת אשמו של המפר; (ד) הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון אברהם ניניו, פ"ד מו(2) 254, 270 (1992) – להלן: עניין עזבון ניניו). הנחיות אלו מצאו את ביטוין בהוראות סעיף 56(ב) לחוק החדש:
"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע."
 
בענייננו מדובר בהפרה של זכות יוצרים, שראשיתה בהעתקת קטעים ודוגמאות מהרצאות התובע והחומרים שהעביר התובע לנתבעת במסגרת שיעורים, גם פרטיים, שלמדה; המשכה בפרסום ספרים של הנתבעת, במספר מהדורות, תוך שימוש בקטעים המועתקים – ספרים שהופצו במאות עותקים, על פי עדות אלישע, ושהנתבעת מקדמת את מכירותיהם במסגרת קורסים שהיא מעבירה; וסיומה בהתכחשות והתעלמות מופגנת של הנתבעת מהתובע וטענותיו בנוגע להפרת זכויותיו. הנתבעת אף סירבה להיפגש עם התובע וללבן את המחלוקת ביניהם כאשר הלה פנה אליה טרם הגשת התביעה, ובהיעדר שיתוף פעולה מצידה נאלץ התובע לפנות לבית המשפט. משכך בחרה הנתבעת לנהוג, יש ליתן משקל גם לשיקולי הרתעה שמטרתם למנוע ממנה, כמו גם ממפרים פוטנציאליים אחרים, מלבצע הפרות דומות בעתיד.
 
אשר לפגיעה בו, התובע העיד כי הרקע להגשת התביעה היה פניות חוזרות ונשנות מצד תלמידיו, שמסרו לו כי החומר שאותו הוא מלמד מופיע בספריה של הנתבעת. לטענת התובע, יש בכך כדי להמחיש שבהפרת זכויותיו פגעה הנתבעת בשמו הטוב, ובפרט בפני תלמידיו. באופן דומה טען התובע כי יש בהפרה משום רווח לנתבעת, אשר ספריה משמשים לה לקידומה בתחום עיסוקה. עם זאת, התובע לא תמך את טענותיו אלה בעדויות של תלמידיו, או בראיות אחרות, ומכאן שטענותיו אלה לא הוכחו. כמו כן יש לתת משקל משמעותי לכך שהקטעים מתוך יצירתו של התובע המופיעים בספרי הנתבעת אינם מהווים את עיקר יצירתה, מבחינה כמותית ומהותית, ונראה כי ספריה היו עומדים על תילם כספרים מקיפים בתחום הנומרולוגיה גם אלמלא נכללו בהם החלקים שהועתקו.
 
בנסיבות אלה ובשים לב לסכומי הפיצויים הסטטוטוריים שנקבעו בדין הקודם והחדש, כאמור, נפסק כי הפיצוי המגיע לתובע יועמד על סך של 40,000 ש"ח בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירתו. 
 

פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עוד עותר התובע לקבלת פיצוי סטטוטורי בסך דומה (100,000 ש"ח לכל הפרה) בגין הפרת זכותו המוסרית. כאמור, טענות התובע בנוגע להפרת זכותו המוסרית התמקדו בהיעדר ייחוס שמו ליצירתו, היינו פגיעה בזכותו להורות על יצירתו. אשר על כן, ובהתחשב גם כאן בסכומים שנקבעו בדין הקודם והחדש, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע על סך של 20,000 ש"ח. 
 

צווים להפסק ההפרה

בנוסף לפיצוי עותר התובע לקבלת צווים שונים:
(א) צווי מניעה – להורות לנתבעות לחדול ולהימנע בעתיד מכל שימוש בחומרים המקוריים של התובע, לרבות העתקה, הדפסה והוצאה לאור של ספרי הנתבעת, וכן שימוש במסגרת הרצאות, סדנאות, הדרכות וכיוצא באלה שהנתבעת או מי מטעמה לוקחים בהם חלק;
(ב) צווי עשה – במסגרתם להורות לנתבעות לאסוף את כל העותקים של ספרי הנתבעת שבידי משווקים, מפיצים, סוכנים וכיוצא באלה ולמסור אותם לידי התובע לצורך השמדתם.
 
בית המשפט פסק כי אין הצדקה למתן הצווים המבוקשים. בהתחשב בחלק היחסי של יצירת התובע בספריה של הנתבעת, וכן בזמן שחלף מאז יצא הספר הראשון לאור והופץ לקהל הרחב, נראה שאיסור על שיווק הספרים כמו גם השמדתם אינם מתאימים ואינם מידתיים בנסיבות אלה. דברים אלה תקפים גם לגבי שיווק ספרי הנתבעת במסגרת קורסים שהיא מעבירה, וכאמור טענות התובע בנוגע לשימוש מפר אחר במסגרת קורסים אלה לא הוכחו.
 

מתן חשבונות

בנוסף עותר התובע לקבלת צו למתן חשבונות לפיו יש להורות לנתבעות להעביר דין וחשבון מפורט בנוגע להיקף המכירות והרווחים של ספרי הנתבעת.
 
לעניין זה נפסק כי משבחר התובע לעתור לפיצוי ללא הוכחת נזק הוא אינו זכאי שייפסקו לו לצד פיצויים אלה גם פיצויים על נזקים ספציפיים שנגרמו לו, ובכלל זאת השבה של רווחי הנתבעת (ראו עניין עזבון ניניו, בעמ' 266; אפורי, עמ' 243). לפיכך, משנפסק פיצוי לתובע ללא הוכחת נזק, אין מקום ליתן צו למתן חשבונות.
 

1 באפריל, 2014,

0 תגובות

היחס בין הגנת מדגם להגנת זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על ידי האדריכל צבי תמרי כנגד חברת קומפי וור בע"מ ומנהלה שי שחל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט חאלד כבוב. ביום 20.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע טוען להפרת זכויות יוצרים, שיש  לו ביצירותיו שיצר בהתאם למוסכם בינו לבין הנתבעת 1, לפיתוח מתחמי קומפי.  היצירות אותן יצר התובע  כוללות יצירות דו ממדיות, הכוללות  שרטוטים אדריכליים; תוכניות; אימג'ים; הדמיות וכד' ויצירות תלת ממדיות, הכוללות מתחמי קומפי; מודלים ואבי טיפוס.
 
לטענת התובע, הוסכם בין הצדדים במסגרת הסכמים שונים כי זכויות היוצרים ביצירות תישארנה קניינו, אך למרות זאת עשו הנתבעים שימוש ביצירות מבלי לציין כנדרש את היותו הבעלים של הזכויות ביצירה. לא זו בלבד, לטענת התובע, הנתבעים הגישו בקשה לרישום פטנט בארה"ב תוך שימוש ביצירות, מבלי לבקש, וממילא מבלי לקבל, את רשותו של התובע.
 
מנגד, הנתבעים טענו כי לתובע אין בעלות או זכויות יוצרים ביצירות. זאת, הן בגין העובדה שהיצירות נבנו והתבססו על רעיון וקונספט מובנה וידוע של קומפי; והן בשל כך שהפרויקטים שביצע התובע וההסכמים שחתם עמם לא מקנים לו זכויות כנ"ל.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה כנגד החברה (ונדחתה כנגד מנהלה), נפסק כי התובע הינו בעלים במשותף עם קומפי במדגם, וכי זכויותיו של התובע במדגם הופרו ככל שההפרות בוצעו במתחמים שיוצרו או נמכרו בישראל.
ניתן צו הצהרתי, לפיו זכויות הקניין במדגם, הינן בבעלות התובע וחברת קומפי במשותף, לאורך כל תקופת ההגנה כמדגם.
 
ככל שהוארכה תקופת המדגם לתקופה נוספת ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעים, לפרסם את מתקני קומפי בישראל או לשווק אותם בישראל, ללא הסכמת התובע מראש ובכתב. 
 
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו תמציא  קומפי  לתובע  ולתיק בית המשפט, תוך 30 יום מהיום, תצהיר הכולל דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון אשר יכלול פירוט מלא של כמות מתחמי קומפי  שיוצרו, שווקו, נמכרו, הופצו או התקבלו על ידי קומפי או על ידי מי מטעמה, לרבות הסכומים והרווחים אשר התקבלו או אמורים להתקבל אצלו או אצל מי מטעמה או עבורה, בעקבות עסקאות הקשורות לייצור ולשיווק מתחמי קומפי, ככל שיוצרו או שווקו בישראל.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאת התובע בגין תביעה זו בסך כולל של 60,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

16 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בהעתקת אתר אינטרנט

הפרת זכות יוצרים בהעתקת אתר אינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי חברת דורנט (1991) ישראל בע"מ כנגד חברת אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופט נחום שטרנליכט. ביום 26.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: בבעלות התובעת אתר אינטרנט. לתובעת נודע כי לנתבעת אתר אינטרנט בבעלותה. לטענת התובעת עיון באתר הנתבעת מלמד, כי המצוי בו מהווה העתקה של אתר התובעת. המדובר הן בהעתקה של המלל שבאתר התובעת והן בהעתקה של מאפייניו היחודיים, לרבות העתקה של טעויות ושגיאות, שנפלו באתר התובעת.
התובעת טוענת כי במעשיה, הנזכרים לעיל, הנתבעת הפרה זכויות יוצרים. התובעת טוענת, שהנתבעת ביצעה העתקה של לפחות 15 דפים או חלקי דפים מתוך אתר התובעת. על כן עותרת התובעת לקבלת פיצוי מהנתבעת, ללא הוכחת נזק, בסך 100,000 ₪ בגין כל העתקה ובסה"כ 1,500,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה הקטן, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 50,000 ₪.
 
משנדחתה התביעה ברובה והתקבלה בחלקה, לא הטיל בית המשפט חיוב בהוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

זכות יוצרים ביצירה פונקציונלית

זכות יוצרים ביצירה פונקציונלית
ערעור שהוגש על ידי חברת סייפקום בע"מ ומנהלה דוד זילברברג כנגד עופר רביב. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים השופט אליקים רובינשטיין, השופט יורם דנציגר והשופט צבי זילברטל. ביום 18.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.08.2011 בת"א 542-04-09 שניתן על ידי השופט ד"ר עדי זרנקין. במסגרתו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיב בגין הפרת זכויות יוצרים בשרטוטים שבבעלותם.
 
סייפקום עוסקת בפיתוח ושיווק של מוצרים בתחום גיבוי חשמלי למערכות שידורי טלוויזיה בכבלים. המשיב שיווק את מוצרי סייפקום בארה"ב ובמסגרת זו אף השתתף בעריכת שרטוטים טכניים של מוצרי סייפקום.  בשנת 2008 התקבלה בקשת פטנט שהגיש המשיב בארה"ב שעניינו הוא מערכת לגיבוי מתח חשמלי עבור מערכות כבלים.  סייפקום טענה כי השרטוטים שבבסיס בקשת הפטנט מפרים את זכויות היוצרים שלה בשרטוטי מוצריה. 
סייפקום טענה כי המשיב העתיק 14 שרטוטים מקוריים שזילברברג הכין כחלק ממצגת עבור מוצרי סייפקום, אשר הועברה למשיב בשנת 2003 כאשר ההסכם עוד היה בתוקף. לטענתה, השרטוטים שהכין זילברברג מוגנים בזכויות יוצרים ונמצאים בבעלותה ואילו שרטוטי המשיב זהים להם באופן מוחלט והועתקו "אחד לאחד" באופן המגבש הפרה של זכות ההעתקה שלה.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קבע כי שרטוטי סייפקום אכן עולים כדי יצירה מוגנת הן לפי החוק הישן והן לפי החוק החדש. באשר לטענת ההעתקה, קבע בית המשפט המחוזי תחילה כי המשיב אינו בעלים משותף של הזכויות בשרטוטי סייפקום. בית המשפט קיבל את טענת המשיב באשר לשוני בכמות הרכיבים בין שרטוטי סייפקום לשרטוטים שבבקשת הפטנט ולכן נפסק כי לא הוכח דמיון ראייתי. בנוסף נפסק כי בשל הפונקציונאליות הרבה שבשרטוטי סייפקום הרי שמתחייב דמיון כלשהו בין שרטוטים שיבקשו להציג מוצר דומה ולכן לא הועתקו שרטוטי סייפקום או חלק מהותי מהם.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל. נפסק כי רכיבים מסוימים משרטוטי סייפקום עולים כדי יצירה מוגנת, 13 משרטוטי המשיב עולים כדי העתקה מוחלטת או כמעט מוחלטת של שרטוטי סייפקום וכי השימוש שעשה המשיב בשרטוטים לא עולה כדי שימוש מותר. 
בית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בעניין הסעדים המתאימים בגין הפרות אלה וחייב את המשיב בהוצאות המערערים בסך 40,000 ש"ח.
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

28 בנובמבר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתסריט

הפרת זכויות יוצרים בתסריט

 

תביעה שהוגשה על ידי התסריטאי גרי ברינט כנגד ערן ריקליס הפקות בע"מ, ערן ריקליס, סוהא עראף, גלובוס גרופ בע"מ, יורם גלובוס, אלן גרינבלט, Neue Impuls Film, Mact Productions Antoine de Clermont-Tonnere.
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונה בפני השופט אבי זמיר. ביום 19.11.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: התובע טוען כי חלקים מהסרט הידוע "הכלה הסורית" הועתקו מתסריטים קודמים, שנכתבו על ידו.
התובע טוען, כי הוא פגש את הנתבע 6, מר אלן גרינבלט ומסר לו תסריט שכתב ששמו “The Pioneers”. בנוסף טוען התובע כי מסר לנתבעת 4, גלובוס גרופ בע"מ,  את התסריט “Leaving Omar”.
לטענת התובע, הנתבעים 4 - 6 לא הפיקו כל סרט או סדרה על פי התסריטים שכתב אלא השתמשו בהם לצרכיהם והעתיקו מהם, לצורך כתיבת ופיתוח התסריט ששימש בסיס לסרט "הכלה הסורית" (שאר הנתבעים קשורים בצורה זו או אחרת להפקת הסרט).
 
תוצאות ההליךהתביעה נדחתה, נפסק כי לא הוכח שתסריט “The Pioneers” נמסר למר ריקליס; כרונולוגיית האירועים אינה מאפשרת את היתכנות העתקת התסריט “Leaving Omar” ; מאפייני הסרט "הכלה הסורית" ודמויותיו נלקחו ישירות מהסרט “Borders” שהופק על ידי מר ריקליס בשנת 1998, בטרם כתיבת תסריטיו של התובע; כך או כך, קווי דמיון מסוימים, ככל שניתן למצוא כאלה, אינם מעידים על העתקה.
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעים 1, 2, 3, 7, 8 (ביחד) הוצאות משפט בסך של 200,000 ₪, וסכום נוסף של 200,000 ש"ח לנתבעים 4, 5, 6.
 
הערת DWO: המדובר בפסיקת הוצאות חריגה ביותר להליכים בתחום זכויות היוצרים ובפסק הדין אין הנמקה ביחס לסיבותיה.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

12 באוגוסט, 2012,

4 תגובות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

זכויות יוצרים בדמויות חזותיות מצוירות למול דמויות ספרותיות

תובענה שהוגשה על ידי הציירת והמאיירת מרים בילו כנגד מוזיאון הילדים בחולון. התובענה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 2.8.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

התובענה הוגשה בתחילה במסגרת המרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי. בהמשך, בית המשפט הורה על העברתה לתביעה במסגרת פסים רגילים ואולם למרות החלטה זו התובעת לא תיקנה את התביעה והוסיפה סעד לפיצוי כספי.

העובדות: לטענת התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בדמויות ובציורים המוצגים במוזיאון הילדים בחולון. כל המעורבים בפרויקט, לרבות הנתבעות, ידעו היטב כי היא הציירת ומעצבת הדמויות בהן נעשה שימוש במוזיאון. אף על פי כן, הנתבעות עשו שימוש בדמויות שעיצבה מבלי לקבל את רשותה ומבלי להסדיר את זכויות השימוש בהן. הנתבעות אף הכניסו שינויים בחלק מן הדמויות, ללא רשותה, והן גם מוכרות ללא רשות מוצרים המעוצבים על פי הדמויות. התובעת טענה כי מעשי הנתבעות מהווים הפרה של זכויות היוצרים של התובעת בדמויות, והיא זכאית לצו האוסר עליהם להשתמש בהם.

לטענת הנתבעות, לצורך הקמת מוזיאון הילדים הן חתמו על מספר הסכמים עם אברמסון וחברות שבשליטתו, אשר נטלו על עצמם את האחריות המלאה לתכנון וביצוע המוזיאון ותצוגותיו. בהסכמים אלו הובהר כי כל העבודות הקשורות למוזיאון, וכל הזכויות בהן, יהיו בבעלות הנתבעות. הזכויות הנתבעות על ידי התובעת נרכשו אף הן מאברמסון על ידי הנתבעות. לחלופין, טענו הנתבעות כי התובעת מנועה מלטעון כיום לזכויות בדמויות נוכח שתיקתה במשך שנים רבות בהן לא עמדה על זכויותיה. בהתנהלותה, מנעה התובעת מהנתבעות את האפשרות להסדיר את הנושא מבעוד מועד.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בעיקרה. נפסק כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בציורים ובשרטוטים נשוא התובענה.

ניתן צו מניעה קבוע, שייכנס לתוקף בתום שנה מיום מתן פסק הדין, האוסר על הנתבעות, בעצמן או באמצעות אחרים, לעשות שימוש כלשהו, בדו-מימד או בתלת-מימד, באיזה מן הציורים או השרטוטים של התובעת.

בנוסף נפסק כי הנתבעות תשלמנה לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול בו, באופן לא ברור, התובעת לא עתרה לקבלת פיצוי בגין ההפרה ולא עתרה לפיצול סעדים, כך שתוכל לתבוע בשלב מאוחר יותר את נזקה בגין ההפרה. ניתן להעריך כי בהיקף ההפרה המדובר ניתן היה לתבוע פיצויים בהיקף של (לפחות) מאות אלפי שקלים ויותר ואולם משלא הוגשה תובענה כספית בזמן ובמועד ובהתאם לעיקרון מיצוי העילה, ספק אם התובעת תוכל לעתור לפיצויים בשלב זה.

אומנם, בתביעה לסעד הצהרתי, מי שזכה בסעד הצהרתי, רשאי לתבוע סעד אופרטיבי, ותביעתו הנוספת אינה טעונה היתר לפיצול סעדים ואולם, במקרה הנדון אין המדובר בתביעה שהסעד היחידי בה הוא סעד הצהרתי, המדובר בתביעה שהסעד העיקרי בה הוא צו מניעה ועל כן יש ספק ביחס לתוקפו של החריג המדובר במקרה הנדון. 

נקודות מרכזיות שנדנו בפסק הדין:

26 במרץ, 2012,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרם במצגת שפורסמה באינטרנט

הפרת זכות יוצרם במצגת שפורסמה באינטרנט

תביעה שהגישו אמיר גבאי וחברת בי פור יועצי פרישה כנגד מדינת ישראל ויורם אזרד.

התביעה נדונה בבית המשפט השלום בירושלים בפני השופט ארנון דראל וביום 18.3.2012 ניתן פסק הדין בתובענה.

כנטען בכתב התביעה קטעים של המצגות המצויות באתר פרישה (אתר התובעים) הועתקו והם מופיעים באתר האינטרנט של הנתבעת 1 (אתר החשב הכללי).  לאחר שנעשתה פנייה אל החשב הכללי התברר כי מקורן של המצגות המועתקות הוא בנתבע 2 אשר עשה שימוש במצגות אלו להעברת הרצאות. בכך טענו התובעים כי הופרה זכות היוצרים שלהם ב- 63 הפרות (כל אחד מעמודי המצגת) ותבעו פיצוי בגובה של 1,000,000 ₪, מאוחר יותר התביעה צומצמה לסך של 400,000 ₪ (בגין תשע הפרות).

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי הנתבע 2 ישלם פיצוי בסכום של 60,000 ₪ והוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,000 ₪.

בנוסף חייב בית המשפט את המדינה לשלם לתובעים סכום של 20,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין ובהוצאות משפט בסכום כולל של 3,500 ₪. 

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:

האם מדובר ב'יצירות' המוגנות בזכויות יוצרים

נפסק כי המצגות כוללות עקרונות מנחים, המלצות ומקרים ליישום, ניסוחים מקוריים, דברי פרשנות, כותרות, דוגמאות מפורטות, ראשי פרקים סדורים ועוד. כל אלה נכתבו על ידי התובעים ביצירתיות ובמחשבה. בהסתמך על  ע"א 2790/93  Eisenman   נ' קימרון, פ"ד נד (3) 817, 829-830 (2000), (להלן: "קימרון") נקבע כי מדובר ביצירה מקורית המקיימת את שני המבחנים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה ובוודאי במינימום הנדרש לפי ע"א 513/89 Interlego  נ' Exim Lines Bros. ,  פ"ד מה (4) 133, 170 (1994), (להלן: " אינטרלגו").

די לעיין בצילומי השקפים של המצגות כדי לראות כי אין המדובר בציטוט סעיפי חוק אלא בעריכה מיוחדת ומקצועית, לשיטת העורך, של היבטים ונושאים שונים בתחום העונה על דרישות הפסיקה כמפורט בפסקי הדין בעניין קימרון ואינטרלגו ובשורה של פסקי דין אחרים, שאליהם מפנים התובעים בסיכומיהם,  ביחס להכרה בזכות יוצרים ליצירה.

האם הופרה הזכות המוסרית ביצירות

עיון במצגות של התובעים ובמצגות שערך הנתבע מעלה כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעים ביצירות ואת הזכות המוסרית. השוואת השקפים השונים מעלה כי חלקים שלמים מהמצגות הועתקו מהמצגות שבאתר פרישה למצגת הראשונה ולמצגת השנייה שערך הנתבע. אמנם העיצוב שונה במעט אך התוכן בשקפים רבים הוא זהה ומועתק. העתקת התוכן לוותה בהשמטת הקרדיט ליוצרי היצירה כפי שהופיעו באתר פרישה ובהחלפתם בשמו של הנתבע.  הנתבע למעשה לא נתן הסבר ברור מאיפה הגיעו לידיו המצגות ומה היה תהליך העיבוד של המצגות שהוא עצמו הכין מתוך מה שקיבל ממי שקיבל. מכל מקום, נפסק כי אין המדובר בהפרה זניחה אלא בהפרה שלוותה לא רק בהעמדת המצגת המפרה לציבור הרחב באתר החשכ"ל אלא בביצוע פומבי של תוכן הדברים במסגרת ההרצאה שערך הנתבע פעמיים למאות אנשים.

הגנת רשלנות תורמת

בית המשפט דחה את הטענה לפיה בכך שהתובעים איפשרו את העתקת היצירה ברשת הם ניתן לטעון לרשלנות תורמת.  נפסק כי טענה שכזו – הדומה לתלונתו של מי שנוטל את רכושו של הזולת ומלין על כך בעל הרכוש כי לא העמיד שומר שישמור עליו – היא טענה שלא ניתן לקבלה.

כידוע, קביעת האשם התורם נעשית באופן דו שלבי: בחינת התנהגות הניזוק כאדם סביר ולאחריה, אם נמצא כי לא נהג בסבירות, בדיקת האשמה המוסרית בין הצדדים (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי  פ"ד נח(1), 1 ,עמ' 21-22  (2003); ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422 (1990)). במקרה זה העמדת האשם המוסרי של הנתבע בהעתקת היצירה ושל התובעים בהימנעותם, ככל שהייתה, מלמנוע את האפשרויות להעתקה, אינה מאפשרת לקבל את הטענה גם אם ניתן לראות בתובעים כמי שהתרשלו – דבר המוטל בספק. 

מספר ההפרות ושאלת הפיצוי

בית המשפט פסק כי הוא אינו סבור כי נדרשת הכרעה כמותית בשאלת מספר ההפרות לאחר שהחוק תוקן ואינו קובע עוד פיצוי מינימום לכל הפרה. אמנם בסעיף 56 (א') לחוק נקבע כי ניתן לפסוק פיצוי בסכום של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה ואולם אין הכרח במקרה זה בקביעה כמותית של מספר ההפרות אלא יותר בהערכה ערכית של מהותן של ההפרות, החשיפה של המצגות המפרות והיבטים נוספים מבלי לראות בכמות ה'טכנית' של מספר ההפרות כחזות הכל. 

סעיף 56 (ב') לחוק מונה שיקולים שונים שיש בהם להשפיע על פסיקת הפיצוי ובהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה, חומרתה, הנזק הממשי להערכת בית המשפט, הרווח שצמח לנתבע, מאפיני פעילותו, טיב היחסים שבין הצדדים ותום הלב של הנתבע.

נפסק כי יש להתחשב בכך שההפרה כללה הצגת המצגת המפרה בשתי הרצאות; העמדתה באתר האינטנט של החשכ"ל ובהצעת השימוש במצגת השניה ובמשלוח שלה לחוקר; השימוש היה שימוש מסחרי למטרת עסקו של הנתבע ותמורת תשלום ועל פני הדברים הצגת המצגת באתר היתה למשך מספר חודשים. מנגד יש לזכור כי ההרצאה נעשתה לקהל סגור יחסית של עובדי מדינה; האתר בו מדובר הוא אתר ממשלתי ואינו אתר מסחרי; לא הוברר מה הייתה מידת החשיפה של המצגת וזו לא כללה בעת שהועלתה לאתר פרטים על הנתבע.

בהתחשב בכל אלה ובהינתן כי מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק אלא על דרך של אומדן המעמיד בית המשפט את הפיצוי עבור הפרת זכות היוצרים בסכום של 40,000 ₪ ואת הפיצוי עבור הפרת הזכות המוסרית בסכום של 20,000 ₪.

הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית  על ידי החשב הכללי

בית המשפט ערך הבחנה בין שתי ההפרות הנטענות. ביחס להפרה שעניינה העלאת המצגת לאתר החשכ"ל, נפסק כי יש לראותה כהפרת זכות היוצרים והפרת הזכות המוסרית אף אם נעשתה מתוך הנחה כי זכות היוצרים במצגת היא של הנתבע.

שונים פני הדברים בכל הנוגע להצגת המצגות על ידי הנתבע במהלך הרצאתו בפני עובדי המדינה. בפעילות זו של הנתבע לא נטלה המדינה כל חלק ולא ניתן לראותה כמי שהפרה את זכות היוצרים או את הזכות המוסרית. נפסק כי הרחבת הגנת זכות היוצרים באופן שבו תחול גם על הגורם שמארגן את ההרצאה איננה סבירה. 

הגנת מפר תמים

המדינה טענה לכך שככל שהפרה את זכות היוצרים קמה לה עילת ההגנה של מפר תמים שכן פעלה בתום לב ומבלי לדעת כי מדובר במצגת מפרה.

התובעים טוענים כי אין לראות את המדינה כמפר תמים וזאת בשל כך שהמדינה ידעה שקיימת זכות יוצרים אף אם לא ידעה למי היא שייכת. בעניין זה מפנים התובעים לסעיף 58 לחוק ולע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט (6) 421, 430-431 (2005) (להלן: "ברוק"). הם מבקשים לקבוע כי החשב הכללי לא פעל בתום לב  ולא עומדת לו הגנת 'מפר תמים'.  התובעים מצביעים על כך כי החשב הכללי לא ווידא כי תכני ההרצאה והמצגת המפרה שהציג ואשר נטענה לאתר החשב הכללי אינה פוגעת בזכות צדדים שלישיים, לא נדרש מהנתבע אישור בכתב או כתב שיפוי או התחייבות והחשב הכללי לא עמד באמות המידה שהוא עצמו מציב כלפי ספקים חיצוניים וגופים המתקשרים עם משרדי הממשלה בכל הנוגע לבדיקת קיומן של זכויות אחרים. הבדיקה שהייתה צריכה להיערך הייתה, לטענת התובעים, צריכה להיות מקיפה וקפדנית יותר.  התובעים מפנים למה שנקבע בת.א. 21685/07  דטה פקס בע"מ נ' לשכת רואי החשבון (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 2.8.10) (להלן: "דטה פקס").

סעיף 58 לחוק קובע כי: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

ההגנה הניתנת למפר התמים אינה עומדת לו מקום בו ברור שקיימת זכות יוצרים למצגת והטעות היא באשר לזהותו של בעליה. הבחנה זו בין עצם קיומה של זכות יוצרים לבין הידיעה או הטעות באשר לשאלה למי היא שייכת שוללת את תחולת ההגנה של המפר התמים (ר' דרוק, שם; ע"א 9678/05 חב' בטימו נ' ARABON (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 3.8.2008); ע"א (ת"א) 3130/05  ישעיהו רוטר נ' שלומי בוצ'צ'ו (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 12.12.2007)).

הגנת הודעה והסרה

טענת הגנה נוספת שמעלה המדינה היא כי מייד לאחר שקיבלה את ההודעה הסירה את המצגת מהאתר ולכן יש להפעיל את נוהל הודעה והסרה ולהימנע מפסיקת פיצוי כנגד החשב הכללי.  טענה זו, שלפיה אין על בעל ומפעיל אתר חובה לבצע מראש סינון של תכנים מפרים אלא להסתפק בהסרתם בדיעבד התקבלה לדעת המדינה בפסיקה (ת.א. (ת"א) 1559/05  גלעד נ' נטויזן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 23.7.09); על השולחן; ת.א. 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ נ' רוטר נט בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 8.8.11)) והיא חלה גם על המצגת כאן. המדינה סבורה כי אין חשיבות לשאלה מי לחץ על הכפתור שהביא להכללת המצגת באתר החשכ"ל – המדינה או הנתבע ואף שלא ניתן לראות בכך 'תוכן גולשים מובהק' הרי שהמהות היא אותה מהות – ויש לראות את החשב הכללי כספק האינטרנט.  המדינה למדה על כך גם מבהחלטה שניתנה בת.א. 10695-09-09 Nav N Go Kft  נ' דימטרי גולצמן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 6.9.11) (להלן: "גולצמן") ששם לא חויב מפעיל אתר על הפרת זכות יוצרים שביצע אחד משותפיו בדרך של העלאת תוכנה מפרה על ידי שותף והסרתה מייד.

נפסק כי טענת ההודעה וההסרה אינה עומדת למדינה – אין להשוות את המדינה למפעיל אתר שגולשים מטעינים לאתר שלו מצגת מבלי שיש לו יכולת לבדוק או לברר אם מדובר במצגת שמפרה זכות יוצרים לבין החשב הכללי, שמתקשר בחוזה עם נותן שירותים, ומעלה בעצמו את המצגת לאתר החשכ"ל מבלי לבצע כל בדיקה ומבלי לשאול שאלות. התנהלות זו של החשב הכללי אינה עולה בקנה אחד עם המצופה והסביר ומשכך נהג הרי שהוא חב כלפי התובעים בגין הפרת זכויותיהם.

הגנת השימוש ההוגן

לחלופין טוענת המדינה לכך שעשתה שימוש הוגן ביצירה לצורך יום עיון לימודי, הרחבת ההשכלה, הידיעה והרמה המקצועית של עובדי מדינה שונים שהם חשבי שכר כדי שיוכלו להעביר את הידע. מטרת ההצבה היא הבאת מובאות, מחקר, סקירה וכן הוראה על ידי מוסד חינוך וכך מבקשת המדינה לראות ביום העיון שמארגן החשב הכללי.  בנוסף נטען לכך שמדובר בשימוש לא מסחרי מובהק.  בא כוח המדינה  סבור כי רשימת השימושים המופיעה בסעיף 19 לחוק אינה רשימה סגורה והוא נסמך על המילה 'כגון' המופיעה שם.

באשר להגנת השימוש ההוגן – הגנה זו נובעת מסעיף 19 לחוק שקובע כי:

(א)        שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.

(ב)        לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:

(1)        מטרת השימוש ואופיו;

(2)        אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3)        היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4)        השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

נפסק כי קשה לראות כיצד חלה הגנה זו במקרה זה מקום בו מועלית מצגת לאתר אינטרנט כללי שבינו לבין חינוך אין ולא כלום. אין המדובר במוסד חינוך; אין המדובר בהוראה מחקר, לימוד עצמי או כל דבר אחר.  השיקולים שבסעיף 19 (ב') אינם תומכים בהנחה כי מדובר בשימוש הוגן. לפיכך לא סבר בית המשפט כי עומדת למדינה הגנת השימוש ההוגן בכל הנוגע להעלאת המצגת לאתר החשכ"ל.

למסקנה אחרת יש להגיע באשר לשימוש במצגת בהרצאה ככל שניתן היה לראות בכך הפרה של זכות היוצרים של התובעים למרות האמור לעיל שכן  מתן הרצאה קרוב הרבה יותר לאותה פעילות חינוכית שאליה מתייחס סעיף 19 לחוק. באשר לטענה כי בשל הפרת הזכות המוסרית לא עומדת הגנה זו (ר' לעניין זה ע"א (ת"א)  3038/02  זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 29.4.2007); ת.א. (י"ם) 3560/09; 3561/09 אבי ראובני נ' מפה מיפוי והוצאה לאור בע"מ (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 6.1.11)).  עמדת בית המשפט היא כי אין המדובר בקביעה מוחלטת  אלא כי יש לאזן בין אינטרסים שונים ולתת משקל לאי מתן הקרדיט בהתאם לטיבה של הגנת השימוש ההוגן (ר' ת.א. (ירושלים) 8211/09 פורגס נ' בית חינוך תיכון גליל מערבי (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 27.7.11)).  במקרה זה בכל הנוגע לעצם מתן ההרצאה נפסק כי אם היה בית המשפט סבור כי מדובר בהפרה היה מקום להחיל את ההגנה.

8 בפברואר, 2012,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרים - שיחון "עברי – ערבי"

הפרת זכויות יוצרים בספרים - שיחון

תובענה שהוגשה על ידי אסף יצחק גולני (מו"ל) ויוחנן אליחי (הסופר) כנגד ד"ר משה כהן (הסופר) ומר מיכאל זק (מו"ל). התובענה הוגשה בבית המשפט המחוזי מרכז וביום 8.2.2012 ניתן פסק הדין מפי כב' השופט בנימין ארנון.

בתובענה נטען כי השיחון שהוציאו הנתבעים כלל מספר קטעים זהים או דומים מאוד לאלה המצויים בספרים שכתב התובע 2. התובעים לא טרחו לפנות אל הנתבע 1 בכתב התראה בטרם הגישו את התביעה.

התובעים עותרו לקבלת פיצוי כספי בסך של 2,260,000 ₪. בנוסף עותרים התובעים לקבלת הצווים הבאים: צו מניעה קבוע – האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בשיחון. צו עשה – המורה לנתבעים להעביר לבעלות התובעים את כל ההעתקים של השיחונים. צו למתן חשבונות – לצורך כימות כספי של ההכנסות שקיבלו הנתבעים כתוצאה ממכירת השיחון.

התובעים תבעו בגין רשימה ארוכה של עילות לפיצוי ובהן: הפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות בלתי הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, רשלנות, תרמית, הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן, הפרת חובה חקוקה ובנוסף עתרו לפיצויים בגין עוגמת נפש.

סיכום פסיקתו של בית המשפט היא כי:

התובענה אשר הוגשה על ידי התובעים – אסף יצחק גולני ויוחנן אליחי, כנגד הנתבעים – ד"ר משה כהן ומיכאל זק, מתקבלת באופן חלקי.

על הנתבעים, לפצות את התובעים בסך של 40,000 ₪, בהתאם לחלוקה הבאה: 20,000 ₪ – פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, בגין הפרת הזכות החומרית; 20,000 ₪ – פיצוי ללא הוכחת נזק ממון, בגין הפרת הזכות המוסרית ובגין עוגמת נפש.

נפסק כי יתר עילות התביעה כנגד הנתבעים נדחות.

ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בשיחון.

ניתן בזאת צו עשה, המורה לנתבעים להשמיד את כל ההעתקים המפרים.

באשר לנושא פסיקת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד: בשל התנהלות התובעים נפסקו הוצאות בסך של 12,000 ₪.

שיהוי בהגשת תובענה

הלכה היא כי נתבע "הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה", וכי "לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית התביעה, אלא דבר-מה נוסף שמיתוסף לחלוף הזמן או שנובע ממנו באופן ברור" [ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל על ידי יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה (3) 749, 756 (1991). אותו "דבר מה נוסף" פורט בפסיקה כשיהוי ממנו ניתן ללמוד על ויתור או ייאוש של התובע אשר גרם לשינוי לרעה במצבו של הנתבע, או כשיהוי הנובע מחוסר תום ליבו של התובע [ראו: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז (5) 49, 69-70 (2003)].

נפסק כי אין הצדקה לקבלת טענת השיהוי של הנתבעים, נוכח אי עמדתם של הנתבעים בנטל ההוכחה הנדרש לשם הוכחתה.

למי הזכות ביצירה

הנתבעים טענו כי הקטעים המפרים כשלעצמם, אינם בגדר "יצירה מקורית". לגרסתם, הקטעים המפרים אינם מהווים יצירה מקורית הן בשל העובדה שהתובע 2 אינו היוצר המקורי של הקטעים המפרים, אשר מהווים תמלול של הקלטות לשיחות שניהלו אחרים, והן בשל העובדה שהקטעים המפרים הינם חסרי כל יצירתיות מקורית, ולפיכך אינם עומדים בדרישת ה"יצירתיות" הנדרשת.

בחינת מקוריותם של הקטעים המפרים

בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A., פ"ד מח (4) 133, 172-173 (1994) קבע כב' נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) השופט מ. שמגר את המבחנים העיקריים שקיומם נדרש לצורך קבלת הגנת הדין הניתנת לבעלי זכות יוצרים. מבחנים אלה כוללים גם את דרישת המקוריות, ואלו הם:

 "(1) ביטוי לגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך לעמוד בתנאים הבאים:

 (א) צריך שיהיה, לפחות בחלקו, מעשה ידי אדם.

 (ב) הוא צריך ללבוש חזות ממשית.

(ג) הוא צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

(ד) יצירתו צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות.

(ה) על היצירתיות המחשבתית ללבוש צורת ביטוי ולא רק רעיון העומד מאחוריו.

(2) בחינת מקוריות היצירה צריכה להתמקד בשלב גיבוש הביטוי ולא בשלב המוצר המוגמר.

(3) יש להבחין בין בדיקת מקוריותה של יצירה המתבססת על יצירה קודמת ספציפית לבין בדיקת מקוריותה של יצירה העושה שימוש רק באלמנטים כלליים. יצירה מהסוג השני תעבור את מחסום המקוריות בקלות יחסית".

בית המשפט דחה את טענתם של הנתבעים לפיה כל עבודתו של התובע 2 בכתיבת הקטעים המפרים הסתכמה בהקלטה ובתמלול גרידא. מהראיות שהובאו בפני, ובמיוחד – מעדותו של התובע 2 עצמו אשר נמצאה על ידי מהימנה וראויה לאמון בית המשפט, עולה כי קטעי השיחה הנכללים בספרים, ובכללם גם הקטעים המפרים, הינם תוצר של חומרי גלם רבים, שונים ומגוונים שליקט, הכין, עיבד וערך התובע 2.

בית המשפט פסק כי התקיימו כל מבחני המקוריות והיצירתיות הנדרשים לשם הכרה ביצירתו של התובע 2 כיצירה מקורית המצדיקה מתן הגנה במקרה של הוכחת הפרה של זכות היוצרים בה.

איזה שימוש ביצירה יחשב כשימוש המפר זכות יוצרים?

סעיף 11 בחוק החדש קובע כדלקמן:

"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה".

עיקרון זה היה קבוע גם בסעיף 1(2) בחוק הישן, בו נקבע, באופן דומה, כי על המעשה המפר להיעשות ביצירה או ב"חלק ניכר הימנה".

למקרא סעיפי חוק אלה מתעוררת השאלה כיצד ניתן להגדיר את אותו חלק מהותי, או חלק ניכר ביצירה, אשר עשיית שימוש בלתי מורשה בו מהווה הפרה של זכות היוצרים? בעניין זה קבע כב' השופט י. טירקל  בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד (1) 577, 591 (2000), כדלקמן:

"ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" מן היצירה המוגנת – כמשמעותו של מושג זה בסעיף 1(2) בחוק – אינה צריכה להיות רק, או בעיקר, על-פי בחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה, אלא יש לבדוק אותם גם – ואולי, בעיקר – מבחינה איכותית. גם כאן אין להסתפק בבדיקה מדוקדקת של כל פרט בקטעים המושווים ושל השימוש שנעשה בו, אלא יש לבחון את הקטעים מתוך ראייה כוללת. זאת ועוד: הואיל וההגנה על היצירה המוגנת בכללותה מושתתת על יסודות מקוריים המרכיבים אותה, יש לבחון אם ההעתקה גזלה דבר מיסודות אלה. לפיכך, תיבחן הפגיעה בזכות היוצרים לאור השאלה אם המוטיבים שהועתקו מן היצירה המוגנת – בין בצורה ישירה ובין במרומז – כוללים יסודות, אשר יש בהם כשלעצמם מידה של מקוריות (השווH. Laddie The Modern Law of Copyright, at p. 53)" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

נפסק כי מתקיימת העתקה מלאה של לפחות עשרה קטעים מתוך הספרים הכוללים עמודים שלמים שהועתקו מהם אל השיחון, מהווה הפרה מהותית של זכויות היוצרים של התובעים בספרים.

האם התובעים הוכיחו את בעלותם בזכויות היוצרים בספרים – שרשת הזכויות?

לשם הוכחת זכויות היוצרים שלהם בספרים פרטו התובעים את החוליות "בשרשרת הבעלות" המקשרות אותם אל בעלי זכויות היוצרים בספרים ממועד כתיבתם ועד למועד הגשת התביעה.

לטענת הנתבע 2, התובע 1 לא הוכיח את בעלותו בזכויות היוצרים בספרים מאחר שהעברת בעלות בזכויות יוצרים צריכה להיעשות בכתב, ואילו במקרה דנן לא הוצג הסכם בכתב בין הבעלים הראשון של הספרים (התובע 2) לבין הבעלים השני שלהם (הוצאת "קסת").

על פי הוראות סעיף 5(2) בחוק הישן החל על העברות זכויות יוצרים שנעשו עד ליום 25.5.2008, כדוגמת העברת הזכויות במקרה הנוכחי (נוכח הוראת המעבר הקבועה בסעיף 78(ו) בחוק החדש) – בעל זכות יוצרים "...יכול הוא ליתן כל טובת-הנאה בזכות על-פי רשיון; ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהיה כוחן יפה אלא אם נעשו בכתב...".

נפסק כי עיקר עבודתו של התובע 2 בחיבור הספרים נעשתה בעת שעבד כשכיר בהוצאת "קסת" – כך שממילא, הוצאת "קסת" (המעביד) היתה הבעלים הראשון של זכויות היוצרים בספרים בהתאם לסיכום קודם שנעשה בינה לבין התובע 2 טרם כתיבת עיקר הספרים. בהתאם להסכם זה זכויות היוצרים בספרים היו שייכות להוצאת "קסת" בכפוף לזכות לקבלת תמלוגים ממכירת הספרים שניתנה לתובע 2. בנוסף, וזה עיקר, סבור בית המשפט כי בנסיבות המקרה הנוכחי חלה ההוראה הקבועה בסעיף 5(1)(ב) בחוק הישן, הקובעת כדלקמן:

"אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר על פי חוזה שירות או שוליות, והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם,  הרי, באין הסכם הקובע את ההפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות היוצרים".

נפסק כי הוכח שהתובע 2 היה ונותר בעל זכות היוצרים המוסרית בספרים. קביעה זו מבוססת גם על הוראת סעיף 45(ב) בחוק החדש, הקובעת כי:

"הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".

לסכיום נפסק כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה הנדרש מהם לשם הוכחת היותם הבעלים של זכויות היוצרים בספרים, לרבות בקטעים המפרים, באופן שהתובע 1 הינו הבעלים בזכות היוצרים החומרית, ואילו התובע 2 הינו הבעלים בזכות היוצרים המוסרית.

הפרת הזכות החומרית

נפסק כי הנתבעים הפרו את הזכות החומרית של התובע 1 בספרים, בכך שהעתיקו את הקטעים המפרים מהספרים אל השיחון, בניגוד להוראות המפורטות בסעיפים 2(1) ו- 1(2) בחוק זכויות היוצרים הישן.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מוגדרת בסעיף 46 בחוק החדש באופן הבא:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1)        כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2)        כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".(ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

בסעיף 4א בחוק הישן הוגדרה הזכות המוסרית באופן הבא:

" (1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה". (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

זכות ההורות - הזכות לייחוס

הזכות לייחוס הינה, אם כן, זכותו המוסרית של היוצר לכך ששמו יקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים (על פי סעיף 46(1) בחוק החדש) או המקובלים (על פי סעיף 4א(1) בחוק הישן) בנסיבות העניין.

נפסק כי, הנתבעים הפרו באופן גורף את זכותו של התובע 2 לייחוס הקטעים המפרים כיצירתו.

האם הנתבעים הפרו את זכותו של התובע 2 לשלמות היצירה? הנתבעים פרסמו את השיחון המכיל את הקטעים המפרים שהועתקו מתוך הספרים, כשהוא כולל שגיאות רבות.

הזכות לשלמות היצירה

הפרת הזכות לשלמות היצירה מותנית בקיומם של שני התנאים המצטברים הבאים:

התנאי הראשון – כי היצירה נפגעה על ידי אחת או יותר מבין הפעולות הפוגעניות המפורטות בסעיף 46(2) בחוק החדש ובסעיף 4א(2) בחוק הישן. ראוי לציין כי על פי החוק החדש מדובר על פגם, סילוף, שינוי צורה או פעולה פוגענית שפגעו ביצירה, ואילו על פי החוק הישן מדובר על סילוף, פגימה, שינוי, או פעולה שיש בה הפחתת ערך של היצירה.

נפסק כי, אין מחלוקת שבקטעים המפרים שהועתקו אל השיחון, נכללו "טעויות גסות מאוד"– כך שניתן לקבוע כי התנאי הראשון הנדרש לשם הוכחת הפרתה של הזכות לשלמות היצירה התקיים.

התנאי השני – כי יש באותה פעולה פוגענית כדי לפגוע בשמו או בכבודו של היוצר.

נפסק כי, במקרה דנן אין בפרסום הקטעים המפרים במסגרת השיחון כדי לפגוע בשמו או בכבודו של התובע 2, ומשכך – נפסק כי לא הופרה זכותו של התובע 2 לשלמות היצירה.

פיצוי ללא הוכת נזק בגין הפרת זכות יוצרים

בעניין שיעור הפיצוי הסטטוטורי בגין הפרת זכויות יוצרים קיים הבדל מהותי בין ההסדר המצוי בחוק החדש לבין הדין שקדם לו. על פי סעיף 3א בפקודת זכות יוצרים, הוגבלה סמכותו של בית המשפט לפסוק לתובע, לגבי כל הפרה, פיצוי ללא הוכחת נזק "בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים". מאידך, על פי 56(א) בחוק החדש, לבית המשפט מוקנית הסמכות לפסוק לתובע, בגין כל הפרה, פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק "בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".

מנוסח הסעיף ותכליתו החקיקתית עולה כי ההכרעה בנוגע למנגנון הפיצוי הסטטוטורי אותו יש ליישם תעשה בהתאם למועד ביצוע ההפרה. אם ההפרה בוצעה לפני יום התחילה (25.5.2008) – יחול מנגנון הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בפקודת זכות יוצרים. מאידך, אם ההפרה בוצעה לאחר יום התחילה דהיינו – לאחר יום 25.5.2008, יחול מנגנון הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק החדש.

במקרה דנן בוצעו הן הפרה של הזכות החומרית בדרך של העתקה, והן הפרה של הזכות המוסרית בדרך של פגיעה בזכותו לייחוס של הנתבע 2. שתי העוולות האמורות בוצעו בעת הוצאתו לאור של השיחון, לראשונה, בשנת 1996, ובעת הוצאתו לאור במהדורה נוספת בשנת 2004. לנוכח ממצאים עובדתיים אלה ניתן לקבוע כי משהפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעים בספרים במועדים הקודמים ליום 25.5.2008 (דהיינו – לפני מועד כניסתו של החוק החדש לתוקפו), הרי שמנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הינו זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים.

מספר הקטעים המפרים

נפסק כי אין הצדקה בנסיבות העניין, לפסיקת פיצויים סטטוטוריים עצמאיים ונפרדים בגין כל אחד מהקטעים המפרים שפורסמו בשיחון.

מספר הזכויות המופרות

בע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו (2) 254 (1992) נקבע כי "המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העסקה" (שם, עמוד 269), כך שלא רק מספר האקטים המפרים הוא החשוב, אלא יש להתמקד במספר הזכויות שנפגעו. בפרשת שגיא נקבע אומנם חריג לכלל זה, ולפיו "יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות", אך הובהר כי "יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות ­ובענייננו זכות יוצרים - כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה".

בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא (5) 337 (להלן: "פרשת דקל"), דן בית המשפט העליון בהלכת שגיא וקבע כי בנסיבות בהן הנתבע מפר זכויות יוצרים המתייחסות לשתי יצירות שונות או יותר – מספר ההפרות יקבע בהתאם למספר היצירות שזכויות היוצרים בהן הופרו. בית המשפט אף הדגיש כי "השאלה הרלוונטית היא דווקא מהו מספר הזכויות שהופרו, ולא מהו מספרן של היצירות המפרות". יצוין כי בפרשת דקל נידון מקרה של העתקות שבוצעו לאורך שנים ממחירון מקצועי מתעדכן שיצא לאור מדי חודש. בית המשפט העליון פסק כי כל חוברת חודשית מסוג זה היא יצירה בפני עצמה, וזאת – בין היתר, בהתבסס על "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", נוכח העובדה שבנסיבות שתוארו שם לכל אחת מהחוברות שהועתקה היה ערך כלכלי עצמאי משל עצמה (פסקה 15 לפסק הדין).

בענייננו, עסקינן ביצירה מפרה אחת (שיחון), שבמסגרתו הועתקו 10 קטעים מפרים מתוך סדרת הספרים. בנסיבות אלה נדרש לקבוע מהו מספר היצירות שהופרו במקרה זה, וכנגזרת לכך – מהו מספר הזכויות שהופרו?

נפסק כי סדרת הספרים שמהם הועתקו אל השיחון 10 הקטעים המפרים, הינם יצירה אחת, וכי הפרתם מהווה הפרה של זכות אחת.

גובה הפיצויים הסטטוטוריים בגין הפרת הזכות החומרית

מנגנון הפיצוי הסטטוטורי החל בנסיבות העניין הינו זה הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים ולפיו הפיצוי הסטטוטורי חייב להסתכם בסכום שבין סך של 10,000 ₪ לסך של 20,000 ₪.

באשר לגובהו של הפיצוי הסטטוטורי, נפסק בפרשת דקל (בעמודים 350-351) כי:

"שיקול-דעתו של בית-המשפט בקביעת פיצויים סטטוטוריים אינו מוגבל בשיעור הנזק הממשי שהוכח לו. בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי רשאי בית-המשפט להתחשב בראיות שהובאו לפניו להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע עקב ההפרה, ורשאי הוא, בהתחשב במכלול השיקולים, להעמיד את גובה הפיצוי על הסכום המינימלי הקבוע בחוק, גם אם הוא סבור כי הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע בעקבות ההפרה או כי הרווחים הממשיים של הנתבע כתוצאה מן ההפרה פחותים מן הסכום המינימלי.

לא זו בלבד שרשאי בית-המשפט להתחשב בראיות שהביא התובע לעניין הנזק הממשי שנגרם לו עקב ההפרה, אלא שראוי כי יביא התובע מקצת ראיות לצורך הדרכת שיקול-דעתו של בית-המשפט, אם כי ראיות אלה אינן צריכות לעמוד בקנה-המידה הדרוש להוכחת נזק על-פי המשפט האזרחי. אומר על כך בית-המשפט בעניין שגיא [1]:

"...יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מיזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול-דעתו ולבחור בפיצוי המתאים מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף. אין צורך לקבוע עתה מהו מינימום זה, כיוון שהדרישה עשויה להשתנות ממקרה למקרה, ודי לומר, כי יש לפרוס לפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא לפניו, נקודות ייחוס כלשהן, אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי..." (בעמ' 265)".

בנסיבות העניין, על אף היעדר ראיות להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובעים, לטענתם, נוכח חומרתה הרבה של ההעתקה שבוצעה והיקפם הרב של הקטעים שהועתקו, (על אף שמדובר בהפרה אחת) – נפסק כי התובע 1 זכאי לפיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים החומריות שלו בספרים, בשיעור המירבי הקבוע בפקודת זכות היוצרים, דהיינו בסך של 20,000 ₪.

גובה הפיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית

בשאלת גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית, קובע סעיף 4א(5) כי:

"(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ".

למקרא ההוראה הקבועה בסעיף זה, עולה לכאורה כי בעל זכות מוסרית ביצירה אשר זכותו זו הופרה – זכאי לקבל פיצויים בסכום שיקבע בית המשפט אף אם לא הוכח על ידו כי סבל נזק ממון.

נפסק כי בנסיבות העניין הוכיח התובע כי נגרם לו נזק לא ממוני בגין הפגיעה בזכותו המוסרית (בזכות לייחוס), וכן נזק לא ממוני בגין עוגמת נפש, ומשכך – נפסק לזכותו פיצוי סטטוטורי המסתכם בסך כולל של 20,000 ₪.

אין כפל פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית לזכות החומרים בזכויות יוצרים

במקרה הנוכחי, קביעת פיצויים סטטוטוריים הן עבור הפרת הזכות החומרית והן עבור הפרת הזכות המוסרית, אין בה כדי ליצור מצב פסול של "כפל פיצוי בגין נזק זהה". המדובר בפיצויים נפרדים, הניתנים עבור נזקים שונים: האחד הינו פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק (מכוח סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים) בגין הנזקים שנגרמו לתובע 1 עקב הפרת זכותו החומרית בספרים; והאחר הינו פיצוי ללא הוכחת נזק ממון (מכוח סעיף 4א(5) בפקודת זכות יוצרים) בגין הנזקים שנגרמו לתובע 2 עקב הפרת זכותו המוסרית בספרים.

גניבת עין

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של גניבת עין, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, מאחר שבפרסום הקטעים המפרים בשיחון יש כדי להטעות את הצרכנים ולגרום להם לחשוב כי הם נכתבו על ידי התובעים.

סעיף 1(א) בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

התנאים המצטברים להיווצרותה של עוולת גניבת עין הם : אחד, מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע, ושניים, חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור – טובין או שירותים של התובע הם או שקשורים הם אליו".

נפסק כי בקטעים המפרים אין מאפיינים מיוחדים המזהים אותם כמחברם. משכך, נקבע כי לא רק שהתובעים לא טענו ולא הוכיחו את קיומם של שני התנאים המצטברים שהוכחתם נדרשת לשם ביסוס קיומה של עוולת גניבת עין, אלא שמעדותו של התובע 2 עולה כי גם הוא עצמו מודה בכך שתנאים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין. לפיכך נפסק כי תביעתם של התובעים בעילה זו דינה  להידחות.

תיאור כוזב

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של תיאור כוזב, כמשמעותה בסעיף 2 בחוק עוולות מסחריות, מאחר שבפרסום הקטעים המפרים בשיחון יש כדי להטעות את הצרכנים ולגרום להם לחשוב כי נכתבו על ידי התובעים.

סעיף 2(א) בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב)". (ההדגשה איננה במקור – ב.א.)

התנאי הבסיסי לביסוסה של עוולה זו הינו פרסום מידע שאינו נכון לגבי נכסם של התובעים או לגבי נכסם של הנתבעים.

תנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן. לא הוכח כי יש בקטעים המועתקים, המהווים אחוז קטן כאמור מהספרים, ואשר הועתקו ושולבו ביצירה המפרה באופן לא רציף כדי ליצור חשש שהציבור יראה את השיחון כאילו נכתב (כולו או חלקו) על ידי התובע 2, או כי הציבור יראה את הספרים, כאילו נכתבו (כולם או חלקם) על ידי הנתבע 1.

התערבות בלתי הוגנת

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולה של התערבות בלתי הוגנת, כמשמעותה בסעיף 3 בחוק עוולות מסחריות, מאחר שפרסום הקטעים המפרים בשיחון, ללא ציון שמו של התובע 2 – מכביד את הגישה אל עסקיהם של התובעים.

סעיף 3 בחוק עוולות מסחריות קובע כדלקמן:

"לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

במקרה דנן, התובעים לא טענו, ולא הוכיחו, כי הנתבעים יצרו חסימה ממשית, פיסית או טכנית, המונעת או המכבידה את הגישה של הלקוחות אל הספרים. לפיכך, גם התביעה בגין עילה זו – דינה להידחות.

עשיית עושר ולא במשפט

לטענת התובעים, הנתבעים עשו עושר ולא במשפט על חשבונם ולפיכך הם נדרשים להשיבו לתובעים, על פי סעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט.

סעיף 1 בחוק עשית עושר קובע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

נפסק כי בנסיבות התביעה דנן מתקיימים לכאורה התנאים להיווצרותה של חובת השבה בנוגע לרווחי מכירתו של השיחון:

קבלה "שלא על פי זכות שבדין" – הוצאתו לאור, שיווקו ומכירתו של השיחון נעשו שלא על פי זכות שבדין, תוך הפרת זכויות היוצרים של התובעים בספרים – הפרה שנעשתה על ידי שני הנתבעים.

של "טובת הנאה" – הנתבע 1 קבל מהנתבע 2 שכר עבור חבור השיחון על אף שכלל בו את הקטעים המפרים אשר זכויות היוצרים בהן שמורות לתובעים, ואילו הנתבע 2 זכה לאורך השנים בטובת הנאה מהשיחון במסגרת הרווחים שהפיק כתוצאה ממכירתו ושיווקו;

שבאה לו מאדם אחר – טובת ההנאה הגיעה לנתבע 1 מהתובעים ועל חשבונם, בשל העובדה שהתובעים הינם בעלי זכויות היוצרים באותם עמודי השיחון שהועתקו ללא הרשאתם מהספרים, אך התובעים לא תוגמלו בגין כך.

ואולם הלכה מושרשת היא כי " תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו" [פרשת דפוס ניאוגרפיקה, ראו סעיף 72 לעיל, בעמוד 893].

בנסיבות אלה משבחרו התובעים במסלול של סעד של פיצויים סטטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים שלהם בספרים, אין הם יכולים לקבל סעד של השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט.

על כן נפסק כי דינה של עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט להידחות.

גזל

לטענת התובעים, הנתבעים ביצע כלפיהם עוולה של גזל, כמשמעותה של עוולה זו בסעיף 52 בפקודת הנזיקין, בכך שגזלו את המוניטין שלהם בספרים.

סעיף 52 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

נפסק כי ראשית, לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומו של מוניטין בספרים בכללותם, ובקטעים המפרים בפרט. התובעים לא הצליחו להוכיח כי הספרים נושאים אופי ייחודי המבחין אותם מיתר הספרים בתחום הוראת השפה הערבית, וכי הציבור מזהה אותם דווקא עם התובע 2. ברי כי אין מקום לטעון לגזל מוניטין כאשר עצם קיומו של המוניטין כלל לא הוכח.  שנית, התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק שנגרם להם בגין עילה זו. לא זו אף זו: אפילו היו התובעים מוכיחים קיומו של נזק כאמור, פסיקת פיצויים בגין עילה זו, תהווה כפל פיצוי, נוכח הפיצוי הסטטוטורי שפסקתי לתובעים בגין הפרת זכויות היוצרים בספרים.

נוכח הנימוקים שפורטו לעיל, נפסק כי דין עילת התביעה בגין גזל מוניטין להידחות.

רשלנות

לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו בכך שידעו, או צריכים היו לדעת, שכתוצאה משילובם של הקטעים המפרים בשיחון ייגרמו לתובעים נזקים רבים, וכי בנסיבות דנן חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" המטיל על הנתבעים את החובה להוכיח שלא התרשלו.

יסודותיה של עוולת הרשלנות הינם שלושה – חובת זהירות, התרשלות ונזק. בהקשר זה, נקבע בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 128, כי:

"המבקש לבסס זכותו על אחריות המזיק בגין רשלנות, חייב להראות, כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הם שלושה: חובת זהירות, התרשלות ונזק. כן יש להצביע על קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק. נבחן קיומם של יסודות אלה בסוגיה שלפנינו".

בכל הנוגע ליסוד הנזק, נדרשו התובעים להוכיח את רכיב הנזק הממשי אשר נגרם להם כתוצאה ממעשי הרשלנות המיוחסים על ידם לנתבעים. דא עקא, התובעים כשלו מלהוכיח שנגרם להם נזק כלשהו, וכן הם כשלו מלהוכיח בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות והנזק הנטענים על ידם. לפיכך, נפסק כי גם תביעתם לקבלת פיצוי מהנתבעים עקב ביצוע עוולת רשלנות כנגדם – דינה להדחות.

תרמית

לטענת התובעים, הנתבעים ביצעו כלפיהם עוולת תרמית, כמשמעותה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, בכך שהציגו מצג כוזב כי הקטעים המפרים מהספרים שפורסמו בשיחון נכתבו על ידם – בזמן שאין הדבר כך.

סעיף 56 בפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".

בע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא (2) 225, 239 (1987), סיכם הנשיא שמגר את 5 היסודות של עוולת התרמית – כדלקמן:

"חמישה יסודות נדרשים, על-מנת שעוולת התרמית תתקיים: (א) היצג כוזב של עובדה; (ב) העדר אמונה באמיתות ההיצג; (ג) כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו;  (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג".

במקרה דנן, לא טענו התובעים, וודאי שלא הוכיחו, כי התקיימו חמשת היסודות הנדרשים לשם ביסוסה של עוולת התרמית. התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים התכוונו להטעותם על ידי ההיצג הכוזב באופן שיגרום להם לפעול בהסתמך עליו; התובעים לא הוכיחו כי טעו בפועל עקב ההיצג הכוזב ופעלו בהסתמך עליו; ובנוסף לכך –  התובעים אף לא הוכיחו כי סבלו נזק ממון כתוצאה מהפעולה בה נקטו על סמך ההיצג הכוזב. בנוסף לא הוכח על ידי התובעים כי יסודות אלה של עילת התרמית התקיימו כלפי צדדים שלישיים.

נוכח כישלונם של התובעים בהוכחת קיומם של כל יסודות עוולת התרמית אף דינה של עילת תביעה זו להידחות.

הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן

לטענת התובעים, העתקת הקטעים המפרים מהספרים אל השיחון ללא רשות התובעים, תוך סילופם ואי ציון שמו של התובע 2 כמחברם, עולה כדי עילת הטעיה, כמשמעותה בסעיף 2 בחוק הגנת הצרכן.

סעיף 2 בחוק הגנת הצרכן קובע כדלקמן:

"(א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה). בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה:

(ב) לא ימכור עוסק, לא ייבא ולא יחזיק לצרכי מסחר נכס שיש בו הטעיה ולא ישתמש בנכס כאמור למתן שירות".

אחד היסודות ההכרחיים לשם ביסוסה של עילה זו הינו הוכחת קיומה של הטעיה בעניין מהותי. דא עקא, מאחר שתוכנם של הקטעים המפרים מהווה פחות מ- 3% מתוכן הספרים וכ- 15% מתוכן השיחון – נפסק כי אין באי מתן קרדיט בשיחון לתובע 2 כמחברם של הקטעים המפרים משום הטעיה בעניין מהותי בעסקת רכישת השיחון. מסקנה זו נתמכת בכך שהנתבע 1 הינו יוצרו העיקרי של השיחון. לא למותר לציין כי לא הוכח שההטעיה הנטענת גרמה לנזקים כלשהם לתובעים.

הפרת חובה חקוקה

לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את החובה החקוקה המפורטת בסעיף 1 בחוק עשית עושר ולא במשפט, וכן את החובה החקוקה בדבר אי הטעיית צרכן, הקבועה בסעיף 2(א) בחוק הגנת הצרכן. לטענתם, בנסיבות אלה יש לחייב את הנתבעים בגין ביצוע עוולה בדבר הפרת חובה חקוקה כמפורט בסעיף 63 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). 

נפסק כי בנסיבות תביעה זו, לא מתקיימים יסודותיה של עוולת הפרה חובה חקוקה.

פיצויים בגין עוגמת נפש

התובעים טוענים כי הם זכאים לקבל פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם על ידי הנתבע כתוצאה מהפרת זכות היוצרים שלהם בספרים. נפסק כי סכום הפיצוי הנתבע על ידם מסתכם בסכום מופלג ומוגזם של 330,000 ₪. לטענתם, פיצוי בגין עוגמת נפש עשוי להיפסק במובחן מהפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית – כפי שנקבע בפסקי הדין של כב' השופטת פלפל [ת.א. (ת"א) 2048/03 קבלי נ' מוצפי (נבו; 28.10.08); ת.א. (ת"א) 2671/04 אלון נ' פיק (נבו; 19.4.2009)].

נפסק כי עוגמת נפש כשלעצמה אינה מהווה עילת תביעה – אלא מדובר ברכיב של נזק. לפיכך, פיצויים בגין עוגמת נפש ייפסקו רק במקרה בו יוכיח התובע כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה אשר כתוצאה מביצועה נגרם לו נזק המוגדר בדין כעוגמת נפש.

באשר לתובע 1 – לא הוכח בפני כי לתובע 1, כמו"ל של הספרים, נגרמה עוגמת נפש כלשהי. לפיכך, לא נפסק לו פיצויים בגין עוגמת נפש;

באשר לתובע 2 – בית המשפט סבר כי אף אם הוא יקבל את הטענה כי נגרמה לתובע 2 עוגמת נפש מסוימת כאשר הובאה לידיעתו ההעתקה המפרה מספריו – נפסק כי המדובר בעוגמת נפש קטנה יחסית, בהתחשב בכך שהקטעים המפרים מהווים חלק מזערי בלבד (פחות מ- 3%) מהספרים. עוגמת נפש זו נלקחה על ידי בחשבון עת נפסק לתובע 2 פיצוי סטטוטורי בסך של 20,000 ₪ – סכום הכולל הן פיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע 2 עקב הפגיעה ב"זכות לייחוס" שלו ביצירה,  והן בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל פגיעה זו. 

20 בנובמבר, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

זכויות יוצרים ברעיון לבנק די אן אי לכלבים

בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת אסתר שטמר (הפ (מרכז) 1052-10-08) - 20.11.2011

תחום: זכויות יוצרים ברעיון נושאים: הגנת זכות יוצרים, דרישת המקוריות, דרישת הקיבוע, אין הגנה על רעיון, הפרת זכות היוצרים, דוקטרינת האיחוד

 

ההחלטה דנן התהפכה בערעור וראו פסק הדין בערעור.

 

עובדות: המבקש עותר לסעד הצהרתי לפיו הוא בעל זכות היוצרים ברעיון לאיתור כלבים שבעליהם השאירו את גלליהם ברשות הרבים, באמצעות בדיקת DNA  (להלן "הרעיון"), וכן כי הוא בעל הזכות בתכנית נסיונית ליישום הרעיון.
 
למרות שהמבקש לא ביקש כל סעד בנושא זה, טען המבקש כי העירייה הפרה את זכות היוצרים שלו. אין המדובר ברעיון גולמי או מופשט שכן המבקש הציג את הרעיון למשיבה ברמת פירוט גבוהה; ודרך הצגת הרעיון על ידי המשיבה (בכנס התושבים, בפרסומי המשיבה, במודעות לתושבים וכיוצ"ב) זהה לאופן הצגת הרעיון על ידי המבקש.
 
נפסק: ניתן סעד הצהרתי לפיו הרעיון הוא של המבקש וכי המבקש הוא בעל זכות היוצרים בביטויו של הרעיון. בית המשפט חייב את העירייה בתשלום הוצאותיו של המבקש וכן שכר טרחה בסכום של 10,000 ₪.
 

נקודות מרכזיות:

הגנת זכות יוצרים

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים קובע: "4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: 1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי..".

מוסד "היצירה" המוגן בזכות יוצרים זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקה, והוא כולל בין היתר שלטי פרסומת, לוח ניכויי מס הכנסה, דמויות מצוירות ואמצעי המחשה להוראת חשבון (ע"א 3422/93 Krone נ' ענבר, פ"ד נט(4) 365, 377 (2005)).

דרישת המקוריות

דרישת המקוריות היא תנאי מרכזי להכרה בזכות יוצרים, והיא נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited   נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.3.2010)). שני המבחנים אינם מציבים רף גבוה. נקבע כי תנאי היצירתיות אינו כולל דרישה לחדשנות (אולם היצירה חייבת לשאת חותם כלשהו של המחבר), ודרישת "המקוריות" על פי תנאי זה היא דרישה ליצירה עצמאית (המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקאות 30,31).

באשר למבחן ההשקעה נקבע כי הביטוי "צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית  של משאב אנושי כלשהו" (זמן, ידע, כישרון וכיוצ"ב) (interlego נ' Lines bros, פ"ד מח(4) 133, 173 (1986); המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקה 34) . מאחר שמבחן זה איננו מעורר לרוב  קשיים רבים, מבחן היצירתיות הוא שיכריע בסופו של דבר את הכף (המועצה להסדר ההימורים בספורט, בפסקה 38).

בענייננו נפסק כי, מבחן ההשקעה איננו מעורר קשיים מיוחדים: נפסק כי המבקש הוכיח בין היתר, כי עמד בקשר עם חברת  ZOOGEN בעניין הניסוי ליישום הרעיון; ערך מצגות בפני עיריית ראשון לציון; והגיש הצעת מחקר למדען הראשי. אין ספק שביישום הרעיון הושקעו זמן, ידע, לימוד ומאמץ.

אשר ליצירתיות, לא הובאו ראיות לקיומו של הרעיון קודם לכך שהמבקש הגה אותו, ולכן לפנינו יצירה  עצמאית  ומקורית.

דרישת הקיבוע

דרישה נוספת להכרה בזכות יוצרים היא כאמור בסעיף  4 לחוק זכות יוצרים, כי היצירה תהיה מקובעת "בצורה כלשהי".

שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה היא, אם היצירה צריכה להיות מקובעת  בכתב דווקא על מנת להקנות ליוצרה זכות יוצרים  (ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.1.2006); ת"א (מחוזי י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' חנן כהן פסקאות 17-16 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.8.2008); ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3)340, 349 (1985)) שם מציין בית המשפט כי "כדי שהיצירה תהייה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה..").

נפסק כי דרישת הקיבוע נתמלאה וניתן ביטוי מוחשי לרעיון לאו דוקא במצגת שאותה מצאו לנכון הצדדים להדגיש, אלא בהצעת המחקר ובהסבר שניתן על ידי המבקש לאנשי העירייה במסגרת פגישה שנתקיימה ביום 29.7.2003.

אין הגנה על רעיון

סעיף 5 לחוק מוסיף על כך תנאים: "זכות יוצרים ביצירה כאמור בסעיף 4 לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך   ביטוים תחול זכות היוצרים: (1) רעיון; (2) תהליך ושיטת ביצוע; (3) מושג מתמטי; (4) עובדה או נתון; (5) חדשות היום".

במילים אחרות: אין הגנה על רעיון, כי אם לדרך הביטוי שלו על ידי היוצר (ע"א 559/69 אלמגור נ'  גיורא, פ"ד כד(1) 825, 829 (1970)). הסיבה לכך נעוצה במתח בין זכויות היוצר לבין שמירה על זכויות הצבור בדיני יוצרים, במתן האפשרות לצבור כולו לעשות שמוש ברעיון, אך לא באופן מימושו על ידי אחר. "מהרעיון עצמו, זכאית כל החברה ליהנות, שכן פוטנציאל הגלום בו יכול לשמש ולקדם את החברה כולה..." (ת"א (מחוזי ת"א) 1457/89 בוקשפן נ' נוב פ"מ תשנג (2) 353, 359 (1993).

בע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759 (1988) מציין בית המשפט העליון את הקושי הקיים לעתים להבחין בין הרעיון לבין יישומו, ואכן אינו קובע מסמרות.

סעיף 5(2) לחוק מוציא מכלל המוגנים ע"י החוק גם את התהליך ושיטת הביצוע. כאמור לעיל לגבי עצם הרעיון, כך גם עצם התהליך או שיטת הבצוע אינם מוגנים, אלא כשקבלו ביטוי ע"י קיבוע בצורה כלשהיא.

הפרת זכות היוצרים

המבחן להפרה אינו בבחינה מדוקדקת של כל רכיבי היצירה המוגנת, אלא בראיה כללית (ע"א 3422/03 Krone Ag נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, 381 (2005); ע"א 15/81 מיכאל גולדנברג נ' מיכאל בנט, פ"ד לו(2)813, 823 (1982)).

נפסק כי במקרה שלפנינו הוכחת העתקת היצירה איננה מעוררת קושי שכן המשיבה מודה כי החליטה לבצע את הפרויקט נשוא הרעיון בעצמה. טענת המשיבה כי במצגת שהעבירה ד"ר בר-און ביום 11.9.2008 הוצגו יישומים נוספים לטכנולוגיה, אין בה כדי להועיל שכן בבחינת הפרת זכות יוצרים יש לשאול כאמור, האם הועתק חלק מהותי מן היצירה, והשאלה האם היצירה המפרה כוללת חלקים מקוריים אינה רלוונטית (ענבר, בפסקה 22). עיון במצגת הסברה של ד"ר בראון מלמד את שלא הסתירה: שמוש בליבה של יצירת המבקש: הקמת מאגר DNA באמצעות דגימות רוק שתלקחנה בהסכמת בעלי הכלבים.

דוקטרינת האיחוד

המשיבה טוענת כי כיוון שקיימת דרך אחת בלבד לביטוי הרעיון חלה "דוקטרינת האיחוד", שאינה מאפשרת מתן הגנה לביטוי כזה. דין הטענה להידחות.  אכן "... כאשר היצירה, מעצם אופיה, ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה, אין צידוק להעניק זכויות יוצרים" (ת"פ (מחוזי י-ם) 1396/97 ירון מאיר נ' אשר קנר (לא פורסם, [פורסם בנבו], 27.5.1999)) (להלן "עניין קנר") וכן עניין ענבר, בפסקאות 20-21). ואולם במקרה זה עניין לנו בתחום שבו אפשרויות הביטוי  רבות. כך למשל, המבקש הציע כי המאגר יוקם באמצעות תאים שיילקחו מחלל הפה של הכלבים המגיעים לחיסון כלבת, תוך השוואת נתונים אלו עם DNA שיופק מתאי רירית המעי הגס הנמצאים בצואה. פתרון אפשרי אחר יהיה נטילת דגימות שיער והשוואתן לצואה שנבדקה.

האמור נכון מקל וחומר באשר לפיילוט שהוצע על ידי המבקש. המבקש הציע לתמרץ את בעלי הכלבים לתת דגימות DNA של כלביהם מרצון, אולם ברי כי ניתן לחשוב על דרכים נוספות לקבל את הדגימות.

10 במאי, 2011,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן

תביעה שהגישה חברת מסטרפונט כנגד חב' החדשות הישראלית. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר.  ביום 10.5.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בגופנים ("פונטים") מסוג "נרקיס תם" ו"נרקיס חדש".

חברת החדשות שידרה במהלך מהדורת החדשות שלה, מספר כתוביות שיש בהן שילוב של שני סוגי הגופנים, קרי, מילים מסויימות הורכבו מאותיות מסוג "נרקיס תם" בצירוף שש אותיות מסוג "נרקיס חדש" (ג', כ', ך', ס', פ' ו- ף').  בעקבות שידורים אלה, הוגשה התביעה כנגד חברת החדשות וכנגד משרד הפרסום - פרימוס.

פרימוס היתה בעלת רשיון כדין מאת התובעים, לעשות שימוש בגופנים ואין חולק כי חברת החדשות לא רכשה מאת התובעים רשיון לשימוש בגופנים.

התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלהם בגופנים, הן הכלכלית והן המוסרית, וכן ביצעו שורה ארוכה של עוולות ובהן רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, גזל וכו'.

נפסק

התביעה מתקבלת באופן חלקי, חברת החדשות תשלם לתובעים פיצוי בסך 70,000 ₪. מתוך סכום זה (ולא במצטבר אליו), פרימוס תשלם לתובעים פיצוי בסך 10,000 ₪ ביחד ולחוד עם חברת החדשות.

כמו כן, חברת החדשות תשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

נקודות מרכזיות

הגנת מדגם שוללת הגנת זכות יוצרים

הנתבעים טענו כי גופנים אמורים להיות מוגנים, אם בכלל, רק במסגרת מדגם רשום ולא במסגרת זכות יוצרים. על כן אם ייקבע כי גופנים ראויים להגנתו של מדגם רשום, אזיי ממילא מתבקשת המסקנה כי אין לתובעים עילה בגין הפרת זכות יוצרים. שכן ס' 22 (1) לחוק זכות יוצרים, 1911, קובע כי החוק לא יחול על "סימני אמצאה" (מדגמים) הראויים להרשם לפי חוק הפטנטים.

קרי, אין הגנה של זכות יוצרים לגבי יצירה הראויה להרשם כמדגם.

האם גופן מוגן במדגם או בזכות יוצרים

נפסק, כי השאלה העקרונית הוכרעה אך לאחרונה בפסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט פרופ' ע' גרוסקופף), בגדרו של ת.א. 5311-04-08 נרקיס נ' מיקרוסופט [פורסם בנבו] (להלן: "ענין נרקיס"). בית המשפט קבע כי דיני המדגמים אינם חלים על גופנים, לא על פי לשונה של פקודת הפטנטים והמדגמים, וגם לא על פי שיקולי מדיניות ראויה. לא על פי לשונה של הפקודה, שכן זו מגדירה מדגם כ"קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ...", ואילו סימנים של השפה הכתובה אינם בבחינת "חפץ"; לא על פי שיקולי מדיניות ראויה, שכן לא ראוי לגרוע מן ההגנה הניתנת לטיפוגרפים המעצבים גופנים, בהשוואה ליוצרים פונקציונליים אחרים דוגמת אדריכלים וציירי מפות.

גם משך ההגנה הקצר יחסית על מדגם (15 שנה בלבד), לא מתאים לגופן, שמשך חיי המדף שלו הוא עשרות שנים, ושיווקו אורך זמן רב.

עוד הצביע בית המשפט על כך שההגנה על פי דיני המדגמים היא מיושנת ומסורבלת, כרוכה בעלויות ואינה אפקטיבית.

סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי "שיקולי מדיניות אינם יכולים להצדיק לתת לפקודת הפטנטים והמדגמים פרשנות רחבה, המביאה לכך שנראה גופן כראוי להירשם כמדגם, ונשלול את האפשרות להגן עליו מכוח דיני זכויות היוצרים. ... שיקולי המדיניות מצדיקים להעניק ליוצר הגופן הגנה מקבילה לזו שמוענקת ליוצרים אחרים ...".

סיכומו של דבר, בהתאם להלכה שנפסקה בענין נרקיס הנ"ל, ההגנה הראויה על גופנים היא במסגרת זכות יוצרים ולא במסגרת רישומו של מדגם.

האם במקרה דנן מדובר ביצירה מקורית

הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי הגופנים אינם ראויים להגנתה של זכות יוצרים, משום שנרקיס הודה כביכול בעת חקירתו, כי האותיות שלו אינן מקוריות, אלא הועתקו מכתבי יד עתיקים.

בית המשפט דחה טענות אלו ופסק כי מתוך הקשר הדברים ניתן להבין כי נרקיס אולי הושפע ממקורות שונים, או קיבל השראה מהם, אך בוודאי שלא ניתן לקבוע כי נרקיס פשוט העתיק את הגופן ממקור מסויים כלשהו, והנתבעות גם לא מצביעות על מקור מסויים כזה.

הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון  [פורסם בנבו]).

הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים (ראה גם ע"א 513/89-Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A  פ"ד מח(4), 133).

נפסק כי אין ספק שבמקרה דנן עונים הגופנים על הדרישות המינימליות של השקעה ויצירתיות.

הגנה על מוצרים פונקציונאליים בזכויות יוצרים

בית המשפט דחה את טענת הנתבעות לפיה במקרה דנן הגופנים אינם ראויים להגנה משום ש"הצורה מוכתבת על ידי הפונקציה". אכן, כאשר עסקינן באותיות, ישנה הגבלה מסויימת על אופן העיצוב, על מנת שיישמרו מאפייני האותיות וניתן יהיה לזהותן כאותיות בשפה העברית ולקרוא את המילים המורכבות מהן, אך מאידך, קיימות דרכים רבות מספור בהן ניתן לעצב אות מסויימת, תוך שמירת זיהוייה הפונקציונלי כאות המוכרת לכל.

סיכומו של דבר, הגופנים שבמחלוקת עונים על הדרישות המינימליות לשם הגנתה של זכות יוצרים, והם מהווים יצירת אמנות שימושית הראויה להגנה.

האם הופרה זכות היוצרים הכלכלית (החומרית) בגופנים

מקובל להבחין בין שני סוגי זכות יוצרים: הזכות הראשונה היא הזכות הכלכלית (המכונה גם הזכות החומרית). זוהי זכות הניתנת להעברה. הזכות השניה היא הזכות המוסרית. זכות זו נשמרת לעולם ליוצר, גם אם הזכות הכלכלית הועברה לאחר.

נפסק כי פרימוס היתה רשאית להפיק את הטקסטים הקבועים ולמכור אותם לחברת החדשות, וכי חברת החדשות היתה רשאית לשדר את הטקסטים הקבועים במסגרת מהדורות החדשות שלה, בלא צורך ברשיון נוסף מאת התובעים.

ואולם שונים בתכלית הם פני הדברים בכל הנוגע לשימוש שעשתה חברת החדשות בקובץ המחשב true type שהכינו עבורה אנשי פרימוס, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים שיופיעו על המסך בעת השידור, על פי צרכי המהדורה הספציפית. אין חולק כי חברת החדשות לא רכשה את זכות השימוש בגופנים, לצורך כתיבת הטקסטים המשתנים, לא מן התובעים וגם לא מפרימוס (שממילא, לא היתה רשאית למכור להם את זכות השימוש בגופנים, זכות הנתונה לתובעים לבדם).

נפסק כי בענין הטקסטים המשתנים הופרה זכות היוצרים הכלכלית בגופנים, בין אם הובהר לנציגי חברת החדשות כי עליהם לרכוש רשיון שימוש, ובין אם לאו.

הגנת המפר התמים

נפסק כי חברת החדשות הפרה בתחילה בתום לב את זכות היוצרים של התובעים ואולם תום ליבה של חברת החדשות בעת ביצועו של המשדר הראשון איננו שולל את חבותה כלפי התובעים, שכן הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, אינה חלה במקרים כגון זה. הגנת מפר תמים נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המפירה. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005).

נפסק כי גם פרימוס נהגה בענין זה בתום לב, הגם שבאופן רשלני, משום שלא מתקבל על הדעת כי תבחר להפר במודע את זכות היוצרים של התובעים, שעה שהיא טרחה ורכשה מהם בתמורה מלאה את זכות השימוש בגופנים, כמו גם לנוכח העובדה שהיא לא גבתה תמורה כספית נוספת מחברת החדשות בגין יצירת קובץ המחשב שבאמצעותו הופקו הטקסטים המשתנים. בנסיבות אלה, לא היה לפרימוס כל אינטרס להפר דווקא בענין הטקסטים המשתנים את זכות היוצרים של התובעים.

הגנת השימוש ההוגן

בית המשפט דחה את טענתה של פרימוס לפיה יצירת קובץ המחשב שנמסר לידיה של חברת החדשות, אינה עולה כדי הפרה של זכות היוצרים. גם לא מדובר ב"שימוש הוגן", שכן יצירת אמצעי טכני שמאפשר להפר זכות יוצרים, כפי שהיה במקרה דנן, אינה יכולה להחשב שימוש הוגן. פרימוס מפנה בענין זה להוראות ס' 19 לחוק החדש, המגדירות מהו "שימוש הוגן" ביצירה, אך יצירתו של קובץ המחשב אינה באה בגדרה של אף אחת מבין חלופותיו של ס' 19.

הזכות המוסרית כזכות אישית שאינה ניתנת להעברה

זכות היוצרים המוסרית בגופנים שייכת אך ורק ליוצרם, נרקיס, להבדיל מהתובעים 1 ו- 2, שקיבלו מנרקיס רשיון בלעדי לשיווקם של הגופנים וכן רשות לעבדם למדיה דיגיטלית. בשונה מזכות היוצרים הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, (להלן: "הפקודה") וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).

הפרת הזכות המוסרית בסילוף

התובעים טענו לפגיעה מסוג של סילוף, פגימה והפחתת ערך ביחס ליצירה לפי ס' 4א'(2) לפקודה.

נפסק כי לא נפגעה זכותו המוסרית של נרקיס.

מדובר איפוא ביצירה בעלת אופי פונקציונלי, ובהתאם לכך, מידת ההגנה שהיא זוכה לה מוגבלת לאות הבודדת ולא לצירופים של אותיות. באותיות עצמן לא נעשה כל שינוי או פגימה.

העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן במילה אחת, אינה יכולה להחשב סילוף, פגימה או שינוי של היצירה, שכן לענין זה היצירה היא כל אות בפני עצמה.

בוודאי שאין בשימוש כזה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של יוצר הגופן.

בית המשפט קיבל את טענתה של פרימוס בסיכומיה, לפיה בהתאם לס' 50(ב) לחוק החדש, ביצוע פעולה סבירה ביצירה, איננו מהווה הפרה של הזכות המוסרית בה, כאשר לענין זה רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה.

יתר על כן, במקרה דנן העובדה שנעשה שימוש בשני סוגי גופן נראית לעינם של טיפוגרפים בלבד, דוגמת התובע 2. אדם מן היישוב כלל איננו מסוגל להבחין כי מדובר בגופנים שונים זה מזה. ברי איפוא כי לא ניתן לדבר בנסיבות אלה על פגיעה בשמו של נרקיס או על הפחתת ערכה של היצירה.

בנוסף, הנתבעות הדגימו כיצד השימוש בשני סוגי גופן באותה מילה ממש הוא דבר נפוץ בענף העיצוב הגרפי, ואפילו התובעת 1 משלבת בעצמה בין סוגי גופן שונים בלוגו שלה.

זאת ועוד, מעדותו של נרקיס עולה כי הוא עצמו לא היה מודע לפגיעה כלשהי בכבודו או בשמו הטוב, ולמעשה, דומה שלא הבין על מה המהומה, שכן מבחינתו, התביעה הינה אך ורק בגין שימוש ללא רשות בגופנים.

סיכומו של דבר, יש לדחות את הטענה בדבר הפרת זכותו המוסרית של נרקיס.

מספר ההפרות לחישוב הפיצוי

ברע"א 4148/09 אקו"םנ' יום טוב, (2009) [פורסם בנבו], נפסק כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה ... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."

שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות מפירות ברצף, במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד.

נפסק כי כל משדר חדשות שבוצעו במהלכו הפרות של זכות היוצרים בגופנים, מהווה לענין הפיצוי הסטטוטורי הפרה אחת בלבד. הואיל ועסקינן בארבעה משדרים, שכל אחד מהם נעשה ביום אחר, מדובר בארבע הפרות בלבד.

גובה הפיצוי בגין כל הפרה

ס' 3א' לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

בית המשפט סבר כי יש לערוך הבחנה בין גובה הפיצוי בגין המשדר הראשון, לבין שלושת המשדרים הבאים.

הסיבה לכך היא שמיד לאחר המשדר הראשון, נדרשה חברת החדשות על ידי פרימוס לחדול מכל שימוש בגופנים כל עוד לא הוסדר השימוש בהם.

מכאן שחברת החדשות ביצעה את שלושת המשדרים הבאים חרף ידיעתה אודות ההפרה של זכות היוצרים בגופנים.

על כן, בעוד שבגין המשדר הראשון ראוי להסתפק בפיצוי סטטוטורי בסך 10,000 ₪, לנוכח תום ליבם של כל המעורבים בהפרה, לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לשלושת המשדרים הבאים. בגין משדרים אלה ראוי להשית על חברת החדשות פיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל שידור, ואין מקום להשית פיצוי כלשהו על פרימוס לנוכח נסיונה למנוע את המשך ההפרה.

לפיכך נפסק כי, התובעים זכאים לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין המשדר המפר הראשון, ולפיצוי בסך 60,000 ₪ בגין שלושת המשדרים הבאים. חבותה של חברת החדשות היא בגין מלוא הסכום, ואילו חבותה של פרימוס מוגבלת לסך של 10,000 ₪, ביחד ולחוד עם חברת החדשות ולא באופן מצטבר, וזאת בגין המשדר הראשון.

הקשר בין הפיצוי לבין הנזק הממשי שנגרם

טוענות הנתבעות כי יש ליתן משקל לעובדה שנזקם האמיתי של התובעים מסתכם בסכום זעום של כ- 5,700 ₪ בלבד, הוא המחיר שחברת החדשות היתה נדרשת לשלם לו רכשה מהתובעים כדין את זכות השימוש בגופנים.

בית המשפט דחה טענה זו.

פשיטא שרכישת עותק חוקי של יצירה, זולה הרבה יותר מן הפיצוי המושת על המפר בדיעבד, לאחר שהתגלתה דבר ההפרה. יחד עם זאת, משיקולי מדיניות ראויה אין מקום לתחום את הפיצוי לגובה המחיר שניתן היה לשלם לבעל הזכויות מלכתחילה, טרם ההפרה, שאם לא כן, נעודד בכך הפרת זכויות יוצרים, שהרי המפר לא יקח על עצמו כל סיכון: אם ייתפס, ישלם בסופו של דבר סכום דומה לאותו תשלום שיכול היה לשלם מלכתחילה, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם?

21 באפריל, 2011,

0 תגובות

הגנה זכות יוצרים על ביטוי קצר

הגנה זכות יוצרים על ביטוי קצר

תביעה שהוגשה על ידי חברת אירופלקס מערכות שינה מתקדמות בע"מ כנגד חברת האחים מנדלבוים. התיבעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בחיפה, בפני סגן הנשיא גדעון גינת. ביום 21.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

תביעת חברות העוסקות בייצור ובשיווק של מיטות ומזרנים בגין הפרת זכות יוצרים, "גניבת עין" ופגיעה במוניטין.

לטענת התובעת הביטוי "מערכות שינה מתקדמות", שהינו חלק משמה,  הומצא על ידה והוא מזוהה עם מוצריה. לפיכך, טוענת היא, כי השימוש בביטוי במסגרת הלוגו של הנתבעת 1 מהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת 1 ומטעה את הציבור.

הסעדים שהתבקשו הם צווי מניעה לגבי השימוש בביטוי "מערכות שינה מתקדמות" ובקטלוגים של התובעות ובכל חומר פרסומי אחר שלהן, וכן פיצויים בסך 500,000 ₪.

בנוסף טענו התובעות כי מזרני הנתבעת 1 הוצגו בחנותו של הנתבע 3 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור".

וכי שיווק מזרניה של התובעת 1 בחנותו של הנתבע 3 נעשה תוך מצג לפיו מזרניה של התובעת 2 מיוצרים מספוג זול ובכך יש משום לשון הרע.

נפסק:

התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 נדחית, נפסק כי אין זכות יוצרים בביטוי "מערכות שינה מתקדמות".

התביעה כנגד הנתבע 3 מתקבלת בחלקה, נפסק כי התובעת 2 קיים חשש להטעיה בשימוש שעושה הנתבע 3 בשם טמפור.

ניתן צו מניעה כנגד הנתבע 3, לרבות איסור להציג את מזרני הנתבעת 1 בחנותו של הנתבע 3 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור".

בית המשפט חייב את הנתבע 3 לשלם לתובעות את הוצאות המשפט המתייחסות להליך נגדו וכן שכ"ט עו"ד בסך 26,000 ₪.  אין צו בדבר הוצאות בין יתר בעלי-הדין.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

סוגי היצירות להן מוענקת הגנת זכות יוצרים

הן על פי הדין הקודם והן על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 מוענקת הגנה לחמישה סוגים של יצירות: יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט (סעיפים 1 ו-19 לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) לחוק החדש). 

דרישת המקוריות

ההגנה מוענקת ליצירה מקורית בלבד. "מקוריות" התפרשה בפסיקה כיצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה. "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 , 258 (1993)).

הגנה על ביטוי קצר

דיני זכות יוצרים מגינים על ביטוי מקורי ויצירתי.  ההגנה אינה קיימת לגבי עובדות, רעיונות והמאמץ הכרוך באיסופם של אלה ובהצגתם. בהתאם לכך ביטוי עובדתי מקובל לא יזכה להגנה. ההשקפה, שאומצה בפסיקה, היא שביטוי רגיל או משפט מקובל חסרים מידת המקוריות המינימאלית הדרושה לצורך קיומה של זכות יוצרים.

בהמשך לקו מחשבה זה נשללה ההגנה מכוח דיני זכות יוצרים ממשפטים או ביטויים קצרים, כאשר הגדרת המונח קצר תלויה בנסיבות המקרה.

על אף שמידת היצירתיות הנדרשת היא מזערית, רצף של מילים בודדות לא יהיה, בדרך כלל מוגן בזכות יוצרים. הטעם לכך הינו, שרעיון, בניגוד לדרך ביטויו, אינו מוגן בזכות יוצרים (סעיף 5 לחוק), ובמילים ספורות יימצא לרוב איחוד בין הרעיון לביטוי שבו.

הפסיקה הכירה בקיומה של הגנה לרצף קצר של מילים, במקרים חריגים בהם הן מהוות חלק מיצירה, ובשל מידת הייחודיות והמקוריות שיש בהן הן הופכות לחלק המהותי והעיקרי של אותה יצירה.

כך למשל בת"א (מחוזי ת"א יפו) 2378/98 אקו"ם נגד ראובני פרידן הוכרה הגנה בצירוף המילים "הופה הולה הולה הופה". כך למשל בת"א (שלום ת"א יפו) 59229/96 אקו"ם נגד פלד תקשורת הוכרה הגנה במשפט "אין סוסים שמדברים עברית".

נפסק כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" נופל בגדר הכלל. הוא מגדיר מוצר. הביטוי נועד להעיד על כך, שהתובעת 1 אינה מוכרת רק מזרנים אלא מערכות שינה בשלמותן, כולל מיטות עם מנגנונים מתכווננים, מערכות מסאז' ושכלולים נוספים ועל כן מידת המקוריות בביטוי אינה מספיקה כדי לתת לו משמעות מעבר להגדרה של מוצר, שכולל מספר רכיבים.

על כן, נפסק כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" אינו מוגן בהגנת זכות יוצרים.

מטרת עוולת גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע, כי: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. העוולה קמה, מקום בו אדם גורם לכך שנכס או שירות מבית מדרשו, ייחשבו בטעות כנכס או שירות של אחר. ואולם, לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש האחר מוניטין בנכס או בשירות, לאמור – "כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע" (ע"א 5792/99 עיתון "משפחה" נ' עיתון "משפחה טובה").

יסודות עוולת גניבת עין

שניים הם, איפוא, יסודות עוולת גניבת העין: מוניטין וחשש סביר להטעיה.

נפסק לגבי דרישת המוניטין, כי התובעות לא הביאו כל ראיה, למעט עדותו של מנכ"ל התובעת 1, לכך שהתובעת 1 רכשה מוניטין בשוק מוצרי השינה, וכי מוצריה (בלבד) מזוהים עם הביטוי "מערכות שינה מתקדמות".

ונפסק כי גם היסוד של חשש סביר להטעיה אינו מתקיים, שכן החזות של הלוגו של הנתבעים בכללותו שונה באופן מובהק מחזות סימן המסחר של אירופלקס כשמתחתיו הביטוי. על כן דחה בית המשפט את הטענה כי יש בהכללת הביטוי בלוגו של הנתבעת 1 כדי לגרום לכך, שמוצריה ייחשבו בטעות כמוצריה של התובעת 1.

אופן שיווק מוצריה של התובעת 1 בחנות של הנתבע 3

בית המשפט קיבל את טענות התובעות בדבר שיווק מוצרי הנתבעת 1 באופן מטעה.  וקיבל את טענות התובעת כי הנתבע 3 הציג בחנותו את מזרני הנתבעת 1 כמזרנים של התובעות ו/או תוך קישור מטעה למזרני התובעת 2 על ידי שימוש בשם "טמפור". אולם בית המשפט פסק כי אין מקום לסעד של פיצויים בגין גניבת עין, אלא לסעד של צו מניעה בלבד.

12 באפריל, 2011,

1 תגובות

אין זכות יוצרים ברעיון לעיצוב

אין זכות יוצרים ברעיון לעיצוב

תביעה שהוגשה על ידי איילון נתן גביש כנגד חברת גני יהושע. התביעה נדונה בבית משפט השלום בהרצליה, בפני השופט ד"ר שאול אבינור. ביום 12.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

לתובע עלה רעיון בדבר עיצוב המזרקה בגני יהושע בתאורה אדריכלית אמנותית. התובע נפגש עם מנכ"ל הנתבעת והציג בפניו את הרעיון. לאחר מכן שלח התובע הצעת מחיר ליישום הרעיון והנתבעת התעלמה מהצעה זו.

לאחר זמן מה עת התובע שוב טייל להנאתו בפארק וחלף על פני המזרקה, נתגלה לו כי המזרקה הוארה במיצג של אור ומים שהועתק לטענתו, אחד לאחד, מהיצירה שהציג בפני מנכ"ל הנתבעת.

התובע תבע פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום של 100,000 ₪ לפי הוראות סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007.

התובענה נדחתה. נפסק כי בהיבט העובדתי אין לקבל את טענות התובע, לפיהן הציג לפני מר רונן פרטים רבים, שזכרם לא בא בהצעת המחיר ששלח לנתבעת, ויש להעדיף את עדות מר רונן על פני עדותו.

בנוסף נפסק כי בהיבט המשפטי יש לקבוע, כי הצעת המחיר ששלח התובע לנתבעת אינה בבחינת "יצירה מקורית", כמשמעותה בחוק, וכי, בכל מקרה, הדברים שהציג התובע לפני מר רונן הינם בגדר רעיונות, אשר זכות יוצרים לפי החוק לא חלה עליהם.

נפסק כי התובע ישלם את הוצאות הנתבעת ושכר טרחת עורכי-דינה בסכום כולל של 10,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

דרישת המקוריות

דרישת המקוריות עומדת במרכזה של הגנת זכות יוצרים, שכן אותה מקוריות היא שמצדיקה הענקת הזכויות ביצירה.

השאלה מהי משמעותה של "דרישת המקוריות" אינה שאלה פשוטה, והפסיקה הישראלית, כמו פסיקה זרה, הכירה – גם במסגרת החקיקה שקדמה לחוק החדש – במספר מבחנים לעניין זה.

ככלל ניתן לומר, שמגמת הפסיקה היא מרחיבה, תוך שעיקרה של דרישת המקוריות מוסב לא על "מקוריות" היצירה במובן של היצירתיות שבה, אלא על כך שהטוען לזכויות ביצירה הוא ה"מקור" שלה, במובן זה שהוא לא העתיק אותה (ר' למשל ע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט (4) 365, 377-378 (2005)).

יחד עם זאת, לפי כל המבחנים והגישות, מידה מינימאלית של יצירתיות בכל זאת נדרשת, שכן הכרה בזכות יוצרים על יצירה שאין בה הרחבה של צורות הביטוי הקיימות עומדת בסתירה למטרות דיני זכויות היוצרים, לרבות המטרה של מתן תמריץ ליצירה.

לפיכך, זכות יוצרים לא תינתן, גם ביצירה שאינה מועתקת, כאשר "התוצר הסופי עושה שימוש בדברים מובנים מאליהם, מוכרים ופשוטים הנמצאים בתחום הציבורי (Public Domain), כמו בעיגול או בקו פשוט" (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S. A., פ"ד מח (4) 133, 171 (1994)).

אין הגנה על רעיון

סעיף 5(1) לחוק החדש קובע, כי זכות יוצרים לא תחול על "רעיון", ומטרתו להבהיר כי זכות היוצרים ביצירה לא תשתרע על הרעיון המבוטא בה, להבדיל מעל דרך ביטויו.

העיקרון לפיו זכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא רק על דרך ביטויו, הינו עקרון-יסוד בדיני זכויות יוצרים. הטעם לדבר נעוץ ברצון לאפשר לציבור כולו לעשות שימוש ברעיונות, כמו גם להימנע מהגבלה מופרזת על חופש הפעולה של הציבור, שהינו כשלעצמו ערך חשוב בחברה פתוחה ודמוקרטית.

נפסק כי רעיונו של התובע, כפי שבא לידי ביטוי בהצעת המחיר, אינו יכול להיחשב ל"יצירה מקורית" כמשמעותה בחוק החדש. ההצעה להאיר את המזרקה בלילות – בתאורה צבעונית מתחלפת, או לחילופין בתאורה קבועה – היא הצעה העושה שימוש בדברים מוכרים ופשוטים, המצויים בימינו בתחום הציבורי, ועל כן אין לקבל טענה לזכות יוצרים בה.

 

1 באפריל, 2011,

0 תגובות

זכות יוצרים בדברי דפוס - בעלים במשותף

 זכות יוצרים בדברי דפוס - בעלים במשותף

תביעה שהוגשה על ידי חברת דפוס שלומי גרפיקס נ' חברת ספקטרום דפוס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט גדעון גינת. ביום 1.4.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעים והנתבעים ניהלו יחדיו שותפות, כאשר חלקה של כל אחת מהשותפות בשותפות המקורית היה 50%. במהלך עסקיה של השותפות המקורית עוצבו והופקו כרטיסי ביקור, הזמנות לאירועים, מנשרים ודברי דפוס אחרים. לטענת כל אחד מהצדדים,  העיצובים הגראפיים של דברי הדפוס הם יצירות מוגנות.

עם סיום קשרי השותפות ביניהן התובעת 2 המשיכה למעשה לנהל את העסק, שנוהל קודם לכן על ידי השותפות המקורית. לטענתה, המשך ניהול העסק נעשה בשיתוף עם התובע 3. הנתבעת 2 הקימה עסק חדש. במסגרת ניהול עסקיהן הנפרדים, הציגה כל אחת מהן, שלא על דעת חברתה, חלק מהיצירות כיצירות של העסק שלה. הנתבעת 2 פרסמה את היצירות באתר האינטרנט של הנתבע 3, תוך מחיקת הכיתוב "שלומי גרפיקס", שהופיע לפחות על חלק מהן.

התביעות הנדונות הינן תביעות הדדיות לסעדים בגין הפרת זכויות יוצרים עקב השימוש ביצירות, של אחת מהשותפות לשעבר, שנעשתה ללא הסכמת רעותה.

התביעה התקבלה באופן חלקי. נפסק כי זכויות היוצרים החומריות ביצירות משותפות לתובעת 2 ולנתבעת 2. לא הוכח למי מהן, אם בכלל, שייכת הזכות המוסרית בכל אחת מהיצירות. בנסיבות אלה מן הראוי שיסדירו את השימוש ביצירות בהסכם ביניהן. בהעדר הסכם, רשאית כל אחת מהן להמשיך ולהשתמש ביצירות נשוא התביעה נגדה, למעט ביצירה שצורפה כנספח ז-13 לכתב התביעה בת"א 1165/07, על דרך הצגתן באינטרנט לצורך שיווק העסק שלה. ביחס ליצירה המסומנת ז-13 ניתן בזאת צו מניעה כנגד הנתבעים 2 ו-3, האוסר על הצגתה באינטרנט, בכפוף לכך שגם התובעת 2 תימנע מכך.

בנסיבות הענייןלא עשה בית המשפט  צו להוצאות.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

זכות יוצרים בעיצוב גרפי של דברי דפוס

הן על פי הדין הקודם והן על פי החוק מוענקת הגנה לחמישה סוגים של יצירות: יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט (סעיפים 1 ו-19 לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) לחוק וסעיף 35 לחוק זכות יוצרים, 1911 וסעיף 1 לחוק). עיצוב גרפי של דברי דפוס הינו יצירה אמנותית.

דרישת המקוריות

ההגנה מוענקת ליצירה מקורית בלבד. החוק קובע זאת מפורשות, כפי שקובע גם המקור האנגלי של חוק זכות יוצרים, 1911 בסעיף 1. דרישת המקוריות כתנאי להיותה של יצירה בת הגנה, אף שהינה בגדר דרישה בסיסית, אמנם נשמטה מן התרגום העברי, אולם בית המשפט פירש, כמובן, את סעיף 1 על פי המקור האנגלי. "מקוריות" התפרשה בפסיקה כיצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה. "אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי" (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 , 258 (1993)).

בית המשפט קבע כי היצירות נשוא התובענה מוגנות בזכות יוצרים.

הבעלות בזכויות היוצרים (החומריות והכלכליות) בשותפות

הן לפי הדין הקודם הן לפי החוק, ככלל יוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה (סעיף 5(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיף 33 לחוק). הבעלים רשאי להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, לאחר (סעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיף 37 לחוק).

הבעלות בזכויות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובד

הכלל האמור כפוף לחריגים. כך למשל, הן לפי הדין הקודם והן לפי החוק הבעלים הראשון של זכות יוצרים ביצירה, שנוצרה על ידי עובד לצורך עבודתו ובמהלכה, הוא המעביד, אלא אם כן הוסכם אחרת.

אם היצירות נוצרו על ידי עובדיה של השותפות המקורית, הרי שערב הפירוק, בהעדר הסכם אחר, הזכויות בהן היו נכסיה של השותפות עצמה.  קרי: לכל אחת מהשותפות היה בהן חלק בהתאם לחלקה היחסי בעסק (סעיף 34 לפקודת השותפויות, תשל"ה-1975; להלן: "פקודת השותפויות").

הבעלות בזכויות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי שותף בשותפות

הלכה כי "שותף בשותפות, בין רשומה ובין שאינה רשומה, אינו יכול להיחשב כעובד שלה" (דב"ע תשן/17-2 (ארצי)  לביא נס נ' יוסף שאול פד"ע כג 77, 83).

החקיקה בנושא זכות יוצרים אינה מתייחסת באופן פרטני ליצירה שנוצרה על ידי שותף בשותפות במסגרת מהלך עסקיה של השותפות. על פי הכלל, הרי שאותו שותף הוא הבעלים הראשונים אלא אם נקבע אחרת בהסכם.

הסכם הקמת השותפות המקורית אינו כולל התייחסות פרטנית לנכסים מסוג זכויות יוצרים. אולם עולה ממנו באופן משתמע כוונת שיתוף בכל הקשור לפעילותה העסקית, ולכן גם בזכויות היוצרים שיצמחו ממנה. הטבעת שם השותפות המקורית, ושמה בלבד, על דברי הדפוס המעוצבים תומכת במסקנה זו.

למעשה, הן לפי הדין הקודם (סעיף 9(3) לפקודת זכות יוצרים, 1924) והן לפי סעיף 64(2) לחוק, אם לא מופיע על היצירה שמו של אדם כיוצר היצירה ויוצרה אינו ידוע בציבור (או שמופיע עליה שם בדוי של אדם שזהותו אינה ידועה בציבור), חזקה היא, כי האדם ששמו מופיע על היצירה בדרך המקובלת כמפרסם היצירה, הוא בעל זכות היוצרים בה. חזקה זו לא נסתרה.

התקשרות בקשרי שותפות יכולה להיעשות בעל פה. לעומת זאת, עסקה בזכות יוצרים טעונה מסמך בכתב (סעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, סעיף 37(ג) לחוק). עלולה להתעורר, איפוא, שאלה באשר לתוקף השיתוף בזכוית היוצרים מקום שהסכם השותפות נערך בעל פה. ברם, זה אינו המקרה כאן.

בנסיבות העניין הוסכם על שותפות בעסק ללא החרגה של זכויות היוצרים שיצמחו מפעילותו. מכאן, שערב הסכם הפירוק הבעלות בזכויות היוצרים (הזכות החומרית והכלכלית) ביצירות, שנוצרו במהלך פעילותה של השותפות המקורית, היתה משותפת לתובעת 2 ולנתבעת 2. על פי הסכם הקמת השותפות, חלקה של כל אחת מהן בזכויות היה 50%.

הבעלות בזכות המוסרית במהלך פעילותה של השותפות המקורית

הזכות המוסרית בדין הקודם היתה קבועה בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים, אשר זו לשונו: "(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. "(2)   מחבר זכאי שלא ייעשה כיצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. "(3) ... "(4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה הועברה לאחר..."

הזכות המוסרית נועדה להגן על אישיותו של היוצר כפי שהיא מוצאת את ביטויה ביצירה. זו זכות אישית של יוצר היצירה, אשר מטבעה אינה ניתנת להעברה. לכן גם נקבע כי זכות זו ממשיכה לעמוד ליוצר גם מקום שהזכות החומרית עברה לאחר. יוצר רשאי, עם זאת, להסכים לפעולה שפוגעת בזכותו המוסרית, או לוותר על הזכות, כולה או חלקה (ה"פ 1380/95 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו (18.4.96)).

החוק, שלא כמו הדין הקודם, קובע מפורשות, בסעיף 45(ב), כי הזכות המוסרית עומדת ליוצר גם אם מלכתחילה לא היתה לו ביצירה זכות חומרית (למשל, במקרה שהוא יצר אותה במהלך עבודתו אצל מעבידו).

אין זכות מוסרית לתאגיד

אומנם חרף אופיה האישי של הזכות המוסרית, היו בתי משפט שלום ומחוזיים, אשר ייחסו אותה לתאגיד מקום בו הוא היה הבעלים הראשון של זכות היוצרים. פסיקה זו אינה מקובלת עליי. זכות שמקורה בהכרה, שיצירה משקפת את אישיותו של היוצר, אינה מתיישבת עם אופיו וטבעו של גוף, שהינו חבר בני אדם.

מסקנת הדברים הינה, שהזכות המוסרית בכל אחת מהיצירות שייכת לאדם שיצר אותה ולא לשותפות.

בזמן פעילותה של השותפות המקורית היתה הסכמה שהיצירות תפורסמנה תחת שמה של השותפות, ללא ציון שם היוצר. אין לראות בכך ויתור כללי על הזכות המוסרית מצד מי מהשותָפות.

זכויות שימוש נפרדות ביצירה שבבעלות משותפת

השימוש הנפרד ביצירות, שעשתה כל אחת מהשותָפות כאן, שלא בהסכמת השותפה האחרת, היה הצגת חלק מהן באינטרנט כדוגמאות לעבודות, שהעסק שלה מספק. הצגת היצירות נעשתה ללא ציון שמה של השותפה האחרת.

הסכם השותפות אינו כולל ויתור כללי על הזכות לייחוס היצירה ליוצרה, אלא למשך תקופת פעילותה של השותפות המקורית בלבד, על כן ביחס ליצירה שלשותפה האחרת יש בה זכות מוסרית, הרי שזכות זו הופרה. קרי, לאחר תום הסכם השותפות יכול יוצר היצירה לעמוד על כך ששמו יקרא לצד היצירה.

דא עקא, שלגבי מרבית היצירות לא הובאה כל ראיה מצד מי מהצדדים לביסוס טענתם באשר לזהות יוצרי היצירות.

זכות מוסרית: הפרת הזכות לשלמות

דין טענת התובעים לפגיעה בזכות המוסרית גם עקב פגיעה בשלמות היצירות בשל  מחיקת הכיתוב "דפוס שלומי גרפיקס" להידחות. נפסק כי הכיתוב לא היה חלק מהיצירות, אלא דרך מקובלת לציון שמו של בעל זכות היוצרים בה. הואיל ולאחר פירוק השותפות המקורית השם "דפוס שלומי גרפיקס" עבר לשותפות החדשה, הרי שהוא כבר לא שיקף נכונה את הבעלות בזכויות היוצרים ביצירות.

היקף השימוש, שרשאי בעלים משותפים של זכויות יוצרים לעשות בהן ללא הסכמת שאר השותפים

הדין הקודם אינו מסדיר את היחסים בין בעלים משותפים בזכויות יוצרים. כך גם לא החוק החדש. במצב דברים זה יש לפנות להוראות חוק המיטלטלין, תשל"א-1971 (להלן: "חוק המיטלטלין"), שתחולתן היא גם על זכויות "ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים" (סעיף 13(א), "כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון" (סעיף 13(ב)).

סעיף 9 לחוק המיטלטלין, שעניינו שיתוף במיטלטלין, קובע, כי תחולת הוראותיו לעניין ניהול מיטלטלין משותפים, השימוש בהם וזכויות השותפים וחובותיהם בכל הנוגע אליהם, כפופה להסכם בין השותפים.

באין הסכם שיתוף, או מקום שהסכם השיתוף אינו קובע אחרת, יחולו הוראות סעיפים 30 עד 33, 34(א), 35 ו-36 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), גם על השיתוף במיטלטלין. סעיפים אלה, שעניינם יחסי השיתוף במקרקעין הם, איפוא, סעיפי החוק הרלבנטיים לעניין הנדון, שהרי התובעת 2 והנתבעת 2 לא הסדירו ביניהן את דבר השימוש ביצירות לאחר פירוק השותפות המקורית.

סעיף 30(א) לחוק המקרקעין קובע, כי בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם. לפי סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר.

בע"א 1567/99 אברהם סיון נ' דפנה שפר (11.2.03) עמד בית המשפט העליון על הקושי הכרוך בשימוש נפרד בזכויות יוצרים משותפות בהעדר הסכמה בעניין. זאת, תוך התייחסות להבדל בין גישת המשפט האנגלי לבין גישת המשפט האמריקאי לסוגיה. באותו עניין לא נדרש בית המשפט העליון ליישוב הקושי, אך הצביע על כך שהדין הקיים מאפשר פתרון גמיש. כך כדלקמן (סעיפים 14 ו-15 לפסק הדין של השופט אנגלרד): "בהנחה, כי זכות היוצרים שבה ומתפצלת בין שני שותפים... שאלה מעניינת היא כיצד ישתמשו בזכות המשותפת. כל זאת, בהנחה שאין ביניהם הסכמה על ניצול זכות היוצרים. התשובה לשאלה זו היא מורכבת למדי, וקיים הבדל בין תפיסת המשפט האנגלי לבין תפיסת המשפט האמריקאי. בדין האנגלי, כל אחד מבעלי זכות היוצרים עשוי למנוע משותפיו לפרסם את היצירה ללא הסכמתו, שכן פרסום ללא הסכמת כל הבעלים מהווה הפרה של זכות היוצרים. ראה Cescinsky v. George Routledge & Sons Ltd, 2 K.B, 325 [1916] ,  אשר התבסס על סעיף 2(1) ל- Copyright Act, 1911. בשנת 1988 זכתה הלכה זו לעיגון חקיקתי מפורש בסעיף 173(2) של ה- Copyright, Designs and Patents Act, 1988. לדיון בהוראה זו והסתייגות ממנה ראה Copinger & Skone James on Copyright (14th by K. Garnett, J.R. James & G. Davies, London 1999, vol. 1) §22-14, 5- 165 . הגישה האמריקאית, לעומת זאת, מעניקה לבעל משותף את הזכות לעשות שימוש מסחרי חופשי בזכות היוצרים, בכפוף למתן דיווח לבעלים האחרים ושיתופם ברווחים. ראה Community for Creative Non-Violence v. Reid, 846 F.2d 1485, 1498 (1988); Oddo v. Reid, 743 F.2d 630 (1984); J. Katzman, “Joint Authorship of Commissioned Works”, 89 Colum. L. Rev. (1989) 867. עם זאת, חלק מבתי המשפט עמדו על כך ששימוש נרחב מאוד ביצירה על ידי אחד מהבעלים עשוי לרוקן את זכות היוצרים מכל ערך. ראה Shapiro, Bernstein & Co. v. Jerry Vogel Music Co. 73 F. Supp. 165, 168 (1947) וכן L. G. Lape, “A Narrow View of Creative Cooperation: The Current State of Joint Work Doctrine”, 61 Alb. L. Rev 43, (1997) 84. "הרקע הנורמטיבי במשפט הישראלי, גם הוא אינו חד משמעי. מן הצד האחד הוחלה במשפטנו הוראת סעיף 1(2) לחוק זכות היוצרים האנגלי מ-1911. מן הצד האחר, קיימת אצלנו הוראת סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, לפיה כל שותף רשאי, ללא הסכמת יתר השותפים, להשתמש בנכס המשותף שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. השילוב בין שתי ההוראות מאפשר גישה גמישה, העשויה לשלב את הגישה האנגלית עם הגישה האמריקאית. עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו, אין לנו צורך להכריע בשאלת השימוש החד צדדי בזכות היוצרים ביצירה המשותפת... ".

לכאורה קיים קושי לייחס סבירות לשימוש שיש בו כדי להפר זכות יוצרים. מאידך, אותו אינטרס עצמו, שההגנה על זכות יוצרים נועדה לשרת (שהינו עידוד היצירה, כאמור לעיל בסעיף 12), נפגע מקום שבעלים משותפים בזכויות יוצרים מתנגד לשימוש שהוא אינהרנטי לזכות היוצרים, ואין כדי למנוע ממנו לעשות בהן  את אותו שימוש בדיוק.

בית המשפט פסק כי בנסיבות אלה יש להכריע בשאלה "זכותו של מי גוברת" על דרך בחינת סבירות השימוש אל מול סבירות ההתנגדות לו על רקע האינטרסים המוגנים של השותפים והחובה הכללית המוטלת עליהם לפעול בתום לב ובהגינות (סעיף 39 בשילוב סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973).

במקרה הנדון, התנגדותה של שותפה אחת לשימוש שעושה ביצירות השותפה השניה אינה יכולה לעמוד במבחן הסבירות, מהטעם שהיא עצמה עושה בהן את אותו השימוש בדיוק. זאת, פרט להתנגדותה של התובעת 2 ביחס ליצירה, הכוללת תמונה של ילדיה הקטינים (נספח ז-13 לכתב התביעה בת"א 1165/07), מהטעם, שהשימוש כרוך בפרסום התמונה באינטרנט.

לפי סעיף  31 (ב) לחוק המקרקעין, שותף המשתמש במקרקעין המשותפים בלי הסכמת יתר השותפים בהתאם לזכותו לפי 31(א), חייב להודיע על כך לשותפים האחרים ככל האפשר בהקדם. חובה זו, המוחלת גם על היחסים בין בעלים משותפים בזכויות יוצרים, הופרה הן על ידי התובעת 2 והן על ידי הנתבעת 2. האחת גילתה את דבר השימוש על ידי האחרת מבלי שהאחרונה הודיעה לה על כך.

סעיף 36 לחוק המקרקעין, החל גם כן על  היחסים בין בעלים משותפים בזכויות יוצרים, קובע, כי "חובות שהשותפים חבים זה לזה עקב השיתוף ניתנים לקיזוז". לפיכך, ככל שקמה לכל אחת מהשותָפות זכות לפיצויים עקב הפרת החובה כלפיה לפי סעיף 31(ב), הרי שהיא מתקזזת כנגד זכותה של השניה.

5 בינואר, 2011,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילומי בניינים

בית המשפט המחוזי תל אביב, השופט אבי זמיר (תא (ת"א) 2432/07) - 5.1.11

תחום: הפרת זכויות יוצרים בצילומי בניינים

נושאים: זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ושרטוטים, דרישת ה"מקוריות" בזכויות יוצרים, תמונות סטילס וסרטוני וידאו המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים, מספר הפרות,  זכויות המזמין ביצירה מוזמנת, התחייבות לשמירה על סודיות, פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

עובדות:

תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים בצילומים המתעדים פרוייקטים בתחום הנדל"ן, על דרך העברתם לצדדים שלישיים, שלא כדין ובניגוד למוסכם.

במסגרת התביעה המקורית עתרה התובעת למתן צו מניעה וצו עשה, וכן לפיצוי כספי בסך 324,435 ₪, המורכב מארבעה רכיבים - פיצוי סטטוטורי, פיצוי מוסכם, השבת רווחים והשבת סכום, שעל פי הנטען שולם לנתבעת מראש על חשבון עבודה שטרם בוצעה.

נפסק:

התביעה מתקבלת חלקית, בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום הפיצוי המוסכם, בסך 40,000 ₪ , המעוגן בנספח ההתחייבות לשמירה על סודיות.

בנוסף, בגין הפרת זכות התובעת בתצלומים בארבע הפרות, חיויבה הנתבעת בתשלום סכום כולל של 60,000.

בנוסף, חויבה הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות:

זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ושרטוטים

נפסק כי תוכניות הנדסיות למבנה ושרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אמנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות וכך גם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אמנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

דרישת ה"מקוריות" בזכויות יוצרים

דרישת ה"מקוריות" היא תנאי מרכזי להכרה בזכות יוצרים, והיא נבחנת באמצעות שני מבחנים מצטברים: מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט [פורסם בנבו] (25.1.2010).

כדי שהיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה היא למקוריות ולמידת מה של מאמץ וכישרון.

תמונות סטילס וסרטוני וידאו המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים

היצירות המדוברות הם תמונות סטילס וסרטוני וידאו עבור לקוחות התובעת, המתעתדים פרוייקטים נדל"ניים.

נפסק כי תמונות וסרטוני וידאו אלה הם בגדר "יצירה אמנותית", המוגנת בזכות יוצרים, על פי החוק הישן והחדש גם יחד, והמתבטאת, בעיקר, באופן הצגתם של הפרוייקטים המצולמים.

כלומר, צילום הבניינים (שהם בפני עצמם, יצירה אדריכלית), מציג את הבניינים בפרוייקט באופן מסויים, הדורש יצירתיות והשקעה, ולכן הוא בגדר יצירה מוגנת (וזאת להבדיל מבניינים הממוקמים במקום ציבורי, שצילומם הראשוני אינו מהווה הפרת זכויות יוצרים).

מספר הפרות

המדובר בארבע הפרות, בהתאם למספר הסרטונים המפר.

זכויות המזמין ביצירה מוזמנת

סעיף 33 לחוק החדש קובע:

"בכפוף להוראות פרק זה-

(1) היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה;

(2) המפיק של תקליט הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתקליט".

ובסעיף 35(א) לחוק החדש נקבע:

"ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

סעיף זה מציב לבית-המשפט אתגר לא-פשוט לקבוע כלים ומבחנים מתי תישמר הבעלות בידי היוצר ומתי היא תעבור לידי המזמין.  בהעדר מבחנים ברורים, נראה שטוב יעשו בתי-המשפט אם יקדמו באמצעות פרשנות הסעיף את המטרות העומדות בבסיסן של זכויות היוצרים.  במילים אחרות, בקביעת המבחנים ניתן לשלב, נוסף על רצון הצדדים, גם שיקולים הקשורים לתעשייה שבה נעשה ההסכם, לקידום היצירות בחברה מבחינה יומית, למתן גישה ליצירות לאחר שנוצרו וכן הלאה.  כמו-כן יהיה נכון מצד בתי-המשפט לספק כלים מנחים לבדיקת מהותו של ההסכם.

על פי נוסח סעיף 5(1) לחוק הקודם, מוקנות זכויות היוצרים לתובעת, בהיותה מזמינת הצילומים והסרטונים, אלא אם כן יתברר, כי כוונת הצדדים במועד עריכת ההסכם היתה אחרת.

אציין, כי בניגוד לטענת הנתבעת, המחיר הנמוך (לטענתה) ששולם לה כתמורה עבור עבודתה, אינו מעיד גם הוא על אומד דעת הצדדים לגבי מצב הזכויות בתצלומים, ומנגד אינו שולל את התחייבויותיה החוזיות של הנתבעת או את מהות ההסכמות בין הצדדים, וזאת בהתחשב בכך שבפתח חוזה ההתקשרות הוצהר כי הנתבעת הסכימה לקבוע מחירים מיוחדים ונמוכים משאר הלוחות המתחרים, על מנת להקנות יתרון לשיתוף הפעולה בין הצדדים.

לפיכך, פסק בית המשפט כי לא התקיים החריג המעוגן בסעיף 5(1)(א) בדבר קיומה של הסכמה בין הצדדים, המעידה על כך שהנתבעת היא בעלת זכויות היוצרים בתצלומים, למרות שאינה מזמינת הצילום.

אם כן, מתקיים בענייננו הכלל האמור, שלפיו מאחר שמדובר בתצלומים מוזמנים, הרי שהתובעת-המזמינה היא בעלת זכויות היוצרים בהם.

מעבר לכך, ניתן להתרשם, שהוראות ההתחייבות, כמו גם הוראות חוזה ההתקשרות, מטילות על הנתבעת חובות חוזיות מסויימות, אשר משמעותן היא צמצום טווח השימושים המותרים של הנתבעת בתצלומים ובסרטונים (וכן בחומרי הגלם).

כבר נפסק, כי תכליתו של חוזה מגלמת את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו להגשים ביחד, ובהעדר נתונים מספיקים על אומד דעתם הסובייקטיבי, או בהתקיימותו של קושי ממשי לחלצו, ניתן לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מאותו סוג או מאותו טיפוס נועד להגשים.

התחייבות לשמירה על סודיות

במסגרת חוזה ההתקשרות וההתחייבות לשמירה על סודיות, הודגשו, בפועל, הנפקויות המעשיות הנובעות מכח זכויות היוצרים של התובעת בתצלומים. לפיכך, בעלותה של התובעת על זכויות היוצרים בתצלומים וכן ההסכמות השונות, מקנות בלעדיות עסקית לתובעת כמפרסמת התצלומים, ומונעת את העברת התצלומים לאתרי אינטרנט שהם מתחרים פוטנציאליים שלה.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק כי לאור הפרת זכות התובעת בתצלומים, ולאור העדר הוכחת נזק, חייב בית המשפט את הנתבעת בתשלום פיצוי סטטוטורי מכח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, שלפיו:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים".

בהתאם לכך, ומאחר שהוכחו ארבע הפרות, ראה בית המשפט לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום סכום כולל של 60,000 ₪, מכח סעיף 3א האמור.

21 בנובמבר, 2010,

0 תגובות

גזל סודות וזכויות יוצרים ממעביד

גזל סודות וזכויות יוצרים ממעביד

תביעה שהגישה חברת שקד הנדסה איכות ובטיחות בע"מ כנגד קרויטנברג בתיה. התביעה הוגשה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ונדונה בפני השופטת מהא סמיר-עמאר. ביום 21.11.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

בכתב תביעתה עתרה התובעת לאסור על הנתבעת לעשות שימוש בספר הנהלים שנטלה  עמה במועד סיום עבודתה ללא רשות התובעת, וכן לאסור עליה לפנות ללקוחות התובעת,  לחייבה בתשלום פיצויי, בגין גזל סוד מסחרי והפרת זכויות יוצרים של התובעת ביחס לספר הנהלים, שנטען שהוא יצירה ספרותית וקניין רוחני המוגן עפ"י חוק זכויות יוצרים, בסכום של 50,000 ₪.

התביעה נדחתה. נפסק כי הנתבעת לא עשתה כל שימוש בסודות מסחר של התובעת ואין לתובעת זכויות יוצרים בספר הנהלים (העדר חדשנות).

יחד עם זאת,  ונוכח התנהלות שני הצדדים, החליט בית הדין לא לעשות צו לחיוב התובעת בהוצאות הנתבעת עקב דחיית התביעה.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

גזילת סוד מסחרי

כאמור טענתה העיקרית של התובעת הינה, כי הנתבעת גזלה את סודותיה המסחריים (ספרי נוהל טפסים ורשימת לקוחות), עת נטלה מהמחשב נהלים וטפסים, רשימת הלקוחות ושיטות העבודה, שנוצרו בעמל רב ע"י מר שקד,  ועשתה בהם שימוש בעבודתה כעצמאית ללא רשות התובעת, תוך הפרת חובת האמונים שהיא חבה לתובעת.

נקודת המוצא לבחינת השאלה מהו סוד מסחרי מצויה בחוק עוולות מסחריות,  תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), אשר סעיף  5 שלו  מגדיר כך: "סוד מסחרי", "סוד" — מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;.."

סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות,  מפרט מהו גזל סוד מסחרי וקובע לאמור:

"(ב)      גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:

(1)        נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

(2)        שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;

(3)        קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו.

 (ג)        גילוי סוד מסחרי באמצעות הנדסה חוזרת, לא ייחשב,  כשלעצמו, אמצעי פסול כאמור בסעיף קטן (ב)(1); לענין סעיף קטן זה, "הנדסה חוזרת" — פירוק         או ניתוח של מוצר או של תהליך במטרה לפענח סוד מסחרי, בהילוך חוזר."

סעיף 7 לחוק עוולות מסחריות קובע סייגים לאחריות בגין גזל מסחרי, כדלקמן:

"(א) לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:

(1) הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים;

(2) השימוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור".

בנוסף להגדרה המצויה בחוק, עמדו בתי הדין לעבודה בפסיקותיהם על סוגית גזל סוד מסחרי. בפסק הדין המנחה בעניין ע"ע 164/00  פרומר – רדגארד (להלן: הלכת צ'ק פויינט) קבע בית הדין הארצי לעבודה כי:

"מכאן, עסקינן ב"סוד מסחרי", כאשר מדובר במידע המצוי בידי המעסיק בלבד, אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי בנקל. בדרך-כלל מדובר במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת השיווק.

ניתן לגלות מידע רב אודות חברה באמצעים המודרניים הקיימים כיום דוגמת האינטרנט. כמו כן, קיים מידע המופץ לכלל העובדים בחברה. כל אלה אינם בגדר "סוד מסחרי". מכאן, כי מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי".

...דוגמאות ל"סוד מסחרי" שמצאנו במשפט האמריקני כוללות: רשימת לקוחות או ספקים שהוכנה ונשמרה על-ידי המעסיק; תכניות עסקיות, נוסחאות ושרטוטים      (Designs); תוכנות מחשב ומידע ממוחשב. מושגים כלליים, דוגמת שיטות להפעלת תוכנה, שהפכו זה מכבר נגישות לציבור הרחב, אינם נחשבים בארצות-הברית ל"סודות מסחריים". ...

"סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד", כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת תהליך מסויים וכו'. במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".

האם נהלי וטפסי העבודה הם בגדר סוד מסחרי

התובעת צרפה לכתב תביעתה מספר טפסים שלטענתה מהווים סוד מסחרי שלה , שהועתקו ונעשה בהם שימוש ע"י הנתבעת, ללא רשות התובעת. גם בסיכומיה טענה התובעת כי הסוד המסחרי טמון בעיקר במאגר הנהלים  והטפסים השונים – המבוססים על תקן ISO  מתאימים לענפים השונים שהיא צברה במסגרת שנות עבודתה.

בית הדין פסק כי כעקרון התקן ידוע ומפורסם ברבים, וכי בכל נוהל ניתן למצוא את פרקי החובה המתבססים על דרישות התקן הידועות והתמצית שלהם, פרק המתיחס לחוקים הרלבנטיים לענף, ופרק היישום שחייב להיות מבוסס על עבודת היועץ והיכרותו את הארגון הספיציפי ואת הבעיות המיוחדות שלו, כאשר לצורך תיעוד ולימוד פעולותיו של הארגון  לצורך חיבור הנוהל בהתאם לדרישות התקן בארגון הספיציפי, נעזרים בטפסים שונים שעניינם, לגודמא,  תשלום, הזמנת חומרי גלם, מעקב אחרי ספקים וכיו"ב.

נפסק כי קובצי הנהלים והטפסים של התובעת, אינם בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות, ומכאן נדחתה בקשת התובעת לפסוק לטובתה פיצויי בהתאם לסעיף 13 (א) לחוק עוולות מסחריות ,בסך של 50,000 ₪.

האם רשימת הלקוחות היא בגדר סוד מסחרי

טענה נוספת בפי התובעת הייתה כי גם רשימת הלקוחות שלה הינה בגדר סוד מסחרי שהנתבעת עשתה בה שימוש בעבודתה כעצמאית וגרמה לה נזק ממשי. למעשה ומלבד טענה כללית לא הוכיחה התובעת את רשימת הלקוחות הסודית הנטענת על ידה ולא את השימוש שכביכול עשתה בה הנתבעת.

מהעדויות הוברר כי, רשימת הלקוחות של התובעת, (אף אם החלקית) נמצאת באתר האנטרנט שלה. ואילו הנתבעת  הראתה מצדה שהיא בכל מקרה לא התקשרה עם לקוחות  התובעת, וכי מלבד לקוח אחד שטיפלה בעניינו בזמן עבודתה בתובעת, חב' מסיעי נסימי בע"מ, בו המשיכה לטפל כשיצאה לעצמאות בנסיבות שיופרטו להלן, היא לא התקשרה עם אף לקוח מלקוחות התובעת. את טענתה זו תמכה התובעת  בהציגה החשבוניות שהנפיקה בעסק שלה בשנת פעילותו הראשונה, לאחר שפוטרה ע"י מר שקד.

משכך פסק בית הדין כי לא הוכח כי רשימת הלקוחות של התובעת הינה בגדר סוד מסחרי.

הפרת זכות יוצרים באוגדן הנהלים

לטענת התובעת אוגדן הנהלים שלה, הינו יצירה ספרותית אשר הושקעו בה עמל רב, כשרון, ידע, לימוד ואיסוף נתונים, כל זאת מהווה עבודה במובן של WORK, וכזו היא מהווה קניין רוחני בר הגנה עפ"י חוק זכויות יוצרים, ומזכה את התובעת בפיצויי של 20,000 ₪ בגין כל העתקה של כל קובץ נוהל  שהעתיקה הנתבעת, ביחס ל- 8-10 ענפים שונים שהודתה כי  העתיקה לפני סיום עבודתה בתובעת.

תנאים לקיום זכות יוצרים

בעא (חי') 40319-02-10 עו"ד יוסף סגל נ' עו"ד אבי גולדהמר,  פורסם ביום 10.08.10) נקבע, כי לצורך קיומה של זכות מוגנת כזכות יוצרים צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים,  מבחן היציריתיות ומבחן ההשקעה. באשר למרכיב ההשקעה נקבע כי הוא קל יותר לזהוי וכי הדרישה היא, שתהיה השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו, הכולל: זמן עבודה, כישרון, ידע ועוד (סע' 34 לפסה"ד של השלום  המפנה גם לפס"ד אינטרלגו (ע"א 513/89 Interlego A/S  נ' Exin-Line Bros.S.A, פ"ד מח(4) 133, 173)), וכי הכוונה הברורה העומדת מאחורי דרישה זו הינה, שאדם יוכל ליהנות מפירות עמלו שלו, ולא מפירות עמלו של אחר, בלא רשות ובלא תמורה.

מבחן היצירתיות

באשר ליצירתיות נקבע כי יכול ודרך הביטוי היא שתעניק לאותו נכס שנוצר "מקוריות ייחודית", מתוך כוונה להעשיר את עולם הביטויים, בהתבסס על העובדות, הנתונים והרעיוניות הקיימים, וכי כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר, אלא בתהליך הכנתו, והשאלה שתקבע היא, מידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה.

בחירת הנתונים, סידורם, עיצובם והסקת המסקנות של אלו ביישומם על העבדות הספיציפיות, אכן יכולה לחייב מסקנה לפיה התקיים מרכיב היצירתיות.

נפסק כי גם אם בהכנת הנוהלים והטפסים ע"י מר שקד אכן התקיים מרכיב ההשקעה כנטען על ידו, עדיין יש לבחון את מרכיב היצירתיות. בהקשר זה  הדעה היא  כי טופס שאין בו מקוריות בעיצוב או במתן ביטוי למידע ואשר משמש רק לרישומו של מידע לא יהיה מוגן  בהגנת זכות יוצרים.

נפסק כי יישום האמור לעיל ביחס למסמכים שלטענת התובעת הם בגדר יצירה ספרותית שלה, מוביל למסקנה שלא מתקיים בהם מרכיב היצירתיות ומקוריות. עיון במסמכים שצרפה התובעת לכתב תביעתה ושלטענתה ראויים להגנת חוק זכויות יוצרים, מלמד כי המדובר בטבלה פשוטה המפרטת "תוכן העניינים", וכפי שהתרשמנו מהראיות תוכנו ופרקיו הם נגזרת מדרישות התקן, ובנוסף תורף של טפסים, של התובעת ושל הנתבעת, שכנראה מיועדים למטרה דומה, אך רק חלק מהכותרות בהם  דומה.

בית הדין לא שוכנע כי קיימת מקוריות או יצירתיות כלשהיא במסמכים.

ובנסיבות אלו, ובהעדר מרכיב היצירתיות, ברי כי המסמכים הנטענים אינם חוסים תחת ההגנה על פי חוק זכויות יוצרים, ולכן טענת התובעת לפיצויי מכוח החוק, דינה להידחות.

1 בספטמבר, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה עיתונאית

בית משפט השלום בתל אביב, סגן הנשיאה השופטת שושנה אלמגור (ת"א 44159/08) – 1.9.2010

תחום: תובענה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתצלום.

נושאים: תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007, זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911, דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי, הזכות המוסרית, טענת תום-הלב, שימוש הוגן והפיצוי.

עובדות:

התובע הינו צלם מקצועי אשר תובע את הפרת זכויות היוצרים שלו וזכויותיו המוסריות בתצלום שהוצג בתערוכה שנערכה על ידי הנתבעת.

נפסק:

התביעה התקבלה:  בית המשפט לא קיבל את עמדת הנתבעת ופסק פיצויים סטטוטוריים בסך של 30,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים במסגרת התערוכה והקטלוג.

בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע בתצלום פסק בית המשפט סך 25,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תחולת חוק זכות יוצרים, התשס"ח 2007 (להלן: "החוק החדש'')

למרות שהתצלום נוצר בשנת 1977, בית המשפט קבע כי הזכויות בו הופרו לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו ולכן יש להחיל עליו את הוראות החוק החדש לעניין ההפרות הנדונות. בסעיף 78(ט) לחוק זכות יוצרים הקובע כי בכל הנוגע לזהות מחבר יצירת צילום שנוצרה לפני יום תחילת החוק החדש ובכל הכרוך באופן תוקפה של זכות היוצרים ביצירה כזאת – יחול בדין הקודם.

זהות מחבר יצירת צילום על פי חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן'')

בשאלת זהות מחבר יצירת תצלום חלה הוראת סעיף 21 לחוק הישן, שלפיו "...האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה...''. בית המשפט קבע כי זכות היוצרים בתמונה אינה של העיתון בו הועסק התובע כיוון שהתובע נסע למשחק מיוזמתו האישית ולא בשליחות העיתון.

דרישת המקוריות בתצלום עיתונאי תיעודי

בית המשפט קבע כי גם תצלום עיתונאי תיעודי הוא תצלום העונה על דרישת המקוריות, אף-על פי שהצלם אינו מעורב בהכנת הדמות המצולמת לצילום. בקובעו מפנה בית המשפט לע"א (מחוזי ת"א) 3437/06 ויסהוף נ' ויינברג (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] 2009).

הבחנה בין "תצלום אמנותי" ובין "תצלום בנאלי"

בית המפשט מפנה לספרות ומזכיר כי: "משקיע היוצר מכישרונו ויוצר יצירה מיוחדת, שמקפיאה רגע מסוים. ביצירה זו יכול היוצר להפגין את כישרונו בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל וקליטת העיתוי המושלם להנצחת נשוא הצילום. יצירה זו היא יצירה אמנותית שראויה להגנה, גם אם נשוא הצילום הוא בנאלי כמו, נוף, בעלי חיים או אנשים. הייחוד והמקוריות בבחירת האלמנטים שהוזכרו לעיל, העמדתם בצורה מיוחדת או צירופים מיוחדים הופכת את היצירה לאמנות. גם צילום דוקומנטרי במסגרת חדשות יכול להיות ראוי להגנה אם הוא מקורי, דהיינו ,סקופ'.'' (שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני 743 [מהדורה שלישית, 2008]).

הזכות המוסרית

סעיף 45 לחוק החדש קובע:

"(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.

(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר"

סעיף 46 לחוק החדש מגדיר את הזכות כדלהלן:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."

כמו כן על פי הדין הישן, "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף 4א(1) לפקודת זכות יוצרים).

כמו כן בית משפט מפנה לע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 841 (2000) בה נקבע:

"אדם זכאי ששמו ייקרא על ,ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה, בהיקף ובמידה המקובלים' הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. ..."

טענת תום-הלב

סעיף 58 לחוק החדש קובע בזו הלשון:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."

בית המשפט מזכיר כי החוק החדש פוטר מתשלום פיצויים מפר אשר מוכיח שלא ידע ושלא היה עליו לדעת כי על היצירה קיימת זכות יוצרים. וקובע כי נטל הוכחת טענה כזאת מוטל על כתפי המפר. בית המשפט קובע כי עקב נסיונו הרב של האחראי על איתור התצלומים ניתן לומר כי היה עליו לדעת כי התמונה עלולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים.

שימוש הוגן

סעיף 19(א) קובע:

"שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.''

בסעיף-קטן (ב) רשימה של שיקולים שיש להביא בחשבון בהחלטה אם השימוש שנעשה ביצירה היה הוגן אם לאו:

(1) מטרת השימוש ואופיו;

(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;

(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

ביתץ משפט קובע כי הרשימה אינה ממצה, ובית המשפט רשאי לשקול שיקולים נוספים. המלומד גרינמן כותב:

"... על פי החוק הקודם, בעל רשימת השימושים הסגורה, נבחנו שיקולים אלה במסגרת בחינה דו שלבית של שאלת השימוש ההוגן, שעל פיה נשקלו שני מבחנים: מבחן השימוש, שבא לבדוק אם השימוש הינו מהסוג המותר על פי החוק; ומבחן ההוגנות, כאשר עם הזמן ניתן משקל מועדף למבחן השני. עתה, משנפתחה רשימת השימושים האפשריים, נראה כי – בדומה לבתי המשפט האמריקניים – יש לבחון את השאלה בשלב אחד ורציף, שבא לבחון את הוגנות השימוש, כאשר מטרת השימוש היא אחד השיקולים שיובאו בחשבון במסגרת המבחן הראשון, שעניינו מטרת השימוש ואופיו.'' (גרינמן, עמ' 406–407)

בית המשפט קבע כי יש לעשות מאזן בין האינטרס הלגיטימי של בעל זכות היוצרים לקבל הכרה כיוצר היצירה ותשלום על עמלו לבין האינטרס של ציבור המשתמשים ביצירה.

הפיצוי

בסעיף 56(א) לחוק החדש נקבע:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.''

החוק החדש מותיר לבית המשפט מרווח לפסוק כל סכום עד לסכום המרבי. סעיף 56(ג) מבהיר:

"לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.''

סעיף 56(ב) מפרט:

"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) היקף ההפרה;

(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;

(3) חומרת ההפרה;

(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;

(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;

(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;

(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;

(8) תום לבו של הנתבע.''

ובע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 272 (1992), פרשה שנדונה לפי החוק הישן, הנחה בית המשפט העליון:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השנייה – הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. [...] מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון''

30 באוגוסט, 2010,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונה – צילום חדש המעתיק תמונה קיימת

בית משפט השלום בחיפה, השופט דניאל פיש (ת"א 6077/08) - 30.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים בתמונה על ידי העתקה.

נושאים: אופי זכות היוצרים, זכויות יוצרים ביצירה, מקוריות היצירה, העתקה והגנת המפר התמים.

עובדות:

התובע צילם תמונה אשר הופיעה בעיתון מעריב ובאתר NRG, הנתבע ביקש לקנות את התמונה אך הדבר לא יצא לפועל, לאחר זמן מה הופיעה תמונה דומה בבטאון הטכניון, מכאן התביעה.

נפסק:

התביעה הקבלה, בית המשפט קבע כי באשר לפיצוי יש לפעול בהתאם לשיקולים המפורטים בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 על אף שההפרה הראשונה חלה בתקופה הקודמת. אשר על כן, פסק כי על הנתבע לשלם לתובע את הסך של 18,000 ₪. לסכום זה יתווסף 3,000 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין והוצאות בסכום האגרה ששולמה.

נקודות מרכזיות

לעניין אופי זכות היוצרים

בית המשפט קבע כי הצילום נשא אופי יותר מבויים-אומנותי מאשר אופי חדשותי והעובדה שהופיע בעיתון אינה מעלה את מורידה לעניין זה. בית המשפט קבע כי התובע השקיע מאמץ, זמן ומומחיות בצירוף מרכיבי התמונה על מנת להרכיב את הצילום.

על כן, זכויות היוצרים הפוטנציאליות הן בעלות אופי חזק יותר מאשר צילום חדשותי.

לעניין זכויות יוצרים ביצירה

בית המשפט מזכיר כי אין חוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן:"החוק") אינו מקנה הגנה על רעיון גרידא – אפילו הוא חדשני ויוצא דופן, אלא ליצירה שבגדרה מובא הוא לידי ביטוי.

מקוריות היצירה

בית המשפט מזכיר כי נדרשת רמה נמוכה בלבד של יצירתיות ונדרש כי לא תהא העתקה.

לעניין העתקה

בית המשפט קובע כי למרות שהיו הבדלים בין התמונות הייתה כוונה מצד הנתבע לבצע צילום הדומה ככל שניתן לצילומו של התובע.

הגנת המפר התמים

בית המשפט קבע כי הגנה זו לא עומדת לנתבע כיוון שבוצעה העתקה.

15 באוגוסט, 2010,

1 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות

בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט ד"ר עמירם בנימיני (ת"א 2051-04) - 15.8.2010

תחום: הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט.

נושאים: תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים, דרישת המקוריות, הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות, הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע, קביעת מספר ההפרות, לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, פגיעה בזכות המוסרית ופיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין.

עובדות:

התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן ייעוץ ותכנון בתחום הנדסת קונסטרוקציות בנין. היא הגישה תביעה נגד הנתבע, שהוא מהנדס בנין, על מנת למנוע ממנו להפר את  זכויותיה בתוכניות הקונסטרוקציה שהכינה עבור חברת אפייאה חב' לבנין והשקעות בע"מ. התובעת טוענת כי הנתבע העתיק את התוכניות שהכינה עבור המזמין והציגן כתוכניות שהוכנו על ידו, לאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה בשל סכסוך עם המזמין והנתבע מונה להיות המהנדס שיחליף אותה.

נפסק:

הערעור נדחה:  בית המשפט קבע כי הנתבע העתיק את התוכניות ההנדסיות של התובעת והציגן כשלו. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הפר בצורה בוטה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכניות, ופגע ב"זכותה המוסרית" של התובעת לגביהן. בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כולל בסך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, הוצאות משפט בסך כולל של 7,000 ₪, וכן את הסכומים ששולמו למומחים מטעם בית המשפט. כמו כן נקבע שישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עורך דין סבך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות

תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים

בית המשפט מזכיר כי בדין הישן נפסק כי תכניות אדריכליות למבנה יכולות להיות מוגנות או בתור "מעשה אמן אדריכלי" או בתור "יצירה ספרותית".

בענייננו מדובר בתוכניות הנדסיות למבנה, ולא בתוכנית אדריכלית. אך בית המשפט קובע כי גם תוכניות שכאלו, ואפילו תוכניות ייצור, מוגנות בזכות יוצרים. בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5 (להלן: "עניין Krone"), פסק כב' השופט א' רובינשטיין לפי הדין הקודם (תוך התייחסות גם להצעת החוק החדש), כי שרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות (ראה גם ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שלישית, 2008, 728, 758-759). מכאן שגם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אומנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

בית המשפט קובע גם כי נוכח הדרישות המקלות שנקבעו בפסיקה באשר להיותה של יצירה "מקורית", לא יכול להיות ספק בכך שהתכניות נשוא הליך זה מהוות יצירה ראויה להגנה.

דרישת המקוריות

בית המשפט מצטט את השופטת ש' נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, פסקה 6 (להלן: "עניין סטרוסקי"): ; "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... המבחן הוא – עצמאות היצירה ולא החידוש שבה, והמקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים מהם עוצבה".

עוד מוסיף בית המשפט ומצטט את השופט א' רובינשטיין בעניין Krone: "...רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דוקא ביטוי של מחשבה מקורית... 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי".

בית המשפט מדגיש כי יש שיסתפקו בפחות: "השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759-760)"

לסיכום קובע בית המשפט שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים די בכך שהתובעת תראה כי לא העתיקה את התכניות ממקור כלשהו, וכי יש בהן השקעה מינימלית של זמן ומחשבה.

הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות

בית המשפט קבע כי ככל שהדבר נוגע להעברת זכות היוצרים, לאחר שכבר התגבשה בידי היוצר, אין מחלוקת כי זו דורשת מסמך בכתב, כפי שמורה סעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים הישן. הבחנה זו נשמרה גם בסעיף 37(ג) לחוק החדש (חוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007 (להלן:"החוק החדש")), המבחין בין התניה על זכות הבעלות הראשונית ביצירה מוזמנת, שיכולה להיות מפורשת או משתמעת כאמור בסעיף 35(א), לבין "חוזה להעברת זכות יוצרים או להענקת רישיון ייחודי", הטעונים מסמך בכתב (על הבחנה זו בדין הקודם ראה:  ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ואילו על ההבחנה לפי החוק החדש ראה א' יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (בעריכת מ' בירנהק וג' פסח) 304-305 (2009)).

סעיף 5(1) לחוק הישן קובע כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". הוראה דומה מופיעה גם בחוק החדש, בסעיף 35(א), המתייחס ל"יצירה מוזמנת". להוראה שבסעיף 5 לחוק הקודם שני חריגים. האחד מתייחס לזכות יוצרים בפיתוח, צילום או תמונה וקובע כי אם הקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר תמורת דבר ערך – יהא האיש שהזמין את הקלישאה או ההעתקה בעל זכות היוצרים. השני מתייחס למצב בו מחבר היצירה הינו עובד, שאז זכויות היוצרים ביצירה שנעשתה תוך כדי עבודתו שייכות למעביד. בכל יתר המקרים, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנת שניתנה עבורה תמורה, הכלל הינו שבהעדר הסכם הקובע אחרת, זכויות היוצרים הן של המחבר (ראה ט' גרינמן זכויות יוצרים  256 (2003); ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים 907 (2008)).

אמנם, ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה ללמוד מן הנסיבות על הסכם משתמע לפיו הזכויות תהיינה של המזמין, כמו למשל המקרה בו העבודה המוזמנת נעשית עבור עסקו של המזמין ועל חשבונו, וברור כי אין ליוצר שימוש כלשהו ביצירה, זולת השימוש שייעשה בה על ידי המזמין. על בית המשפט להביא בחשבון את המחיר ששולם עבור היצירה, את ההשפעה של העברת הזכות על היוצר, ואת השאלה אם מבחינת היגיון העסקה ייתכן שהיוצר ירצה לשמור בידיו את הבעלות בזכויות (א' יעקב, שם, בעמ' 307-308). עם זאת, הנטל להוכיח נסיבות אלו הוא לעולם על מי שמבקש לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי הוראה נוספת אשר יש בה כדי לחזק גרסת התובעת, הינה זו הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, המורה כי:

"מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;".

הואיל ושמה של התובעת מופיע על התכניות שהכינה, קמה החזקה האמורה, וכאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל

הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים על התובעת להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. דימיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של התכניות על ידי הנתבע.

קביעת מספר ההפרות

בית המשפט מזכיר כי שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" המופיע בסעיף 3א. לפקודה נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה לאחרונה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, (להלן: "עניין דקל")  נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:

"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11).

נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיעה בית המשפט גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" שכן מצאה כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15).

בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 2003(2) 3908, שבה כב' השופטת שטרסברג-כהן ונדרשה לשאלה האם מודולים המרכיבים תוכנה פיננסית מהווים כל אחד יצירה עצמאית, אשר העתקתה מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים. היא  הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית...". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20).

בענייננו, מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק חמש תקרות במבנה קיים אחד. התכניות הוכנו כמקשה אחת, בהתאם להסכם אחד, ולא תומחרו כל אחת בנפרד. העובדה שהמהנדס משרטט כל קומה על גבי דף נפרד, ומגדיר כל דף כזה כ"תכנית", איננה הופכת את חלקי התכנית השונים ליצירות נפרדות ועצמאיות, הזכאיות כל אחת להגנת זכות יוצרים עצמאית. גם אם ניתן היה, מבחינה טכנית, לבצע חיזוק של אחת התקרות בלבד, ברור כי בפועל הדבר איננו מעשי וכי נדרש חיזוקן של כל חמש התקרות במבנה. גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", בית המשפט אינו רואה איזה ערך עצמאי יכול להיות לתוכנית של כל אחת מן הקומות בנפרד. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה אחת של זכויות היוצרים שלה בתכניות.

לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק

בעניין שגיא התייחס בית המשפט לשאלה האם לצורך קבלת פיצוי סטטוטורי  על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, ופסק:

"לשם קביעת אותו פיצוי יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים, מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף...יש לפרוס בפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא בפניו, נקודות ייחוס כלשהן אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (פסקה 8).

בדומה, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דקל, כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאד מן ההפרה - יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק (פסקה 18).

בהתייחס לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי, נקבע בעניין שגיא כי:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השניה – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים..." (עמ' 271).

עוד נקבע כי בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה היתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום המירבי (עניין שגיא בעמ' 272; ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים נ' טרנסבטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 03(2) 3908, בפסקה 30; ט' גרינמן זכויות יוצרים 486 (2003)).

פגיעה בזכות המוסרית

הנתבע העתיק את התוכניות של התובעת, תוך שהוא מציב את שמו כמתכנן על גבי תוכניות אלו ומעלים את שמה של התובעת כמתכננת (ראה העמוד הראשון לנספח ד2' לתצהיר אנגל). סעיף 4א.(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הפרת זכות זו מהווה פגיעה ב"זכות המוסרית" של המחבר, ועולה כדי עוולה נזיקית המזכה את המחבר בפיצויים "בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון" (ס"ק (3) ו- (5) לסעיף 4א. לפקודה). זכות זו איננה תלויה בהיותו של המחבר הבעלים של זכות יוצרים, וחלה גם לאחר העברת זכות היוצרים לאחר (ס"ק (4)).

פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין

בית המשפט קבע כי משהוכח כי הנתבע עשה שימוש בתכניות התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים שלה, ובזכות הפרה זו קיבל את העבודה מן המזמין - התובעת הוכיחה כי הנתבע הוא בגדר "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

בית המשפט מסתייג בקובעו שההלכה היא שהתובע בקניין רוחני צריך לבחור בין סעד ההשבה (המבוסס בדרך כלל על צו למתן חשבונות) לבין פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עובר למתן פסק הדין; הוא איננו זכאי לסכום העולה על הגבוה מבין השניים, שכן אחרת יקבל כפל-סעד בגין אותו אינטרס (ראה בת.א. (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.p.a נ' וורסאצ'ה 83 בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.8.09, פסקה 27, והאסמכתאות שצוטטו שם). משעתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, ואף נפסק לה פיצוי בשיעור המירבי האפשרי ללא הוכחת נזק, לצד פיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית - אין היא זכאית לעתור גם להשבת רווחי הנתבע.

13 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום שפורסם ב YNET

בית המשפט השלום תל אביב, כב' השופט חגי ברנר (תא (ת"א) 58032-07) – 13.11.09

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושא: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, הגנת טיפול הוגן, הזכות המוסרית, פיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית, פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עובדות

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים בצילום שצילמה התובעת.

הנתבעות פרסמו את הצילום שצילמה התובעת, הן באתר ynet והן בעיתון "ידיעות אחרונות", בלא לקבל את רשותה של התובעת ובלא לציין את שמה.

נפסק

התביעה מתקבלת, הנתבעות הפרו את זכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. סך כל הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים החומרית בשתי הפרות הוא 20,000 ₪.

סך הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים המוסרית בשתי הפרות הוא 8,000 ₪.

בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

זכות היוצרים בתמונה

צילום כשלעצמו עשוי להיות מוגן בזכות יוצרים, שכן על פי סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים 1911, זכות יוצרים יכול שתהיה: "לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואומנותיות".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר יצירה אומנותית כ"כוללת עבודות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אומנות ומעשי אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים".

דרישת המקוריות

תנאי להגנה של זכות יוצרים על יצירה הוא שהמדובר ביצירה "מקורית". דרישה זו משמעותה כי היצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר והיא תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

יצירת הצילום מעוררת מספר סוגיות מבחינת זכאותה להגנה של זכות יוצרים. בין היתר, יש להבחין בין שני סוגי צילומים:

א.    האחד, "צילום אמנותי", שבו משקיע היוצר מכשרונו ביצירת היצירה, אשר עונה על קריטריון המקוריות;

ב.    השני, "צילום בנאלי" שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אוביקטים ומסמכים, אשר אינו עונה על קריטריון זה.

בצילום מקפיא היוצר רגע מסוים וכשרונו עשוי לבוא לידי ביטוי בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל, וקליטת העיתוי המושלם להנצחה.

הגנת "מפר תמים"

מאחר והצילום פורסם כשבצידו מופיעים שמה של התובעת והסימן הבינלאומי (c) לא עומדת לנתבעות הגנת סעיף 8 לחוק, שעניינו "מפר תמים".

הגנת המפר התמים חלה רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים.

נטל ההוכחה בטענה זו רובץ על הנתבע.

יצירה הנושאת שם ואת הסימן © יש בה כדי ליצור חזקה שלפיה יש לאדם אחר זכות יוצרים ביצירה ועל כן המפר לא יוכל לטעון לתמימות.

לא די בתום ליבו הסוביקטיבי של המפר, אלא עליו להוכיח שעל פי מבחן אוביקטיבי לא היתה סיבה לחשוד בקיומה של זכות היוצרים.

הגנת "טיפול הוגן"

סעיף 2 לחוק קובע מספר חריגים בהם תוענק הגנה למעשים אשר הזכות היחידה לעשייתם מוקנית לבעל זכות היוצרים. בין השאר הוא מעניק הגנה על: "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה או תמצית עתונאית".

בכל אחד מהמעשים שלעיל מתבטא ערך בעל אופי ציבורי, חברתי או לימודי הנובע מעיקרון חופש הביטוי. עיקרון זה מתנגש בעיקרון הקנייני המקנה הגנה לקניינו של היוצר. כדי להעניק עדיפות לעיקרון חופש הביטוי, יש לוודא כי המעשה הנגזר מתוכו, נעשה תוך "טיפול הוגן" ביצירה. בכל שימוש אשר לא יימצא "הוגן" נעדיף את העיקרון הקנייני ונקנה ליוצר הגנה מפני הפרת זכויותיו ביצירתו.

בענייננו לא עומדת לנתבעות הגנת הטיפול ההוגן למרות שמדובר ב"תמצית עיתונאית". טעמו של דבר הוא שהגנה כזו מחייבת את אזכור שמו של בעל זכות היוצרים.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מעוגנת בסעיף 4 א' לפקודת זכויות יוצרים.

הזכות המוסרית מורכבת משני יסודות:

א.    זכות ההורות, קרי, זכותו של היוצר שהיצירה תיקרא על שמו,

ב.    והזכות לשלמות, קרי, זכותו של היוצר שלא תסולף יצירתו.

הזכות המוסרית ביצירה נשמרת למחבר גם באותם מקרים בהם זכות היוצרים החומרית שייכת לאדם אחר, כגון, במקרה של העברתה או במקרה שבו הזכות החומרית שייכת למעבידו של המחבר משום שהיצירה חוברה בהיותו של המחבר עובד של המעביד.

נפסק כי הנתבעות הפרו את זכותה המוסרית של התובעת ביצירתה, בכך שלא פרסמו את שמה לצד הצילום.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית

סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים קובע כי גם כאשר לא הוכח נזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, לפסוק לכל הפרה פיצויים שבין 10,000 ₪ ועד 20,000 ₪.

בית המשפט העמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על סך של 10,000 ₪, שכן לא היתה לנתבעות כל כוונת זדון ליטול לעצמן את הזכויות ביצירה לשם הפקת רווח כספי, וכי בית המשפט התרשם כי מדובר במחדל שנעשה מתוך רשלנות וקלות דעת.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי במקרה דנן מדובר בשתי הפרות, שכן הצילום פורסם הן באתר ynet והן בעיתון ידיעות אחרונות. מדובר בסוגי מדיה שונים, גם אם שני הפרסומים נעשו באותו היום ממש.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

סעיף 4א(5) לפקודת זכויות יוצרים קובע כי תובע, אשר נפגעה זכותו המוסרית, זכאי לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט. פיצויים אלה נפסקים בנוסף לפיצויים בגין הפגיעה בזכות הקניינית, שכן מטרתם לפצות את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ובגין הפגיעה בכבודו.

בנסיבות הענין, בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין כל הפרה של זכותה המוסרית.

לפסק הדין המלא.

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור